של יצירה אבסטרקטית-סימבולית-פילוסופית, אז מלכתחילה התגובה שלי מוטה, אבל בהתחשב בזה, היה דבר אחד שהטריד אותי במיוחד: הסיפור הזה הוא מקרה קלאסי של כותב שאומר במקום להראות.
ה"סיפור" הזה (זה לא ממש סיפור, למעשה, יותר הגיג) נותן לנו רשימת מכולת של דברים שהגיבורה מרגישה או חושבת, אבל לא *מראה* לנו אותם. צורת הכתיבה הזאת מאד מייגעת, ואולי מתקבלת על הדעת כדי להעביר הגיג פילוסופי, אבל בהחלט לא כדי לכתוב סיפור נעים לקריאה.
אני חושבת שאפשר היה לבנות את זה בצורה הרבה יותר קריאה (ועם אותו מסר ורעיון בדיוק!) בלי לפרש מה הגיבורה חושבת ומרגישה, אלא להראות מעשים, אירועים, תגובות, ולתת לקורא לפתח את ההגיגים בעצמו.