בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
ילדה של אף אחד
נכתב ע''י: ג'יי האמיתית (IP Logged)
תאריך: 13:24 01/05/2003

שלום, לפני הסיפור רק הערה קטנה...
חלקכם קראתם (שמעתם) גירסה של הסיפור בסדנה, אבל הוא עבר שינויים ושיפוצים ואשמח מאד אם תקראו אותו בלי יותר מדי דעות מוקדמות... תוד!
ג'יי


ילדה של אף אחד
===========

הם מצאו אותי לקראת סוף המסלול. ישבתי על השטיח ושרטתי את עצמי, ובכיתי, וצרחתי... שלא יגעו בי. שאני לא הולכת להמשיך. שאני רוצה שיוציאו אותי החוצה. ובעיקר שאני לא רוצה לחיות. לא שוב. הבכי חנק אותי, נזל ממני. מהאף ומהפה. הפנים שלי היו מעוותים לגמרי, כמו פניו של מוקיון שקפא בשלג. ידעתי, כי מדי פעם, ראיתי את ההשתקפות שלהם באחד המסכים הכבויים.
בהתחלה הם רק עמדו מעלי. אני חושבת שהם לא ממש ידעו מה לעשות. החוקים היו ברורים: מרגע שנכנסים אל מסלול הבחירה אין דרך חזרה, אין אפשרות לשנות את מה שכבר נבחר, ואין אפשרות לחזור אחורה. ידעתי את החוקים. זאת לא היתה הפעם הראשונה שלי. אך הפעם הזאת היתה שונה כי כל כך רציתי להצליח לא לטעות. לא יכולתי יותר לטעות. אבל מה הם יכלו להבין? בכיתי שאני רוצה לאמא. הם התלחשו ביניהם, נבוכים, ואחר כך השתתקו.
לבסוף, בעדינות אבל בתקיפות הם התחילו להדוף אותי, לכיוון שער המעבר. רגליהם דחקו בי לאט, בתנועה כמעט בלתי נראית. ואני התחננתי שיתנו לי עוד סיכוי, כי אני לא יכולה לחיות שוב ככה. שרק יתנו לי עוד הזדמנות. אבל הם לא הפסיקו. התחלתי להשתולל שוב. הם התרחקו ממני, ופשוט עמדו והביטו בי מהצד. זמן רב הם חיכו לראות אם אולי אני בכל זאת מחליטה להמשיך בעצמי. בסוף הם התייאשו והלכו. כנראה כדי לקרוא למנהלת. נשארתי לבדי.

ונזכרתי איך בקיץ שעבר שכבתי בשמש על יד הבריכה, ושתיתי קוקטייל של מיץ פטל עם וודקה, והמון המון קוביות קרח קטנטנות. שמר, הסוכן של אמא, היה אמור להשגיח עלי שלא אגע במשקאות מהבאר, אבל לא היה לו ממש אכפת. שכבנו ככה בשמש בלי לדבר במשך אולי שעתיים. בסוף קמתי לעשות פיפי. שרף לי. בדרך חזרה עברתי בסלון ותפסתי את עצמי בראי. לבשתי ביקיני צבעוני וחלוק ורוד ונראיתי לעצמי כמו נסיכה קטנה מארץ האגדות. רק העיניים שלי היו חומות. לבשתי משקפי שמש ויצאתי חזרה החוצה לדשא המטופח, מתנודדת קלות. שמר התרומם ונתן "פליק" קטן לדבורה שנחה על כסא הנוח שלו. היא התעופפה בסיחרור והזימזום שלה עבר לי ליד האוזן. פתאום הרגשתי בחילה. צנחתי לישיבה מזרחית על הדשא וחשבתי לעצמי... אם מישהו היה מסתכל עלי, אם היה אפשר לראות עלי שיש לי בחילה... אבל אף אחד לא הסתכל. קמתי והתחלתי ללכת לכיוון הבית. עברתי ליד עץ האפרסק, שהיה מוקף בשיש לבן. כמה פירות כבר נראו בשלים. רציתי לקטוף אותם. חשבתי אולי להפתיע את אמא, לשים אותם בסלסלה מקושטת ליד המיטה שלה. אבל היתה לי סחרחורת, ואמא ממילא לא היתה בבית כל השבוע. ולאבא העדפתי לא להפריע. והייתי לבד. לבד. לבד.

עכשיו אני כאן. לא מוכנה להמשיך ולא יכולה לחזור לאחור. פעם נוספת, תלויה באויר. פחדתי שהם יחזרו ובכוח יכריחו אותי להמשיך. פחדתי גם מהמנהלת. רציתי לשכנע אותה, רק הפעם, לבטל את הטעות שעשיתי, אבל לא ידעתי איך להתחנן. לא ידעתי מה לומר לה כדי שתבין.
החדר היה חשוך, המסכים מתים. נשמתי עמוק ולחצתי את העיניים שלי כנגד האגרופים. צבעים וצורות החלו טסים בחושך של עיני הסגורות. נזכרתי באגף העיניים, בכל מיני זוגות עיניים שניבטו אלי ממסכי ההזדמנות, ולרגע הזיכרון הזה נראה לי עתיק. כאילו כל זה קרה לא היום בבוקר, אלא לפני אלף שנים. היו לי אז את כל הנקודות ואת כל התקווה. שמעתי פעם, לא זוכרת איפה, שהעיניים הן החלון לנשמה וחשבתי לעצמי, שלמרות שבקורס מלמדים להתעלם מהחיצוניות אני בכל זאת אוכל להשקיע שם חמש שש נקודות, לא יותר. בחרתי אותן חומות, כי זה צבע אדמה חם, וסימנתי העדפה לעיניים עגולות, כי קראתי במדריך שלאנשים קמצנים יש עיניים צרות, ורציתי אותה נדיבה. באחד ממסכי ההזדמנויות נפקחו אלי זוג עיניים כחולות מחייכות. הן היו מאופרות בגוונים של כסף וזהב... חשתי צביטה קלה בלב כאשר הותרתי אותן מאחור והמשכתי במסלול.

גם לה היו עיניים כחולות. ושיער ארוך וגולש. אני חושבת שאחת הסיבות שהתפתיתי לבחור בה היתה השיער... היא פשוט נראתה כל כך יפה וזוהרת, כמו מלאך. היא ניבטה אלי מתוך מסך ההזדמנות, לבושה בשימלה קיצית ורודה, וברקע הבריכה, שללא מילים הבטיחה לי חיים של אושר ועושר. בשיעורים של לפני (או אחרי, תלוי איך מסתכלים על זה) למדנו שכדאי להתעלם ממסכי ההזדמנות, שהם מספקים אשליה של חופש בחירה, ושהקיום שלהם נועד רק כדי להקטין את העומס במסלולים עד שנעבור למערכת החדשה. אבל למרות כל האזהרות אני בכל זאת אהבתי להביט בהם ולדמיין.

אחרי שעזבתי בפעם האחרונה, הייתי באה למרכז בחירת משפחות, מוצאת במבואה פמיליסקופ פנוי, דוחפת כמה מטבעות פנימה ומציצה. קצת התגעגעתי ובעיקר הייתי סקרנית לראות מה קורה אחרי, איך המשפחה מתפקדת והכל. זה התחיל בהצצות אקראיות ונגמר בזה שהתמכרתי לפמיליסקופ כמו לאחת מאופרות הסבון שאמא נהגה לשחק בהן...
^
בפרקים הקודמים של "משחק החיים":
גופתה של הילדה טרם הספיקה להתקרר אך נראה שהחיים של משפחת ריצ' כבר חוזרים למסלולם. עובדה זו מטרידה את אדי, מנהל מרכז הגולף, הגר בסמוך והוא מחליט לברר את האמת. כאשר הוא מגיע לביקור ניחומים הוא מוצא את איריס מתכוננת לצילומי הפרסומת בפריז. אריק, מתייחס בזלזול לטענות של שמר בדבר אשמתו, והשניים מטיחים אחד בשני מילים קשות. איריס דורשת משמר להתנצל בפני אריק. שמר עוזב את הבית בסערה. איריס מתייפחת על כתפו של אדי ונוטלת מינון כפול של כדורי הרגעה...
^
יום אחד, מנהלת בחירת משפחות תפסה אותי באחת מעמדות הפמיליסקופ השמורות ליועצים, כשאני שקועה בצפייה. פתאום ההצגה נגמרה וכל מה שראיתי מול העיניים שלי היה את עיני הינשוף החמורות שלה מביטות בי. היא רתחה מכעס כאשר גילתה שהתחזיתי לטכנאית פמיליסקופים במשך קרוב לחודש ימים. זומנתי לשיחה אישית בלשכתה. פחדתי, אבל כאשר באתי לפגישה היא כבר לא כעסה. היא עיינה בתיק האישי שלי ואמרה שאני חייבת ללמוד איך לבחור יותר נכון, אך בעיקר ללמוד איך לחיות עם הבחירות שלי, אחרת אשאר לכודה לנצח באותן תבניות.
"זה נכון שאינך יכולה לבחור כל מה שהיית רוצה, אבל לכל אחד יש מגבלות. הרי לכל אחד יש מספר סופי של נקודות", היא ענתה למחשבות שלא בטאתי בקול ואחר כך הוסיפה: "יש שיעור שעליך ללמוד, אבל במקום ללמוד את בורחת. האם הקדשת אי פעם מחשבה לשיעור שלך? למה שאת אמורה ללמוד מהחיים עצמם?"
שתקתי. ניסיתי לחשוב, אבל לא ידעתי את התשובה. לרגע הרגשתי שהיא באמת רוצה בטובתי, שהיא באמת דואגת לי. אך כאשר יצאתי מן הפגישה לחדר ההמתנה, ראיתי כי הייתי רק אחת מיני רבים.
החלטתי להרשם לקורס "שיבוץ מונע". לא הכרתי שם אף אחד. ישבתי בצד, ולא הצלחתי לעקוב אחרי כל החשבונות שהם עשו.
ניסיתי לחשוב בעצמי על הבחירות שעשיתי. הבנתי שהבחירות השגויות שלי הובילו אותי שוב ושוב לאותם מצבים. הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה אני אבחר אותה יותר טוב. אני אבחר אותה נכון. אבל למרות הנחישות שלי, איפשהו תמיד דגדגה לי בראש השאלה של המנהלת. לא הצלחתי להמנע מלחשוב על השאלה מה היה הדבר הזה שהיה עלי ללמוד במהלך החיים, מהו "השיעור" שלי. לא מצאתי את התשובה, אבל חשבתי שאולי היא יודעת ותהיה מוכנה להגיד לי. חשבתי שאם אני אדע, זה בוודאי יהיה הרבה יותר קל. ניסיתי לקבוע איתה פגישה, אבל היא היתה עמוסה לחלוטין עד לסוף השנה. במשרד הקבלה קיבלתי טלפון של מישהי אחרת. אני עדיין זוכרת את המספר, למרות שאף פעם לא התקשרתי.

זמן רב עבר מאז שהם הלכו והניחו אותי כאן לנפשי. אני תוהה אם הם באמת הלכו לקרוא למנהלת. אני תוהה אם היא תבוא...
לאט אני קמה. ברכיי עדיין רועדות. אני ניגשת לדלת שהובילה אותי פנימה אל תוך החדר ומנסה לפתוח אותה, אך הדלת נעולה. אין דרך חזרה. גם דלתות אחרות שמובילות להסתעפויות נוספות במסלול לא נפתחות. אני מצמידה את האוזן לאחת מהן, ושומעת צעדים. של מי הצעדים? אך עד מהרה הקול נמוג. כעבור זמן אני שומעת קול טפיפה שוב. צעדים אחרים, עדינים... ורק אז אני מבינה שהמסלול לא יצא כולו מכלל פעולה, רק שהחדר בו אני נמצאת בודד. ^"הסתעפות לא חוקית"^, אני חושבת. הרי אני מכירה את ההודעה הזו מפעמים קודמות בהן נעתי במסלול. אולי לא הייתי היחידה, אם כך, שלא יכלה לשאת את טעויותיה... אולי ישנו עוד מישהו כמוני, שממש עכשיו יושב מבודד ומפוחד ומסרב להמשיך...
עיני נמשכות להביט בפתח היחיד שנשאר מואר, ממתין לי בקצה המרוחק של החדר. שער המעבר. ומה אם איש אינו מתכוון לשוב? האם אשאר כאן לבדי לעד?
היתה לי אמא פעם אחת. היא שכחה לקחת אותי מהגן. הגננת לקחה אותי אליה הביתה, ורק בערב אמא שלי נזכרה ובאה לאסוף אותי. שבוע אחרי זה היא עזבה. היתה לי אמא פעם אחת. אני כבר לא זוכרת איזו אמא זו היתה...

כאשר קבלתי לבסוף את הזימון לבוא שוב למסלול הייתי נרגשת, האמנתי שהפעם אני הרבה יותר מוכנה. בלילה שלפני – ליל אמש זה היה - שיננתי את ההמלצות ובעיני רוחי דמיינתי את תהליך הבחירה צעד אחרי צעד, בדיוק כפי שהייתי רוצה לבצע אותו: רגועה, שקולה, מחושבת, נבונה. ובאמת, בהתחלה נעתי במסלול, בזריזות ויעילות. התעלמתי ממסכי ההזדמנות שהבהבו סביבי, והפניתי את תשומת לבי רק לשאלות שהופיעו בעמדות הבחירה. הקשתי את העדפותי בהתאם לתכנית המומלצת: השקעתי בתכונות כמו אחריות ותבונה, ופסלתי אחרות, כמו פזיזות ונטייה להתמכרויות. אך ככל שהתקדמתי הנקודות שלי הלכו ואזלו, והיה עלי להתפשר. התחלתי לסטות מהתכנית, היא פשוט היתה יקרה מדי עבורי. מצאתי את עצמי מתלבטת ארוכות, על שאלות חסרות חשיבות, לכאורה, כאשר בסופו של דבר, הייתי מחליטה בחופזה, וממהרת הלאה. תחושת הזמן שלי החלה מתעוותת: לא ידעתי כמה זמן הייתי במסלול, לא ידעתי כמה זמן עוד נותר לי. נמלאתי חרדה.
לקראת סוף המסלול הבחנתי בה. מאחד ממסכי ההזדמנות היא נשקפה אלי. היא נראתה כאשה רגילה, בכלל לא יפה או זוהרת. היא לבשה חליפה מחוייטת, וילד קטן ישב על ברכיה. אולי זה בכלל היה הילד שלכד את תשומת לבי. הוא והאשה דיברו אחד עם השני, וחייכו. מדי פעם האשה התכופפה ונישקה את הילד על הלחי, ופרעה את שיערותיו. לא יכולתי להתיק את עיני מהמחזה... ולעצמי חשבתי שכל תכונות האישיות שבחרתי, כל המצבים וכל ההגבלות, כל אלה לא יוכלו לספק לי בחירה טובה יותר... המסך החל מהבהב, זה היה סימן שהאפשרות עומדת להגנז.
וכבר בזמן שהקלדתי את הקוד האישי שלי כדי לבצע את הבחירה, נהייתה לי הרגשה משונה בבטן, מין עקצוץ קל של חרטה. חזרתי להביט במסך, בנסיון לשפר את ההרגשה...
היא קמה, נופפה בידיה, והפריחה נשיקות אל האויר. ואז התמונה התרחבה ופתאום ראיתי שהיא מוקפת בקהל, ובצלמים. הילד לא היה איתה יותר. היא נכנסה אל תוך מכונית שחורה וארוכה, ואשה אחרת, שחיכתה לה בפנים, החלה מתקנת את האיפור שעל פניה...

המסך כבה.

זה היה כמו הרגע אחרי שנופלים ומקבלים מכה חזקה. לא יכולתי לנשום. לא יכולתי להשמיע צליל. פתאום הכל נהיה שקוף. שחיתי בים של טעויות, והתבניות שתמיד הפילו אותי, דרסו אותי כמו אניות ענק. ולא יכולתי לשאת את השקיפות. לא יכולתי לשאת את הצלילות.

ככה הם מצאו אותי לקראת סוף המסלול. ישבתי על השטיח ושרטתי את עצמי, ובכיתי, וצרחתי... שלא יגעו בי. שאני לא הולכת להמשיך. שאני רוצה שיוציאו אותי החוצה. ובעיקר שאני לא רוצה לחיות, לא שוב...
כעת אני שקטה, חרישית כמו הרוח. אני מחכה לה, לה אני מחכה. איני רוצה לחיות עוד, ועלי לומר לה זאת. איני רוצה לחיות עוד לבדי.

זה היה בסתיו, כאשר עזבתי את המשפחה האחרונה. אמא חזרה יום לפני כן משבועיים של צילומי פרסומת בקריביים. כל כך חיכיתי לה, אבל היא היתה עסוקה ורק אחר הצהריים סיימה את פגישותיה, ואז היא עלתה לקומת הגג להשתזף, ואני - אחריה. היתה לי חולצה חדשה עם הדפס שלה ושל ליאור, החבר שלה בסידרה, מתנשקים. רציתי שהיא תשים לב. היא ביקשה שאני אביא לה שתיה, ושאפסיק לעשות עליה צל. הבאתי לה, בכוס הפלסטיק עם החד קרן והכוכבים. בטעות נשפך לי קצת בדרך, וכשסיימתי לטפס במדרגות, הכוס היתה חצי ריקה. השמש זחלה בשמים. היינו רק היא ואני על הגג. הבטתי על הדשא ועל האפרסקים שנפלו מן העץ ונרקבו לאיטם על השיש הלבן. רוח קלה הרעידה את הטורקיז של הבריכה ועשתה למים עור ברווז. אבא ושמר יצאו החוצה. אבא עישן סיגר ואמר משהו לשמר. בגלל הגובה לא יכולתי לשמוע מה. אחר כך הוא הוריד את החולצה ונכנס למים. שוב היתה לי בחילה. אמא לא ידעה. אולי לא היה לה אכפת.
טיפסתי וישבתי על המעקה שהקיף את הגג. היו קצת עננים בשמים ורוח החלה נושבת. היא דגדגה לי בכפות הרגליים ופרעה את צמרות העצים. הייתי גבוהה יותר מכולם. הייתי הכי לבד בעולם.
שלכת התחילה.

למחרת בהלוויה היא בכתה ובכתה ולא יכלה להפסיק. הם תמיד היו נראים נורא שבורים אחרי שהייתי עוזבת. אפילו האמהות הכי מזניחות והאבות שלא יכלו לשמור את הידיים שלהם לעצמם. היה לי הרבה נסיון, אך בכל זאת ליבי נחמץ, לא הייתי יותר הילדה של אף אחד.



נושא נכתב על ידי נשלח
  ילדה של אף אחד ג'יי האמיתית 13:24 01/05/2003
  RE: ילדה של אף אחד יולי 04:18 02/05/2003
  יש לך כפתור של ''צטט'' מתחת לחלון ההודעה יעל 06:54 02/05/2003
  קשה לי לתת ביקורת גל 11:28 04/05/2003
  RE: קשה לי לתת ביקורת עידית 11:19 05/05/2003
  אז עכשיו אחרי שארגנתי את מחשבותי יעל 12:03 06/05/2003
  תגובות לכולם ג'יי האמיתית 12:27 07/05/2003
  יש בסיפור בעיקר רגש מסוג אחד בלבד יעל 15:15 07/05/2003
  יעל תודה לך! ג'יי האמיתית 10:47 09/05/2003


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.