בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
נטע זר - סיפור מאת שרית ילוב
נכתב ע''י: שרית ילוב (IP Logged)
תאריך: 05:53 01/05/2003

נטע זר

"רק אתה תדע כמה הייתי חצויה בעניין הזה", אמרה מיה לד"ר קשתי ארבעים ושלוש שניות לפני שעצמה את עיניה והניחה לחומר ההרדמה לפעפע בגופה.
כשהגיעה אליו חמישה ימים קודם לכן, עם תוצאות חיוביות של בדיקת המעבדה, סיפרה על תחושות מוזרות בגופה - "כאילו לא היה זה עובר אלא גוף זר, מין סרטן שמנסה לאכל אותי, להשתלט על המרחב הפנימי שלי".
ד"ר קשתי, גינקולוג ותיק, לא ידע בדיוק כיצד לאבחן את התסמין המיוחד, אך חושיו אמרו לו שהפעם אין מדובר בהצטדקות מעושה המבקשת לה נסיבות מקלות לכוונה להיפטר מהוולד. הדרך שבה תיארה את "האיש שלה" ("הבחור שמרגיש כל איוושת רוח במצב הרוח שלי") והאופן שבו התייחסה להתעקשותו על המשך ההריון ("הוא כבר הצליח להתקשר ליצור הזעיר ולהזדהות איתו"), פסלו כל אפשרות שקיבלה את ההחלטה "בדם קר".
ואכן, כשקשתי בדק את האישה, הוא גילה התרכזות חריגה של ורידים באזור הבטן והתבלטות מיוחדת שלהם מתחת לעור - כאילו התאמץ שם מישהו בפנים לצאת מכלאו ולפרוץ את סורגיו, וחש בקשיות בלתי אופיינית של העור במקום. אך הבדיקות הפשוטות שניתן היה לבצע - בדיקות דם ושתן - לא הצביעו על כל מימצא בלתי רגיל. בדיקות מורכבות יותר מצריכות המתנה להתפתחות העובר ולהתעבות רקמותיו, ואילו מיה, הבחין ד"ר קשתי, אינה כשירה להמתנה נינוחה שכזו ולשיגרת בדיקות צפופה. חוסר מנוחתה ניכר אפילו בדרך שבה צלצלה בפעמון הדלת של המרפאה, והרי היא עצמה סיפרה שהחלה לקרוא "כל דבר אפשרי בנושא התפתחות מחלת הסרטן בתקופת ההריון".
מצד שני, גם בפגישתם השנייה, שלושה ימים לאחר ביקורה הראשון אצלו, כשבידיה תוצאות בדיקות הדם והשתן - היא המשיכה להצטער על "הדברים המוזרים שקורים בגוף שלה", אשר משביתים את חדוות האמהוּת העתידית, ולא חסכה מילים בשבח "האיש שלה".
"אסור לו לדעת שאני נמצאת כאן, ושעברתי את כל הבדיקות האלה", אמרה. "הוא כל כך רגיש, שהוא עלול לראות אפילו בהתייעצות הזאת שלי איתך ובהעלאת האפשרות של גרידה - פגיעה בו, באמצעות היצור הפרטי הקטן שלו".
אבל קשתי, גם מבלי לדעת אל-נכון את פשר החריגוּת הגופנית שנתגלתה בהריונה של מיה, החליט שבמצבה הנפשי המסוים, כשהיא משוכנעת כי סרטן מקנן בגופה, אין ללחוץ עליה להביא ללידת הוולד. שהרי הזיקה הנפשית-גופנית הידועה עלולה להשפיע לא רק על בריאותה שלה אלא אף על בריאותו של הילד העתיד להיוולד.
קשתי הרגיע אפוא את מיה, הבטיח לה שלפניה עוד עתיד מלא הזדמנויות לממש את אמהותה, ואף הביע את בטחונו שבעוד מספר שבועות תוכל לספר ל"איש שלה" כל מה שאירע, והאיש הרגיש יבין אותה ויבין לליבה. הוא קבע לה מועד לגרידה יומיים מאוחר יותר, בשעה עשר בבוקר, ואמר שאם אינה רוצה לשוב לביתה מיד לאחר מכן, כדי שלא לעורר את חשדו של "האיש שלה" - היא תוכל להתאושש במרפאתו, אפילו עד שעות הערב המוקדמות, בחדר צדדי מיוחד, בסיועה של מנהלת משק הבית.
ביום היעוד התייצבה מיה במרפאה של ד"ר קשתי, בשעה היעודה, ועלתה על מיטת הטיפולים בארשת מהורהרת, לאחר שהניחה את תיקה ואת בגדיה על הכסא הצדדי. ארבעים דקות לאחר שהוזרקה לה זריקת ההרדמה, שבמהלכן הושלמה הגרידה, המתין ד"ר קשתי ליקיצתה. הוא הרחיק מן המקום את הצנצנת עם נוזל השימור שלתוכה הכניס את העובר , כדי לבדוק מאוחר יותר את פשר חריגותו של ההריון הזה, וקרא למנהלת משק הבית כדי שתעמוד הכן לסייע למיה בדרכה לחדר ההתאוששות.
אבל מיה לא התעוררה.
הרופא הפתולוג שאליו הובאה גופתה מיד כשנתגלה דבר מותה, קבע שזריקת ההרדמה ניתנה לה כשורה, שליבה פעל באורח תקין ושמנגנון הנשימה שלה תיפקד ללא דופי. הוא העריך שמותה נגרם בשל רגישות יתר לחומר ההרדמה - תופעה נדירה אמנם אך מוכרת. ד"ר קשתי מצידו לא התעקש על הפרכת מסקנותיו של הפתולוג, למרות שרשומה הייתה אצלו עדותה של מיה כי בעבר כבר עברה שני ניתוחים - בהרדמה מלאה, וללא כל תופעות לוואי. הוא החליט להניח לעניין מן הבחינה הרשמית, ובינו לבינו - לשקוד בשקט על חקירת טיבו של העובר המשומר.
את השקט הזה שאיחל לעצמו, לא בנקל השיג. יומיים לאחר מותה של מיה התפרץ לחדרו במרפאה גבר בעל חזות מחוספסת, מבלי להודיע ומבלי לתאם פגישה, וכפה עליו את נוכחותו. היה זה "האיש שלה", שמצא את כתובתו ביומן שלה, אשר הוחזר אליו יחד עם תיקה ובגדיה לאחר הבדיקה הפתולוגית. מבלי לבטא שום סימן לרגישותו המיוחדת שבשבחה הפליגה מיה בשעתה, הטיח האיש בקשתי חדות וחלקות את דברו: "אתה ודאי יודע כמה דברים על מיה שאני לא יודע, אבל אני לעומת זאת יודע עליה כמה דברים שאתה לא יודע".
קשתי ניסה להדוף את האיש במיטב נימוסיו: "אני מבין את צערך", אמר, "אבל כאיש הסקטור הרפואי הרי לא לעסוק בכל ההשלכות הבינאישיות של פעילותי המקצועית. אתה ודאי יודע על חובת הסודיות המקצועית של הרופאים, ואתה ודאי אינך מצפה שאפגע במיה, בפרט לאחר מותה, כשאין ביכולתה להגן על פרטיותה".
האיש שמולו הלך והתקשח, ורידי רקותיו התרכזו והתבלטו, הוא שלח את זרועו והחל לטלטל את כתפו של קשתי בזעם: "האם אתה מבין שאתה מנסה למנוע ממני את המזכרת היחידה שהשאירה לי האישה שלי?"
"אני לא בדיוק מבין", אמר קשתי ולא הספיק לסיים את המשפט כשהאורח שלף לעברו סכין, ואיים: "אם לא תביא לי מיד את העובר שלנו, בצנצנת שלו, תמצא את עצמך בקרוב בצנצנות לא פחות שקופות".
קשתי ההמום החל לנוע בזהירות לעבר המעבדה הקטנה שהקים לעצמו במרפסת הצמודה לחדר הטיפולים, ובדרכו האיטית לשם קרא למנהלת משק הבית כדי שתציע לאורח שתייה. כשזו נכנסה לחדר ובידה מגש שעליו ספל, כפית, קנקן מים רותחים, קנקן חלב וקעריות קפה וסוכר והאורח החל לבחון את התקרובת בחשדנות - מיהר קשתי למרפסת, פתח את צנצנת השימור שבה היה נתון העובר , קטע ממנו גוש קטן שאותו העביר לצנצנת קטנה יותר, ואת הצנצנת הגדולה נטל עימו בחזרה לחדר.
"זה פורמלין זה"? שאל האורח בחוטפו את הצנצנת מידיו של קשתי.
"משהו דומה, קצת יותר חדשני", אמר קשתי.
"טוב מאוד, אני בעד חדשנות", אמר האיש והתפרץ לעבר דלת המרפאה החוצה ממש כפי שהתפרץ אליה דקות ספורות קודם לכן פנימה.
רק לאחר כרבע שעה, כשקשתי יצא מבניין המרפאה וראה כי האיש נעלם מן השטח, הוא חזר למעבדה, לעמוד על פשרו של הגוש הקטן שהספיק לגדוע, בתושייה, מן העובר המשומר. אם ישתהה מדי בחקירתו, מי יודע, אולי יחזור האיש עם תביעות חדשות וביתר תוקף. והרי את המשטרה לא כדאי לערב בעניין הזה, לפחות לא בשלב הזה.
קשתי אסף במלקטת פירור זעיר מן הגוש שבצנצנת, הניחו על משטח זכוכית דקיק, ובחן אותו במיקרוסקופ, לוודא שתאיו עשויים באופן הידוע והמוכר, לפחות למראית עין. כשזילף עליו טיפת חומצה החומר החל להתאכל, כחומר אורגני מן השורה, וכשהניחו על הפתילה הוא נצרב והתכווץ. גם על בדיקות מקובלות אחרות הגיב החומר ללא דופי, עד שקשתי מצא עצמו אוחז בעדינות במשטח הזכוכית הדקיק, ומסתובב עם הפירור הסורר סחור סחור ומוגיע את מוחו בניסיון להעלות בדעתו מבחן ביו-אורגני מקורי שיחשוף את צפונותיו המיוחדות. הזמן הדוחק היה כל העת בתודעתו וחזיון דמותו של האורח הבלתי קרוא לא עזב אותו.
הוא נזכר בפניה של מיה שכל כך זרחו כשדיברה בשבחו של "האיש שלה" וברגישותו המיוחדת. האם הייתה האישה הזו אטומה כל כך שלא הבחינה באטימותו ובגסותו? והרי די במבט חטוף כדי לעמוד על כך.
"חייבים לדבר עם הפתולוג", הבליחה בקשתי המחשבה, "כנראה שבדיקתה של האישה בנפרד ובדיקתו של העובר בנפרד, אינן יכולות לתת את התשובה. צריך לבדוק את האינטראקציה ביניהם".
הפתולוג, ד"ר רוזן, לא יכול היה להסתיר את הפתעתו מפנייתו של קשתי. רופא מן השורה, גם אם אינו חשוד כלל ברשלנות רפואית, מעדיף 'לקבור' כמה שיותר מהר את המטופלים שמתו בידיו ולחזור לשיגרה. והנה זה מבקש לדעת אם נקברה כבר האישה שהגיעה מאצלו ואם ניתן עדיין לראות את הגופה.
"היא עדיין כאן", אמר רוזן, "ההלווייה מחר בבוקר. פשוט ממתינים לבואו של אביה מחו"ל".
"אני חייב לראות אותך ואתה חייב לראות אותה", אמר קשתי, "כמה שיותר מהר".
"אם כך", אמר רוזן, "אני כאן, והכל תלוי בך - במהירות שתצליח לפתח".
עם הצנצנת באמתחתו ועם אריזה נפרדת ובה משטח הזכוכית שעליו הפירור שכבר נבדק, הגיע קשתי לחדרו של ד"ר רוזן במכון הפתולוגי, וסגר אחריו את הדלת.
"אין לי הרבה זמן לספר לך סיפורים ארוכים", אמר, "ואכיר לך תודה אם תהיה מוכן לבצע מספר בדיקות קודם לכל, לפני כל ההסברים, בבחינת 'נעשה ונשמע'".
להפתעתו של קשתי נענה רוזן ללא שהיות, אחז בשפופרת הטלפון ובחיוג פנימי ציווה להכניס את גופתה של מיה לחדרו.
משהוכנסה האלונקה לחדר, אמר קשתי: "אני רוצה שתנסה לבדוק אם יש איזשהו קשר ייחודי בין רקמות העובר שהבאתי כאן לבין רקמות המוח של האישה הזאת".
"המוח, דווקא המוח?" אמר רוזן.
"כן", הסתיר קשתי חיוך קל, "אני יודע שבמקרי גרידה, המקום האחרון לחפש בו את הכשל הניתוחי הוא מוחה של המנותחת, אבל בוא נעשה עסק: אם יסתבר שטעיתי לחלוטין בקו המחשבה שלי, ארשה לך להציץ קצת במוח הפרטי שלי וללמוד על הכשל הניתוחי שלו".
"טוב", אמר רוזן כמקבל עליו את הדין, "נעשה ונשמע, כמו שאמרת. בינתיים לך לבלות קצת במזנון החדש שלנו, עם ספר", אמר ותחב לידו של קשתי כרך עב-כרס שכותרתו "פתולוגיה כללית - חידושים", שאותו הוריד מן המדף.
במזנון הזמין קשתי כוס קפה, אבל לא היה לו מנוח. משלא הצליח להתעניין בחידושי הפתולוגיה שבספר, קנה לעצמו עוד כוס קפה ועיתון, אבל גם בעיתון לא הצליח להתרכז. הוא סקר את טבלת השערים של המטבעות המובילים, ריפרף על השאלות בחידון הטלוויזיה "מי רוצה להיות מיליונר" מאמש, עילעל במוסף הנשים הצבעוני שצורף לעיתון והוקדש הפעם לטכניקות לידה טבעיות, ורק כשקם להזמין לעצמו עוד כוס קפה ועמד להשליך את העיתון ממנו והלאה, לכדה את עינו כותרת במדור הזוטות מן העולם: "משטרת פאריס לכדה עבריין מועד שנהג לבצע את פשעיו בלוויית תינוקו". בגוף הידיעה סופר על עבריין מועד, שלמרות הפצת תמונתו בכל רחבי צרפת הצליח לבצע אינספור פשעים, תמיד בלוויית בנו התינוק, ונלכד רק לאחר תקופת מצוד ממושכת, בעת ביצוע שוד בכלבו גדול, שבמהלכו חמק התינוק מידו וזחל לתוך אחד מתאי ההלבשה.
"מה שאנשים עושים היום עם תינוקות", הרהר קשתי, "פעם היית שומע על איזו קלפטומנית מסכנה שסוחבת שפתון ממחלקת התמרוקים ומחביאה אותו בכיס סינרו של התינוק שלה, בתקווה שירחמו עליה אם תיתפס. אבל לסכן תינוק במעשה שוד כדי להשתמש בו כבן-ערובה אל מול השוטרים החמושים!?"
כשנשמעה במערכת הכריזה הקריאה: "ד"ר קשתי מתבקש לחדרו של ד"ר רוזן", קם קשתי משולחנו, כנס אל חיקו את כרך הפתולוגיה, שילם בעבור שלוש כוסות הקפה ששתה, ומיהר לחדרו של רוזן.
"קח כיסא", אמר רוזן בפנים כומסות סוד, "בעצם, אולי אני צריך להציע לך גם כדור הרגעה. אני לא ידוע איך אתה. אני לא ממש מכיר אותך אישית אלא רק מקצועית".
"די, תפסיק למתוח אותי", אמר קשתי, "תיכף תספר לי שבעובר היה גידול סרטני שגרורותיו התפשטו עד תאי המוח של האישה, ושבעת ביצוע הגרידה הואץ התהליך פי כמה".
"קצת קונפורמי, הייתי אומר", סינן רוזן, "בשביל מי שבילה עכשיו כמעט שעתיים בחברת כרך כבד של 'פתולוגיה כללית - חידושים'".
"נו, ספר כבר", דחק בו קשתי.
"ראשית", אמר רוזן כמאריך את יסורי הסקרנות של שומעו, "אני חייב להתוודות בפניך שאת המסקנות אשר יוצגו בזאת, ביססתי אמנם על הבדיקה הפתולוגית המשולבת, של האישה ושל העובר , אך את הרמזים להן קיבלתי בעזרתם של שניים: בעזרת אביו של העובר, שהתפרץ לכאן אתמול בחוצפה בלתי מצויה ובאיומי סכין דרש את תיקה של האישה ואת בגדיה וכן את שתיקתי המוחלטת לנוכח הפרת הנוהל הקבוע בעניין; ובעזרת כבודו - שבא אלי היום כאחוז דיבוק, כאילו מישהו דולק בעקבותיו".
קשתי הביט ברוזן בסקרנות. "אתה אמנם מתחיל להישמע כמו שרלוק הולמס", הוא אמר, "אבל אנא ממך, אל תנסה להפוך אותי לווטסון שלך".
"ובכן", חייך רוזן כמי שהבין את הרמז, "ברקמות העובר שבדקתי, מצאתי חומר מיוחד - כנראה מורשת תורשתית מהישות הזכרית שממנה נוצר - ולחומר הזה ארבע סגולות ייחודיות: האחת, היכולת לפעול על מוחה של הישות הנקבית הנושאת אותו ברחמה, כך שתעוות התפיסה הבינאישית שלה ויינזק בה הכושר לעמוד על נוולותו של הזכר אשר עיבר אותה; השנייה, היכולת לגרום לישות הנקבית המבקשת להתנער מאחיזתו של העובר הזה בה ולגרדו מתוכה - מוות מוחי; השלישית - וזוהי סגולה היוצאת מן הכוח אל הפועל רק עם יציאתו של העובר לאוויר העולם, בריא ושלם - היכולת לרתק אליו את מוחות סובביו, כך שלא יבחינו בכל מה שסביבו. תאר לעצמך, אתה מחזיק תינוק כזה, נכנס לבנק, וכל הכספות עומדות לרשותך, כשכל הפקידים והלקוחות קופאים על מקומם מכושפים למראה העולל המחותל שבזרועותיך".
"כן", אמר קשתי מהורהר, "אבל יש כאן איזו בעיה. אפשר אולי לקבל את הגילוי בדבר השפעת העובר על מוח אימו בעת ההריון, כמין זרע פורענות פראזיטי המתיישב על גוף אחר ומנצל את המגע ההדוק ביניהם - לצרכיו. אפשר גם לתמוך בסברה כי במקרים מסוימים ביכולתו לנקום באישה המנסה להיפטר ממנו ולגרום למותה המוחי, בבחינת 'תמות נפשי עם פלישתים', וגם זאת בחסות המגע הגופני ההדוק ביניהם. אבל כיצד זה יכול העובר המגודל - גידול הפרא הזה בדמות עולל - להשפיע על מוחותיהם של בני-אדם כשהוא כבר ישות עצמאית, חסר מגע ישיר עם הגופים שעליהם הוא פועל?"
"ועל גלי המוח לא שמעת כלום בזמן האחרון?" שאל רוזן, "ועל התופעה של שליטה מוחית מרחוק לא קראת כלום עדיין? והרי אם גזע הזכרים הקרימינלי שבו עסקינן נכון לשגע לנשים הפרטיות שלהן את השכל, לבלבל להן את המוח ולחסל אותן כשהן מתחמקות ממשימת המשכיות הגזע, מדוע שיבחלו במעשי תעתוע מוחי של עובר י אורח מזדמנים ושוטרים אלמוניים?"
"רגע", אמר קשתי, "מנית רק שלוש סגולות בעובר ים האלה, ומהי הרביעית?"
"סגולתם הרביעית", אמר רוזן כשהוא מושיט לד"ר קשתי את שרידי העובר שבצנצנת השימור, "היא מניעת כל אפשרות מן המוח האנושי המבקש לחקור אותם לעמוד על פעולתם בבני אדם, כל עוד רוח חיים באפם או פוטנציאל חיים ברקמותיהם".
קשתי נטל את הצנצנת, קם מכסאו ועמד לצאת את החדר כמו נסתיימה מערכה גדולה וסוערת והגיעה העת לפרישה שלווה. אך אז לפתע הבזיקו עיניו, ופיו ירה את הכדור האחרון במערכה: "ואולי יש לו לחומר הזה סגולות רבות נוספות אשר החמישית שבהן היא היכולת להשפיע על המוח האנושי החוקר אותו כך שתוגבל יכולתו לעמוד על טיבו?"
"ואז?" - שאל הפתולוג.
"ואז", השיב הגינקולוג, "יוכל המוח החוקר הזה לייחס לו ארבע סגולות בלבד. אפילו לא אחת יותר".



נושא נכתב על ידי נשלח
  נטע זר - סיפור מאת שרית ילוב שרית ילוב 05:53 01/05/2003
  תגובה, בערך יולי 08:05 01/05/2003
  מוזר יעל 08:19 01/05/2003
  והעיקר שכחתי יעל 08:27 01/05/2003
  מסכים. ואני אוסיף שכדאי להתייעץ גם לגבי גל 08:59 01/05/2003
  RE: מסכים. ואני אוסיף שכדאי להתייעץ גם לגבי שרית ילוב 09:03 01/05/2003
  מסכימה עם תגובות קודמיי. Boojie מתארחת לשעה קלה 16:44 08/05/2003


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.