הסיפור הקצר שלי לתחרות:

הוא לא ידע כמה זמן חי בבור. מהרגע שזכר עצמו, חי שם. ניזון מאכילת תולעים ומשתיית מי תהום. בלי רצונות ומאווים ובלי הכרה באנשים כמותו. עורו לבן, כמעט שקוף. עיניו חסרות הצבע סגורות, למודות חושך מצטבר. אצבעותיו מפותחות, ארוכות, כמו פלדה גמישה ידעו להנעץ באדמה הקשה ולחפור מנהרה שהספיקה לגופו לעבור. כמות המנהרות שחפר בחייו היתה בערך בגודל של עיר ממוצעת. חלוקת הזמן נהולה לא על-פי שעות אלא על פי צרכים - הצורך לאכול, הצורך להשתין, הצורך לישון. כל פעולה היתה יחידת זמן, לכל פעולה היה את המקום היחודי בו בוצעה. רק כשהיה חסר לו משהו, כשנגמר לו מקור האוכל, או שהיה צריך לטהר את עצמו היה מתחיל לחפור מנהרות חדשות.

לכל מנהרה הוגדר בסיס. כדי לחפור מנהרה חדשה יש לסתום מנהרה ישנה, כמו שעון חול שעובר ממקום אחד למקום שני. וכך, מדי זמן קבוע, היה מתחיל לחפור מחדש. אף-פעם לא חפר באותם מקומות שחפר בעבר ולכן תמיד הגיע למקומות חדשים. היום הוא הגיע לקיר.