בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
שיכחה
נכתב ע''י: אלון (IP Logged)
תאריך: 10:10 28/03/2003

ובכן, זהו לא סיפור חדש. הסיפור הופיע בפורום הזה לפני שנה בערך. והחלטתי לפרסם אותו שוב, לאחר עריכה ותיקון שגיאות.


מר מאיר סיים את ארוחת יום השישי. רק שלשום יצא מחדר ההתאוששות וכבר מצא את עצמו אוכל ברעבתנות, כמו שלא אכל מעולם. לאחר שסיים את אכילתו, ניקה בשביעות רצון את השאריות מעל פניו, ובתענוג שלא מבייש נופש בקריבים, דחף את רגליו לתוך נעלי הבית ופסע אל מחוץ לחדרו. בטנו לא כאבה כתמול-שלשום, הליכתו, שהייתה מקרטעת לפני מספר ימים, הפכה שלווה. סוף-סוף יכול היה להתעניין גם באחרים ולא רק בעצמו – כך הציץ בחדווה אל-תוך פתחי החדרים ועל האנשים הישנים. הוא הביט לחדר מימינו וקפא. דקירה קלה עלתה במעלה זרועו והתכווצות לא רצונית אחזה בשריריו. "זה לא יכול להיות", מלמל, כשלחץ לפת את חזהו, עטף את ליבו וניסה להכניע אותו. הכאב לא היה זר לו, אבל הפחד, שהטיל בו אימה, גרם לו לקרוס לרצפה. גופו צנח במסדרון, פולט את שארית האוויר שנכלא בראותיו. אצבעותיו ניסו לחפון את הרצפה תחתיהן, בין אם לתפוס אוויר ובין אם להמלט מהמקום.

רעש נפילתו לא חמק מאחות שעמדה בדלפק ליד. היא זינקה ממקומה, מלווה עצמה בצעקות, "אני צריכה רופא! עכשיו!" ומאיר עדיין מפרפר, לא מאפשר לה לאחוז בו. התקף הלב היה בעיצומו. ד"ר ברזילאי, שנכח באותם רגעים בחדר מאחורי הדלפק, שמע את צעקות האחות ויצא למסדרון. כבר הרבה זמן לא ראה חולה נאבק במוות, אך גם באחות, בלי יכולת להבחין מי בא לעזרתו. התנגדותו של מר מאיר נחלשה ופיו פסק מלשאוף אוויר. מיד החל ד"ר ברזילאי בהחייאה. סניטרים אחדים הספיקו להביא מיטה והניחו את מר מאיר עליה. צוות החירום הגיע אחריהם, חיבר את מכשיריו והמשיך בהחייאה. הלב נאבק בהם בכח, נע בין סימני חיים לדממה מוחלטת. עשר דקות נלחמו בלב בכדי לייצב אותו.

"מה זה היה לעזאזל?" שאל ד”ר ברזילאי את האחות, לאחר שפינו את מר מאיר לטיפול נמרץ.
"אני ממש לא יודעת? שמעתי משהו נופל, ואז הבטתי במסדרון."
"למה הוא התנגד כל כך?"
"אני לא יודעת, זה באמת היה מוזר."
"את יודעת, זו פעם שלישית השבוע, שקורה משהו כזה בקומה שלנו. הפעם זה התקף לב."
"על מה אתה מדבר?"
"שני מקרי אפילפסיה. אחד כאן, ממש." הוא הצביע על המשבצת בה שכב לפני רגעים מספר מר מאיר, " והשני ארע באולם הטלויזיה."

הוא חכך בפדחתו ושתק. איך דבר כזה יכול לקרות? עיניו תרו את החדר מימינו, כמחפשות הסבר הגיוני לארוע שהתרחש. ארבע מיטות, שלושה אנשים, כולם ישנים.

"את יכולה להביא לי את התיק של מר מאיר? אני רוצה להסתכל על ההיסטוריה הרפואית שלו," ביקש מהאחות ופנה בחזרה לחדרו.


ד"ר ברזילאי קיבל את התיק לידיו והחל מעיין בו בשקיקה. החולה התאשפז לפני שבוע והיה מתוכנן לניתוח בעקבות חוסר זרימה מסודרת של מרה למעי הדק. עד כאן הכל בסדר. החולה עבר ניתוח להסרת תוספתן בגיל 13, אבל ליקויים בתפקוד הלב לא היו, גם לא רגישיות לאינסולין או לכל סוג תרופה אחר. הממצאים לא סיפקו אותו, וסקרנותו, עדיין לא רגעה. הוא התקשר לאחות, וכיוון שלא ענתה, יצא מהחדר וניסה להפעיל את המחשב. "איך משתמשים בדבר הזה?" רטן לעצמו, כשניסה לאתר את הארועים החריגים בשבוע שחלף. הטלפון, שעמד ליד המחשב, החל לצלצל, והוא, בחר להתעלם. הטלפון פסק ולאחר כמה שניות המשיך שוב, טורדני ממקודם.

זה החודש החמישי שלו בבית החולים. טרם הספיק להכיר את מבנה השאילתות בתוכנה, ובהחלט לא עניין אותו איך עונים לטלפון. הוא הרים את השפופרת, אך הטלפון המשיך לצלצל. לבסוף, איתר את הכפתור שהבהב ולחץ.

"מחלקת פנים?" שאל אותו הקול.
"לא, זה פנימית א' "
"מה שתגיד, יש לכם חולה אצלנו."
"כן, אני יודע, בטיפול נמרץ."
"לא, אני ממחלקת בטחון. "
"ואיך אתה יודע שהוא שלנו?"
"רשום בפתקית על היד שלו."

הוא ראה את האחות מגיעה מהמסדרון ונשם לרווחה.
"את מוכנה לקחת את השיחה הזו, זה מישהו מהבטחון," אמר בחופזה והניח את השפופרת.

ד”ר ברזילאי חזר לחדר, לא לפני שזכר להשאיר פתק לאחות.
האחות המשיכה לדבר במקומו, "אני אדאג להביא אח עם כיסא גלגלים. תחכה איתו כמה דקות."

איש הבטחון לא ענה וסגר את הטלפון בלי-שים-לב. הוא הבחין באדם, שרץ בפראיות מכיוון מחלקת המיון. עיניי השומר הביטו לשניה בחולה - האם להשאר לידו, או לבלום את האדם שרץ? שאל עצמו. לבסוף החליט לצאת מהדלפק ולחסום את האיש הרץ לעברו. אולי זה מחבל?! האיש הרץ נעצר, מתנשם, מבוהל ופלט מילים מקוטעות "יש ... שם. מ..ישהו מש..ותק."
איש הבטחון, שפרס את ידיו כרשת בטחון, הביט בו בהלם, "מה אמרת?"
"יש שם מישהו, משותק, במסדרון ליד חדר הכניסה לחדר המיון."

הוא לא יכול לעזוב את העמדה, אסור לו לנטוש את העמדה! מיד עלה בקשר מול איש הבטחון בכניסה המערבית, שעמד ליד חדר המיון, אך הלה היה עסוק מעל ראשו בנסיון להדוף את קהל המתבוננים באיש קפוא, שידו האחת מושטת קדימה ורגליו נראו כהולכות, כפנטומימאי מיומן - ללא תזוזת שריר, ללא עוית. הוא היה קפוא כקרח. ד”ר ניב פרץ ראשון מחדר המיון ונגע בידו של האיש הקפוא. ידו של האיש היתה קרה כקרח וקשה כאבן, כאילו זרנוק חנקן הוטח בגופו. כל זה נגד את צבע עורו, שהיה עדיין ורדרד, ללא סימנים של מכת קור. "כמו להביט בפסל," מלמל ד”ר ניב. אחות נוספת יצאה מדלתות המיון, מתבוננת בהשתוממות בפסל האנושי. "מה אתה רוצה שאעשה, ד”ר ניב?" שאלה לבסוף, גוררת את המילים מתוך פיה. ד”ר ניב לא ענה לה. הוא היה שקוע בתוך עיניו של האיש הקפוא. עיניו זזו.

***

האחות בפנימית א' הופתעה לגלות, שאיש הבטחון ניתק לה את הטלפון. היא עמדה להתקשר אליו בחזרה, אבל הבחינה בפתק שהשאיר לה ד”ר ברזילאי. היא חייכה, זה חשוב למצוא חן בעיני הד”ר החדש. הוא נחמד ויש לו עיניים כחולות, חודרות. היא תישא חן בעיניו, לא תתווכח. מי יודע? אולי יצא מזה משהו. אחר-כך איתרה את התיקים, לפי בקשת הרופא, ונכנסה לחדר.

"שלום ד”ר ברזילאי," אמרה, כשחיוך מתקתק נמתח על שפתיה.
"שלום, מיקי. מצאת את התיקים?"
"כן, הנה הם."

הוא הביט בה מחבקת את התיקים בחיבוק דוב, וראה את החיוך שלה. יכול להיות שהיא? לא, אין לי זמן לזה - לא היום. אולי, בעוד חודש.
רגליה חצו את קו השולחן ונצמדו לכסאו. היא דאגה להתכופף מולו והניחה את התיקים במרכז השולחן, כמו היה זה מרכז היקום. עיניו לא החמיצו את שדיה, שחמקו להם לשניה החוצה - אולי בעצם? חשב בליבו.
היא הבחינה בו מתפתל וחייכה, הפעם לעצמה.
אין לי זמן, חשב לעצמו, ומיד שאל, "מה עם החולה שנמצא בכניסה, דאגת שמישהו יביא אותו?" היא שיקרה לו, שתפסיד את ההזדמנות? עוד מהלך אחד והוא יהיה שלה.

***
ד”ר ניב לא מש מעיניו של האיש הקפוא. "ד”ר ניב? מה לעשות?" שאלה האחות שוב, אך הוא לא השיב – קפאון אחז בו, כמעט כמו זה שאחז באיש שלפניו. היא התקדמה לעברו, כשלפתע הבחינה באחת מאצבעותיו של האיש הקפוא רוטטת. ד”ר ניב הצליח לצאת מקפאונו ושלח את ידו לעבר האיש. הוא עדיין היה קר, אבל פחות. קבוצת רופאים יצאה מדלתות המיון, מביטה כלא מאמינה במחזה התלוש - ד”ר ניב, רופא מכובד, מתנהג כמתמחה שנה ד', מלווה באחות ותיקה, שמתנהגת לפחות, אם לא יותר, באותה מידת טפשות. ושניהם עומדים ומביטים, חסרי ישע, באדם שלא זז.
"למען השם..." פרץ אחד הרופאים את הקבוצה ונעמד ליד ד”ר ניב. "אתה מוכן להסביר מה קורה כאן?"
"תסתכל!" ענה , מקובע במבט עוצר נשימה בגוף שמתחיל להפשיר. האיש הצליח להניע את ראשו והחל פוער את פיו.
"מה לעזאזל...?" פלט הרופא שעמד לצידו של ד"ר ניב וקפא גם הוא על מקומו.
שריקה חדה נפלטה מפיו של האיש, שהפשיר כמעט לגמרי. רגליו, שלא תמכו בו עוד, התמוטטו, מושכות אותו לריצפה כמגדל קלפים.
"קחו אותו למיון! עכשיו!" זעק ד”ר ניב ואץ להחזיקו. הדופק היה תקין. רק כפות רגליו נשארו מאובנות למקומם.

***

מיקי, האחות, פזזה לה שיר מוכר - שיר שאהבה - תמיד היתה שרה אותו ברגעים שהאושר החל לצעוד לעברה. בהתחלה צעד בצעד מהוסס, אחר-כך בבטחון. והיא היתה בדרך לפגוש באושר הזה. היא לחצה על האינטרקום וקראה, "אלכס לראשי! אלכס לראשי!"

סניטר גבוה, בעל מצח שזופה ותלתלים של זהב, הביט אל התקרה ורטן, "אין כאן רגע של שקט." בזמן שחיכתה לאלכס שיגיע, התקשרה מיקי אל הבטחון וביררה את מצבו של החולה.
"הוא כאן, יושב לידי, " ענה השומר, "אני חושב שמשהו לא בסדר איתו, הוא כל הזמן רועד. תעשו לי טובה ותבואו לקחת אותו מכאן."
שוב פנתה לאינטרקום וקראה בשמו של אלכס. בתגובה, קילל אלכם ברוסית וזרק את בדל הסיגריה.
"פעם הבאה שאני קוראת לך, אני מצפה שתגיע ומהר!" אמרה לעברו בנוקשות כשנעמד מולה. אלכס החזיר לה מבט מזלזל ופנה למעלית. כמה זמן עוד יצליח להתאפק ולעבוד במקום המעצבן הזה? חשב לעצמו - כמה זמן שאפשר, היתה התשובה הראשונה שמצא מוחו, כששחרר עגלת נכים בכניסה למעלית.

***

ד”ר ברזילאי סקר את התיקים שלפניו. שלומי צייג, בן ארבעים, סבל מאי ספיקת כליות. אין עבר רפואי היסטורי רלוונטי. שולח אתמול לביתו. מרים כהן, כבת חמישים וארבע. סובלת מבצקת בראות. גם לה אין עבר היסטורי רלוונטי והיא אמורה להשתחרר מחר. "אמורה להשתחרר מחר?" הוא סגר את התיק ויצא החוצה. הוא שמע את מיקי האחות מזמזמת נעימה שהכיר ושנא. "סליחה מיקי," אמר ונגע בכתפה בעדינות. היא הרגישה בו מאחוריה ופסקה מלזמזם. היד שלו, חשבה לעצמה. ולפני שהספיק להתכונן, גופה הסתובב לעברו ונצמד אליו. "רצית משהו?" שאלה. הוא צעד צעד אחורה, "מה מספר החדר של החולה מרים כהן?"
היא התאכזבה מהשאלה, אך לא הניעה תו בפניה, שיסגיר את רגשותיה. "חדר 402, מיטה 3," ענתה וחייכה אליו בחיוך נדיב. כך עזב אותה והלך אל החדר של מרים.

***

אלכס יצא בקומת הקרקע ודחף את עגלת הנכים הריקה, הופך אותה בדמיונו לרכב מרוצים. עוד שלוש שעות יסיים לעבוד, אז יוכל לחזור לאוקסנה, אישתו, ולספר לה איך היה מת להכניס אגרוף לאחות הראשית של המחלקה שלו. הוא המשיך להשתעשע במחשבותיו, עד שראה את איש הבטחון, שנראה עצבני וחסר מנוחה.

"כמה זמן צריך לחכות לכם?" צעק איש הבטחון לעברו, שולח גלי שנאה לעבר האח, שמראהו היה מושא לקנאה.
"איפה החולה?" שאל אלכס, מתעלם במופגן מהמבט שהכיר, אבל משנאת רוסים.
"אני לא יודע, הוא נעלם. היו פה כמה אנשים ששאלו שאלות. מה אני צריך לשמור על אנשים? אני שומר על הבית חולים הזה, שמחבלים לא יכנסו!" ענה בתוכחה, כמו עונה למשפחתו וחבריו, שצוחקים על עבודתו כשומר.
"לאן הוא הלך?"
"אני לא יודע. נדמה לי, שראיתי אותו יוצא החוצה."
"ולא עצרת אותו?"
"אמרתי לך, הייתי עסוק!"
"ואיך קורים לו?" שאל אלכס בעברית עילגת.
"קורים לו..," ניסה השומר לחקות אותו, "קורים לו...לא היה לא שם."
"אין דבר כזה."
"הוא החולה שלכם, לא שלי."

לפני שהספיק השומר, לשים כמטרה, לאמלל את האח שעמד מולו, פרץ מכשיר הקשר.

"שמעון, שומע?"
"כאן, שמעון," ענה השומר.
"יש כאן איזה חולה בחניון, זקן אחד, לא מבין עברית. אתה יכול לדאוג שמישהו יקח אותו מכאן?"
"אני מייד דואג למישהו," ענה בקשר וחייך לעבר אלכס, כבלש המחסל פרשת רצח במו ידיו.
"הנה אתה רואה, אנחנו לפחות עושים את העבודה שלנו. לך, קח אותו, הוא בחניון."

***

ד”ר ניב הביט באיש הקפוא, שכף רגלו חזרה להתנועע ועיניו הביטו חזרה ברופא.
"מי אתה?" שאל את הרופא.
"ד”ר ניב."
"מה קרה לי?"
"אני לא יודע. אתה זוכר בכלל משהו?"
"אני זוכר הכל. ראיתי אותך מביט בי."
"בזמן שהיית קפוא?"
"כן."
"אתה יכול לתאר מה קרה לך?"
"איך אתה רוצה שאתאר לך? הלכתי וראיתי איזה זקן מוזר כזה רועד בכל הגוף, עושה תנועות ידיים מוזרות, לא רצוניות, לוחש מילים מוזרות כמו מטורף. וככה פתאום, באמצע ההליכה, פשוט לא יכולתי לזוז יותר, כל הגוף שלי קפא."
"זקן, אמרת?"
"אני חושב שאפילו לבש בגדים של חולה."

***

ד”ר ברזילאי נכנס לחדר 402 ופנה למיטה השלישית. אישה מבוגרת, מלאת איברים, שכבה וקראה עיתון.
"סליחה שאני מפריע," פנה למרים.
"אוהו... סוף-סוף אני מקבלת כאן יחס."
"אני מאד מצטער, אך לא באתי לכאן כדי לבדוק אותך."
היא הביטה בו מופתעת. מבטו הרציני והמודאג, גרם לה להילחץ. "אז בשביל מה באת?"
"קראתי בגיליון שלך, שהיה לך איזשהו אירוע בבית חולים."
והיא המשיכה להלחץ, מניעה את רגליה בחוסר נוחות, מנסה להשעין את גבה גבוה יותר על הכרית הענקית, ששכבה מאחוריה. "מה מצאו אצלי?"
"לא מצאו כלום. היתה לך אפילפסיה, לפני יומיים."
"אה זה..." הפטירה אנחת רווחה וחזרה להתבונן ברופא, הפעם קצת אחרת. היא נהנתה לראות את עיניו הכחולות ואת תווי פניו החדים. "אז מה רצית לשאול?"
"קרו מקרים כאלו במשפחה שלך? הורים? אחים?"
"לא, זו פעם ראשונה. נכון שזה מוזר? "
"אני לא יודע, אולי זה חד פעמי, צריך לבדוק. קרה לך משהו? נבהלת ממשהו?"
"אם אתה אומר, אז בעצם, כן. הבטתי לאיזה חדר, והיה שם מישהו מבוגר, זקן כזה, הוא הזיז את הידיים שלו בצורה, מה-זה-מוזרה - כאילו הוא מתפלל, מבין אותי? וגם ברבר כמה מילים, כמו הערבים האלה. משהו כמו 'אללה אכבר'. ואז, בעצם, הרגשתי חנק, כמו שהאוכל עולה למעלה."
ד”ר ברזילאי הביט בה משתומם, "באיזה חדר הוא היה?"
"אני לא יודעת. אולי זה היה החדר ליד האחות?"
"החדר מצד ימין?"
"כן, בדיוק זה!"
ד”ר ברזילאי התרומם ממושבו, זרק "תודה" בחלל האוויר ויצא מהחדר. מרים עוד לא הספיקה להתאכזב וכבר צעקה, "מתי יגיע לכאן רופא לבדוק אותי?" אבל את ד”ר ברזילאי זה בהחלט לא עניין. הוא פנה לחדר, שלידו קיבל מר מאיר התקף לב, שצעד אחד לפניו, חטפה גברת מרים כהן התקפת אפילפסיה. ולפני יום, במקום אחר, לא רחוק משם, עמד שלומי צייג והביט בזקן עושה תנועות מוזרות ופולט מילים, שנשמעו לו כמו מתוך ההפטרה שלו לפני 27 שנה. ד”ר ברזילאי נכנס לחדר ונעמד ליד מיטה מספר שתיים. המיטה היתה ריקה. בגליון למרגלות המיטה, לא היה רשום שם. מתחת לשורה הריקה, היה כתוב: אבחון ראשוני, מחלת פרקינסון, אלצהיימר.


***

אלכס יצא מבית החולים ושמח לקבל את השמש. עכשיו גרר אחריו את עגלת הנכים, במין שעשוע אחר, ככלב סרבן הנגרר אחר בעליו. הוא התקדם לעבר החניון בעצלות, משהה את הרגעים הנפלאים של החופש, שיחזרו למאסר הקצר בבית החולים, עד סוף היום. עיניו הבחינו בשומר וזיהו את הזקן שהגיע לבית-החולים לפני שבוע. המשטרה הביאה אותו. אף-אחד לא הצליח לתקשר איתו, אף-אחד לא ידע את שמו. כרגיל, הם דרשו ממנו לטפל בו. הוא הביט בשומר שניסה להקניט את הזקן, ובזקן מביט בו חזרה, מסתובב במעלים, כמו עקיבא במעגל, המחפש אחר גשם. הוא חשב שהזקן הבחין בו וחייך, אך הוא מלמל מילים ועסק בתנועות יד רהבתניות. לפתע, כיווץ את ידיו פנימה, זעק "אומצקה!" והדף את ידיו קדימה. כדור אש עגול פרץ מידיו והסתער קדימה. השומר שהביט בו וצחק, שמט את צחוקו וצנח מעולף. עיניו של אלכס נלכדו סביב כדור האש שנע באוויר, משתלח בקו ישר לעבר מכונית חונה, מתפוצץ על גופה ומעיפה אל-על, כמו בלון שברח ממנו האוויר. האש הבזיקה לצדדים ואחזה בגוף המכונית, מעיפה אותה קדימה אל עבר מכונית אחרת. הרעש היה עצום. אפילו ד”ר ברזילאי, שחיפש את האחות בקומה הרביעית, שמע את הפיצוץ. הוא רץ אל החלונות, כמו שאר האנשים שהיו מסוגלים לקום ממיטתם וללכת. גם מיקי האחות הרפתה מהמזרק שהחזיקה ורדפה אחרי הרעש. בחדר המיון, נשמע הפיצוץ כמו המהום, כאילו חדר ההסקה, שהיה קומה אחת מתחת, חשב לברוח. שמעון, השומר, שעמד בכניסה עוד הספיק לראות את החלונות רועדים לפני ששמע את הרעש האיום. אלכס הרפה מעגלת הנכים והלך לכיוון הזקן. הוא לא איבד עשתונות, כי החליט, שזה די מתאים לו לעשות שטויות שכאלה. הוא נעמד לפניו וראה אותו רועד, הוא גם הבחין בטבעת הזהובה, בעלת אבן החן האדומה, הענקית, שרבצה על אצבעו כענק מנומנם. כבר כשרחץ אותו, ראה אותה. הוא חשב לעצמו שיוכל לקחת חופשה ארוכה אם יקח ממנו את הטבעת, אבל החליט שלא. גופו של הזקן רעד כל-כך, וזה נראה לו מוזר - הגוף רועד, אבל אצבע אחת לא. האצבע שעליה נענדה הטבעת שטה עם הרעידות, אבל שקטה לעומתן, כמו איש דומם בקהל שעומד ומריע. הוא אחז בידו של הזקן, ומשך את הטבעת.

הרעידות פסקו בין רגע. ראשו של הזקן התייצב ועיניו שוטטו בחוסר נוחות סביב.
"איפה אני?" שאל.
"אתה כאן, בבית חולים."
"אני חושב שאני זוכר אותך," אמר הזקן.
"יכול להיות. הייתי איתך הרבה זמן," אמר אלכס והביט בטבעת שנחה בידו. הוא הושיט את ידו בכדי למסור את הטבעת.
"לא, לא... את זאת תשמור אצלך... היה לי מספיק ממנה," ענה הזקן בחיוך, שחלף דרך קמטיו הרבים ודרך עיניו הירוקות, שלפתע הפכו עמוקות וצלולות.
"אתה בטוח?"
"כן... כן.. פרק את האבן... מכור אותה! היא שווה הרבה זהב," אמר בשביעות רצון.
"אבל למה?"
"זה סיפור ארוך. זו הטבעת שגרמה לשכחה שלי. נערי, לחלק מאתנו אין פתרונות קלים ושום קיצורי דרך. טבעות שעושות אותך בן אדם טוב יותר, באמת קשה למצוא," אמר וספק את כפיו. אחר-כך פלט עוד כמה מילים נבובות, ביצע תנועת יד מהירה ונעלם כלא היה. בדיוק כפי שנעלם לפני שעתיים, כאשר מר מאיר הביט בו וחטף התקף לב.



נושא נכתב על ידי נשלח
  שיכחה אלון 10:10 28/03/2003
  ובכן, חזרתי וקראתי את ההערות גל 12:41 28/03/2003
  תודה שקראת שוב. אלון 09:58 30/03/2003
  לפחות מבחינתי זה לא עובר יעל 10:48 30/03/2003
  ועכשיו גם חזרתי וקראתי יעל 11:39 30/03/2003
  ושוב תודה. אלון 21:39 30/03/2003


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.