הנחה נדיבה למדי, אבל נניח.
נניח אפילו, בנדיבות רבה מאד, לדעתי, שהם ממש הורסים מצחוק. שהדימוי הדודו-זרי פשוט מפיל את הקורא על הרצפה, אחוז עוית.
"נדיבות" היא מלה קטנה מכדי לתאר את מה שעשיתי עכשיו, אבל, שוב, נניח.
אפילו בתנאי פתיחה מצוינים שכאלה מצליח הסיפור להמאיס עלינו את הרעיון עוד בטרם הגיענו לחלקו השני.
במילים אחרות: דימוי משעשע אחד אינו מספיק.
פרט לכך:
א. שאר הבדיחות פשוט איומות. נראה כאילו אתה מנסה להצחיק בכל הכוח, ללא רחמים. דוגמה אופיינית: "אפילו יותר רחוק מדימונה". היית יכול לכתוב שם, במקום, "מחבר הסיפור החליט, בנקודה זו, לשפוך עליכם הקוראים את הזבל. היו שלום!" - בתוצאה זהה למדי.
ב. סיפור משעשע אינו סתם רצף בדיחות וגאגים - צריך להיות לו עומק מסוים. כתיבה פשטנית, גם אם היא מצחיקה (וזו שלמעלה לא כזו), משעממת מהר מאד, בסופו של דבר.
ג. לא כל דבר מפתיע הוא גם מצחיק (ע"ע "דימונה" למעלה).
ד. דגלס אדמס אמר פעם משהו כמו, "ביקום אינסופי, כל דבר אפשרי". אך יש גם משפט ותיק יותר האומר "ביקום בו כל דבר אפשרי - הכל משעמם". זהו בדיוק המקרה של הסיפור שלך. לאחר זמן מועט מאד הקורא מבין שהכל אפשרי, ולכן הוא ממשיך לקרוא רק מכוח האינרציה (רבים פשוט יפסיקו) ועוקב באדישות אחרי מעלליו של הגיבור. שום דבר כבר לא יפתיע אותו יותר, כי הכל אפשרי.

וכמובן, גם דבריהם של קודמי ראויים להלקח בחשבון (אם כי, יעל, עניין החיידקים לקוח מ"מלחמת העולמות", כמובן, לו רומז הסיפור באופן בולט ביותר).