בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
פנג'ייה אהובתי [למבוגרים]
נכתב ע''י: שקרן (IP Logged)
תאריך: 03:19 15/03/2003


הם שוכבים על מיטת מים בצורת לב, המצעים אדומים והשמיכה זרוקה על הרצפה, ליד הקונדום המשומש. שעון מתקתק על השידה וחתול מילל ברחוב.
היא שוכבת עליו, משתמשת בחזה שלו בתור כרית. מכורבלת בין זרועותיו, אוחזת בו מתוך שינה, שלא יעלם, חולמת סרטים כמוסים.
הוא בוהה בתקרה, עיניו פקוחות, מסרבות למצמץ.
היא ישנה אבל זה לא מונע ממנו מלדבר.

"העולם בן חמש מיליארד שנים." הוא אומר. " יש לו כבר המון קמטים. כשהוא היה צעיר הייתה רק יבשת אחת. אי בודד מאוד בתוך אוקיינוס לא נגמר, חתיכת אדמה ענקית וזהו. אם מישהו היה רוצה לנסוע לבקר את הדוד באמריקה הוא היה עלול להיתקל בקשיים, עוד לא הייתה אמריקה ועוד לא היו דודים."
היא מתנועעת ומחבקת את צווארו. הוא מביט עליה, מלטף את שיערה וממשיך.
"קראו לה פנג'ייה, היבשת היחידה. חתיכת אדמה שחוץ ממנה לא היה כלום. התרוצצו עליה כל מיני דינוזאורים והנוף היה מדהים, בלי עמודי חשמל בדרך או שקיות של חטיפים מלוחים בחוף הים. אבל לכל דבר יש סוף, לא משנה אם הוא רע או טוב. פנג'ייה המתוקה התחילה להישבר, לאט לאט ואחר כך מהר מהר, חלקים נקרעו ממנה, רעידות פתחו פיתולים וסדקים וכל הקרום התפקע לגמרי, הרי געש התפצלו, הילדים התרחקו והאימא התפרקה. פנג'ייה מתה. אם תסתכלי על המפה תוכלי להרכיב אותה מחדש בדמיון, תחברי את דרום אמריקה לאפריקה, גרינלנד לתוך קנדה. כמו פאזל הכל יכול להתחבר, כמו חדש, רק צריך לחפש את החלקים המתאימים ולשדך.
אבל פנג'ייה אף פעם לא תחזור לעצמה, היבשות מתרחקות אחת מהשנייה, כאילו שהן שונאות להיות קרובות, כאילו שיש להן משהו אישי נגד אינטימיות אבל כדור הארץ הוא עגול, כמה שהיבשות מבקשות להתרחק, ככה הן גם מתקרבות. עוד כמה ימים או חמש מיליארד שנה, הכל יתמזג לגוש אחד. עוד פעם. . . אבל זו לא תהיה פנג'ייה, בכלל לא. הצורה תהיה הפוכה לגמרי, שפיצים במקומות הלא נכונים, ארצות הברית תקועה בתוך סין, אוסטרליה בתחת של ארגנטינה, וכל הנוף יהיה מלוכלך מגרפיטי אנושי על הקיר, אמרתי לך, היא מתה."
"הממממממ." היא נעה, מלקקת את שפתיה מתוך חלום. הוא שתק לרגע. השעון תיקתק חצי דקה, דממה שלטה במהירות הקול. הוא הביט בה ואז חזר לשלוח מילים לתוך החדר.
"אני ואת זה כמו פנג'ייה, עכשיו אנחנו ביחד, מחוברים כמו גוף אחד. אבל שנינו יודעים שתכף נתרחק. כמו יבשות ענק ניפרד, נדחוף אחד את השני ונשוט לכיוונים שונים ואף פעם, אף פעם, לא נחזור להיות מה שהיינו פעם. אפילו לא בעוד חמש מיליארד שנים."

היא התמתחה ופקחה עיניים. הוא הביט בה, מרותק.
"אמרת משהו?" שאלה.
"לא, סתם דיברתי אל עצמי. הוצאתי מחשבות החוצה, לקחתי אותן לטיול. "
"משהו חשוב?"
"לא חשוב עכשיו, אולי אחר כך. ישנת טוב?"
היא קמה וליטפה לעצמה את הצוואר, הוא הבין את הרמז והחל לעסות את כתפייה בתנועות מעגליות. נוגע במקומות שעושים חשק לגנוח. הוא נכנעה לו בלי מאבק, נותנות לו לשוטט באצבעותיו, מתענגת על כל נשיקה אקראית.

"חלמתי עליך." היא אמרה.
"הייתי טוב?" שאל.
היא חייכה ושלחה יד לזיפים הדוקרים שלו.
"לא כזה חלום. בעצם לא ממש היית שם אבל היה שם הרעיון שלך, הנוכחות שאתה קיים."
"אה, חלום פילוסופי. איזה יופי. טוב שלא הייתי שם, הייתי משתעמם." הוא אחז בבטנה, מתחכך קלות בחזה, נותן לאגודל מגע חטוף באחת הפטמות.
"שובב," היא צחקה "רוצה לשמוע או לא? בתי הקברות מלאים אנשים שלא זכו לשמוע את החלומות שלי."
"בטח רוצה, אני מקשיב, כולי אוזן. נו? דברי כבר."
"היית בדייט עם מישהו. אני אכלתי סלט חסה והוא כרסם משהו עם שם צרפתי, שנינו שתינו יין אדום. שוחחנו והוא סיפר כל מיני בדיחות. . ."
"איזה בדיחות? ספרי לי."
"לא זוכרת, אל תהיה קטנוני. תשחק לי שיער במקום."
הוא שיחק והיא המשיכה, מטה את ראשה לאחור, מתפנקת ומגרגרת, שוב מדברת.
"אחרי שהוא סיים הגיע תורי לדבר, להציג את עצמי, להראות כמה שאני מוצלחת ויפה אבל כשפתחתי את הפה לדבר גיליתי שאין לי מה להגיד. . "
"הא, עכשיו אני בטוח שזה היה חלום. לך אין מה להגיד רק אם מדביקים לך פלסטר על השפתיים."
היא שלפה את המבט שמבקש ממנו לשתוק במטותא כי אחרת זה ייגמר ברע ובכאבים והוא מהר לנשוף לה לתלתלים שבעורף.
"כן, אז איפה הייתי? אה נזכרתי. ישבתי שם ולא הוצאתי מילה מהפה. אתה מכיר את הסיפורים האלה שמספרים בדייטים ראשונים, כל מני דברים משעשעים ושנונים? פתאום לא היו לי כאלה. שכחתי את כל הטריקים הקטנים שאמורים לגרום לו להתאהב בי לפני שהוא משלם את החשבון. הייתי בהלם, נשבעת. כאילו שזה סרט מצוייר ופתאום גיליתי שאני לא יכולה לרוץ על אוויר והתהום מתקרבת."
"הא, אני מת על הסרטים האלה, כשפתאום הזאב מבין ש. . . כן, אני שותק. תמשיכי בבקשה."
"אתה כזה חצוף. לא מגיע לך שאני אספר את ההמשך, אני טובה מדי בשבילך. בקיצור, כל המסעדה והדייט והאוכל נעלמים ואני מוצאת את עצמי בחושך, לבד עם עצמי. מרחוק אני רואה אור אז אני מתקרבת, מהמרת שזה קצה המנהרה ולא רכבת. מתחיל לרדת גשם ואז ברד ופתאום שלג, אני מוצאת את עצמי באמצע סופה. הרוח מנערת אותי, נושבת נגדי אבל אני ממשיכה להתקדם עד שאני מספיק קרובה כדי להרים את הראש, לסלק את השלג מהעיניים ולראות מה זה האור שנוצץ מולי."
"מה זה היה? עוד פעם השארת את המנורה דולקת בסלון?"
"זה היית אתה."
"אני? ממתי אני מאיר בחושך?"
"מעכשיו. זה הייתי אתה, הצלת אותי מהקור ומהחושך, רצת אלי וחיבקת אותי ואני נמסתי למגע שלך, הרגליים שלי נעשו חלשות והנשיקה שלך החזיקה אותי מרחפת. אז הבנתי. אני לא צריכה יותר סיפורים לדייטים, כי אני לא צריכה יותר דייטים. שכחתי את כולם כי יש לי אותך."
"חלום טוב, מוצא חן בעיניי."
"חכה, זה עוד לא הכל. כל החיים שלי התרוצצו לי מול הפנים. אני יודעת שלא מומלץ לומר את זה אבל לפני שאתה הגעת אני זוכרת שהייתי מכאיבה לעצמי רק בשביל לראות אם אני עדיין מסוגלת להרגיש משהו. הייתי שוברת את עצמי לחתיכות רק כדי לבנות את עצמי מחדש אבל פתאום אתה הופעת וכל החוקים השתנו, פתאום אני שלווה, רגועה. אתך פירקתי את כל החומות ואני מרגישה נהדר עם עצמי, אוהבת את עצמי ואוהבת אותך. לא מפחדת להגיד את זה, לא מפחדת לצרוח את זה מהחלון וזהו. תחבק אותי חזק עכשיו, טוב? אל תגיד שום דבר."
"שום דבר." הוא אמר ועטף אותה בתוכו, מתאים הנשימות שלו לשלה. ממשש אחרי הדופק שלה ומתמכר לו.

הם מתבודדים מחוץ לזמן, בין תקתוקי השעון חולפים עונות ונצחים. מי הלחין את האהבה, היא שואלת, הוא עשה עבודה מצוינת.

"אני צריך ללכת." הוא אומר, קם ממרבצו.
"לאן?" היא שואלת, שונאת אותו לרגע על כך שהרס רגע של שלמות ושונאת את עצמה על כך ששנאה אותו לשנייה בלתי נמדדת. "תישאר, יש מקום במיטה, יש מקום בלב, אתה חייב לעזוב? תישאר."
הוא עומד, לובש חולצה, מסיט שיערות מהמצח שלה ומצמיד אליו נשיקה איטית, עדינה, מעביר אליה חום. היא תופסת את הצווארון ומושכת אותו למטה, מדביקה פה לתוך פה, נשיקה רטובה ממיץ תשוקה, הלשון מתעתעת בשפתיים והטמפרטורות עולות, מחממות את פעימות הגוף. היא נותנת את כל מה שיש לה והוא מקבל ולוקח כמה שרק אפשר. זה לא מספיק.

הוא מסיים להתלבש, מניף את השמיכה מהרצפה ופורס אותה על הגוף שלה, שלא תתקרר מבדידות.
"תודה." היא אומרת והוא מסרב להקשיב ולעצמו ולתת לה נשיקה נוספת, נמנע מלהיסחף. בדרך החוצה הוא מתכופף, מרים את הקונדום מהרצפה וקובר אותו בכיס, ליד הארנק.

השעון מתקתק, החתול מילל. היא שומעת את האוויר מרחף.

היא מנסה להירדם אבל רכבת של מחשבות צופרת לה בראש. מי הלחין את השקט? הוא עשה עבודה גרועה, הדממה מונעת ממנה מנוחה. משמעות החיים נתקעת לה בגלגל האופניים. היא תמיד ידעה שהדבר הכי חשוב ביקום הוא הדבר שהיא לא תוכל לחיות בלעדיו, פשוט אף פעם לא היה קיים כזה מין דבר יקר שידחוף אותה לקצוות. הכל היה זול ותחליפי אבל ברגע שמצאת משהו שההעלמות שלו תגרום לך להסכים להתאבד את יודעת שמצאת את משמעות החיים. היא מצאה. והמשמעות כרגע יצאה מהדירה, עם קונדום בכיס ויעד לא ידוע.
ולמרות שהיא יודעת איך זה נראה ונשמע היא קמה ומתלבשת, אובססיה אחרי גברים זרה לה אבל האיש הזה הוא לא רק גבר, הוא השווה שלה, הנקודה שממנה מותחים קו לנקודה שלה. בשפה של תוכניות שידוכים הוא החצי השני והחסר כמו ששום חצי שני לא יכול להיות. אז הוא נותנת לקנאות לזרום והיא לובשת ג'ינס ויוצאת אחריו.
"כן, אני משוגעת." היא אומרת לעצמה ומסכימה עם כל מילה.

היא לוחצת על כפתור המעלית ושוב לוחצת, המנורה בחדר המדרגות מהבהבת והמעלית עוצרת בכל הקומות הלא נכונות. פתיל הסבלנות הקצר שלה נשרף עד תום והיא מדלגת במדרגות, שמחה שבחרה בנעלי ספורט ולא בעקבים. היא פורצת לרחוב, נשענת על פנס רחוב, נושמת ונושפת.
לאן הוא הלך?
היא נעמדת במרכז המדרכה ועוצמת עיניים. ריח האפטר שייב שלו, הזיעה המתוקה שהוא משאיר אחריו, הכל כל כך ברור וחריף. היא עוקבת אחרי האינטואיציה עד שהיא רואה אותו נעלם בקצה מדרכה של קצה רחוב, נעלם בצללים. היא מאמצת את הפסיכוזה עד טירוף, מתמסרת למרדף. הוא הולך יציב ומהיר, לא מביט אחרי נשים, מתעלם מחלונות ראווה. גבר הולך, הגבר שלה, והיא תלך אחריו עד סוף העולם, הלוך ושוב, כשהייתה נערה היא התחמקה משיעורי ספורט, כשהזמינו אותה לשיעורי אירובי היא באה עם חבילת וופלים אבל בשבילו היא תשלים את הכושר שאין לה ותתדלק את עצמה בתשוקה תוססת. צוברת בוץ בסוליות נעליה היא צדה בחשכה, חוקרת פרטית מטעם עצמה בחיפוש מעורפל אחרי הזכר הנבחר.

העיר צופרת וצועקת והיא מתגנבת מאחוריו. הוא נכנס לבניין והיא אחריו, יורד במדרגות והיא, בשקט, עוקבת אחרי הצל המשתנה שלו. הוא מגיעה למרתף, מביט לאחור ונכנס פנימה.
היא מגלגלת תיאוריות, אולי הוא מחביא שם את האח התאום הנכה שהופרד ממנו בלידה? אולי יש לו שם מאורת קוקאין והוא מכין את המשלוח לאירופה, שם ילדים בלגים מפונקים יטנפו את עצמם ברעל שישאיר אותם נכים רגשית ופיזית? אולי פשוט כדאי שתלך ותבדוק?
מפה אין היסוסים ונסיגה לאחור, אין עמידה במקום.
כל צעד קדימה מחליש אותה, היא שולחת יד רועדת אל הדלת, מתוך סדק דק בוקעת קרן אור, היא רוצה להציץ פנימה אבל היא יודעת שמה שהיא עושה חייב להיות טוטאלי ומלא, אין הצצות, יש רק כניסה ופגישת האמת. גם היא מכוערת ומחוצ'קנת, מלאת חטטים. והיא מסירה את העטיפה מהסוד ונכנסת פנימה.

"אוי שיט, אלוהים." היא אומרת וסותמת את הפה עם היד. היא לא ציפתה לזה.

אור לבן מציף את אישוניה, עיניה נפערות, היא מצאה אותו וכעת נשארת רק פליאה ותהייה אם קיימת מחלת נפש שתואמת את מה שהיא רואה.

החדר ענקי, שש קירות ותקרה קמורה ממנה משתלשלות נברשות מזכוכית בצורות אשכול ענבים זוהר, הרצפה מצופה במרצפות שיש מפוספס וברקע מוזיקת כנסייה ולהקת ילדים שטרם השתנה קולם.
אם זה כל מה שהייתה רואה היא הייתה מסתפקת בהנחה שהוא מעצב פנים לא מוצלח במיוחד עם חיבה לקיטש ותפאורה ביזארית מתוך סרטי ג'יימס בונד.
אבל מה שהיא רואה דוקר לא רק את חוש אדריכלות הפנים שלה אלא גם את זהותה כאישה.
על הקירות תלויים ציורים ותמונות של איברי גוף נשיים בהחלט, שדיים וישבנים אבל גם צילומי תקריב של עיניים, אוזניים וטבורים. זוויות צילום שנלקחו מתוך סערת אינטימיות וציורי שמן שנעשו בהשראת דוגמנות עירום ארוטית. שטיחים מפוזרים ועליהם אריגות של פרצופי נשים, חלקן לבושות, רובן לא. חוטים שופעים בתפקיד שיער ושזירת צמר כקמטי חיוך ובוהק שיניים. פסלים ממוקמים באקראי, עשויים אבן חצובה וחימר זקור שנעשה מתוך ליטוף מסתובב, כולם של נשים בתנוחות מפוארות, לבושות שמלות או חשופות עד פטמות אבן קשיחות ושיער ערווה סתות בקפידה. זהו מקדש לסגידה אחר נקבות אנושיות מכל צורה וצבע, חגיגת סומק ואסטרוגן, ליפסטיק והתאמת צבעים. ים צפוף של נשים מלאכותיות. בשמים חריפים ומתוקים מתערבבים יחדיו לשיתוק קולטני הריח באפה והיא חשה את הדם אוזל מהחלק במוח שאחראי על שפויות. היא נושמת ומתאוששת, נשענת על פסל עשוי אבן זרקן ירוקה, אוחזת בשד בולט ומייצבת את עמידה.
הוא מתקדם אליה, נראה זהה לעצמו אבל משום מה שונה, האם הוא אהבה או איום?
"את לא אמורה להיות פה." הוא אומר, בלי שמץ של הומור, לשם שינוי.
"No shit, מה אתה אומר. אז תגיד לי, אתה פסיכופט?"
"כולנו קצת מטורפים, לא? הטרוף משאיר אותנו שפויים בעולם של עודף גירויים והחלפות נוזלים ורגשות בתדירות של סרט פורנו."
היא מתיישבת על כיסא והוא מגיש לה כוס מים.
"מתי היית מספר לי על המקום הזה?"
"אף פעם."
"אה. עוד כוס מים בבקשה."

הוא מתיישב מולה.
"אולי תחליש את מקהלת הנערים המסורסים מוינה? אני שונאת את המוזיקה הזו. יותר מדי אירופאי הומואי נקי בשביל הטעם שלי."
"מה את רוצה לשמוע? ג'אז? קלאסי? יש לי את החדש של מלאני C."
"אפשר לשמוע הסברים? יש לך את הדיסק של זה?"
הוא קם ומתחיל להסתובב בין יצירות האומנות, נוגע בפנים של נשים מאובנות, נעמד מול צילום של מרפק לבנבן ושחוק.
"אלה הנשים שלי," הוא אומר. "תכירי. הייתי נותן לך את השמות אבל אין לנו שעה לבזבז."
"אה," היא מהססת. "רצחת את כולם? יש בנות בתוך הפסלים? ביתרת את כולן וזרקת לנהר?"
"איזה נהר?"
"אני יודעת? נהר. ככה עושים בקולנוע."
"אלה החיים האמיתיים. את יודעת כמה קשה להיפטר מגופה? פו, אין לך מושג. בכל מקרה, לא. לא רצחתי אף אחת, הפשע היחיד שאפשר להאשים אותי בו זה שיש בי יותר מדי אהבה לתת לחצי היפה של המין האנושי. כל הנשים האלה היו איתי, באינטימיות וחיבה."
"אז זה מה שאתה? אכלן כפייתי של מערכות יחסים? עושה לעצמך מזכרת מכל אחת ומחפש עז חדשה? נו באמת."

הוא ממשיך לשוטט, עוצר מול עציץ שעל עליי הכותרת שלו מסורטט פורטרט של אישה בשיער פזור וחיוך חצי מיליון דולר. הוא מריח את הפרח, נוצר את התחושה.
"הפסקתי." הוא אומר.
"מה הפסקת?" היא שואלת.
"זהו, את התחנה האחרונה. אין יותר פיסולים, ציורים, תמונות, קשקושים על קליפות של ביצה. החלטתי שברגע שהכל יוצא החוצה ומישהי תגלה אני נשאר במקום ולא הולך לשום מקום." והוא פונה אליה וכורע, "אם תרצי שאני אשאר, אני שלך, בנאמנות, בגוף ובנפש, המוות לא יפריד בייננו ואני אחרייך עד שאנחנו אפורים, מקומטים וקבורים."
היא מביטה סביב, צבא של מלכות יופי, נערות עולם ונסיכות חן, ומתוכן היא הנבחרת. תאכלי את הלב סינדרלה, המציאות שווה יותר מאגדה. היא שומעת אותו מצהיר על נאמנות מוחלטת וגרגורי גרונו מקרינים כנות. היא יכולה לשמוע שקר בתוך גלי קול, כל אישה יכולה, והגבר שמולה אומר את האמת וכל האמת, שיעזור לו אלוהים, הוא רציני. אומר את כל הדברים הנכונים. מה נשאר לעשות חוץ מלהתעלם מהביזאריות ולהיסחף עם הרגע. שההשלכות ילכו להזדיין, היא רוצה אותו. מאוד. עכשיו. תמיד.
"מה תעשה עם האוסף?"
"לא יודע, אולי לתרום לצדקה? צער בעלי חיים?"
"שום בעל עתידי שלי יעשה משהו כמו לתרום לצדקה אוסף רומנטי פורנוגרפי של בחורות ערומות, אתה שורף את הכל, שובר, קורע, קח פטיש וגפרור. אהבה לא נעלמת כמו קוסם בתוך קופסא, אי אפשר לנקות אותה כמו כתם ואני לא מתכוונת להתחרות באוצר אומנותי אוננותי. זה אני או הן."
הוא לא מזז את המבט, מקובע עליה, עיניו לחות.
"זאת את." הוא אומר, בכניעה וכנות.
"נשיקה?" היא שואלת ועל רקע זימרת ילדים בתולים הם מתחבקים ומציפים זה את זו בספורט ההתגפפות.

"יש לי בקשה." היא אומרת, נתמכת בזרועותיו.
"מה שתרצי."
"תצייר אותי."
הוא עוזב אותה, מפנה ראש.
"חומד, את כל הנשים אלה אני עזבתי. אף פעם לא נשארתי אם מישהו שהנצחתי, אף פעם. אני אוהב ועוזב."
אז אני יהיה הראשונה, וגם האחרונה. אני יודעת שאתה יכול."
"אני יכול?"
"אתה יכול."
"אם את אומרת."

היא מתרווחת על ספה, לבושה בחלוק משי שקוף. ברקע מתנגן שיר של SYNC?N. הוא יושב, מול בד לבן וצבעי מים בצלוחיות, סופג את תמצית האישה שלו, בוחר מכחולים באורכים שונים, היא לא זזה, מכירה בקדושת הרגע. הוא מאייר, ידיו מתנופפות באקסטזה דתית, נוגס בשפתיו, מתרכז עד מחיקת המציאות. היקום כולל אישה על ספה, גבר מצייר וזהו.
היא רוצה להסיר את החלוק, לחשוף טפח אבל הוא דורש ממנה קיפאון, מחויב ללכוד את הרגע שבו היא ארוזה כמתנה, ממתינה להתפרץ בחדוות מין.

עוברת שעה או שנה, הזמן זניח. הוא מצייר במהירות האורגזמה, לכוד בעשייה וכשהוא מסיים הוא עוצר ונותן לאוויר לברוח. מתרומם קורא לה ומרשה להביט.

היא בוהה ונדהמת, אילמת. יותר מדי הפתעות ביום אחד לא עושות טוב ללחץ הדם. היא עוצרת נשימה, מושלמת. מועתקת לתוך צבעים בדיוק מוחלט אבל מעולם לא הייתה יפה יותר. זוהרת וכובשת.
"הציור הכי טוב שלי." הוא אומר.
"הגבר הכי טוב, שלי." היא מוסיפה, אוחזת בידו ומושכת אותו אחריה, הם נשכבים על הספה. הוא מפשיט ממנה את החלוק והיא קורעת ממנו ביגוד וטורפת את גופו בליקוקים. הם ממציאים תנוחות חדשות שהסקס לא שמע עליהם, מגדירים מחדש את גבולות ההתעלסות, ומחדירים דמיון בתנודות אגן פרועות, עדינות, רטובות, מהירות, איטיות. פורצים את קונכיות הגוף ומקיימים אוראלי חוץ גופי ואנאלי חודרני לתוך הנשמות הרוטטות. בועות עולות באוויר ועשן ורוד. האורגזמות צצות ולא נמוגות, ממשיכות ומתגברות. הם נפתחים לרעידת אדמה, השמיים והעננים מתערבבים בים סגול והם מתפוגגים לתוך קצף.
"OH FUCKING FUCKING GOD" היא צורחת. ויודעת שהמילים ממעיטות ודלות מול המוזיקה שעושים אלו היודעים לנגן על עור רך ולח וגוף ענוג, סופג הנאה עד כלות ההכרה.

היא נרדמת ושום חלום קיצוני לא יכול להשתוות למציאות.

חושך ותנומה.

ואז פס של אור.
היא חצי מתעוררת, חשה בתנועת אצבעות עדינה על הפנים והיא מקבלת את העיסוי בגרגורים, היא פוקחת עין ומגלה מקק מהגיהינום מטייל לה על האף. הוא צורחת המקק בורח לתוך הפה הפעור, מדגדג את הלשון ומשם יוצא החוצה במנוסה. פגוע עד עמקי נשמתו.
בבהלה היא ממששת את עצמה, שרועה על כורסא קרועה ממנה נפלט מילוי ספוגים צהוב וטלאים תפורים בחובבניות. ריח חריף וסמיך של שתן וחרא חיות תוקף אותה. היא בתוך מקלט מלוכלך וחשוך, מטונף מרהיטים מתים, אופניים נטולי גלגלים, בגדים אכולי עש ובובות עירומות ללא ראש. צינור ביוב ממוקם מעל לראשה ונוזל לא מזוהה מטפטף עליה.
"מה אני עושה כאן?" היא שואלת.
"לא יודעת." היא עונה.

יש לה תחושה שהיא לא אמורה להיות לבד, לא אמורה להיות פה, אולי לא אמורה להיות בכלל.
תחושה של החמצה חמוצה מתגבשת בתוכה והיא לא יודעת לאן לשייך את עצמה. היא מנסה לסדר את השיער הפרועה, את המכנס המקומט. מסלקת את העכבישים מהנעליים ועוזבת את המקלט, בלי מבט לאחור. זיכרון אטום וסגור לא מונע ממנה מלהרגיש שאיבדה משהו כל כך יקר שום כסף שבעולם לא יכול לקנות. היא מנערת את הקלישאה המדויקת מהמחשבות ויוצאת אל הבוקר, ממצמצת נגד השמש, נותנת לפסקול השגרה העירונית להשתלט עליה. חוזרת לעצבות השגרתית, למציאות המוצצת, למחזור חודשי של דמעות ויזע. יודעת שהיום היה יכול להיות משהו מופלא ומקסים ונדיר אבל הוא לא. כמו כל יום אחר.

בבית השעון מתקתק, בולע שניות, דקות, שעות, שנים. יש איש שהוא שלה ורק שלה, רק חבל שהוא בלתי נראה ולא קיים. היא נשכבת על המיטה וחולמת שהיא לא לבד.



נושא נכתב על ידי נשלח
  פנג'ייה אהובתי [למבוגרים] שקרן 03:19 15/03/2003
  אם יש כאן פנטסיה או מד''ב, NY מאושר 02:10 16/03/2003


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.