האם כל טמבל הוא רפה מוחין? האם כל גמד הוא ננס? האם כל ננס הוא דרדס?
וכו'.
כשאני כותב, אני נוטה לחשוב על כל מילה. בכתבי "ליצן" איני מתכוון ל"מוקיון", גם אם האחרון גבוה, כביכול, מהראשון. שפה גבוהה אינה ערך בפני עצמה. הרי כתיבה יכולה להכיל תילי תילים של מליצות, ביטויים ארכאיים, ציטוטים מהתנ"ך ושאר מיני תרגימא, ועדיין להיות משמימה ונטולת רגישות. דוגמה טובה היא הסיפור הפוסט טולקינאי ההוא שמחברו מנסה לפרסם בפורומים מדי פעם. אותו אדם קרא את תרגום לבנית פעמים רבות, אך בעוד זה האחרון נעים לקריאה ואפילו פיוטי משהו (לא אכנס כאן לשאלת הדיוק), הרי שכתביו של הראשון מלאים נפיחות מבעיתה במינון שהיה יכול להרוג סוס, לו היה זה יודע לקרוא.
הדרך הטובה והזולה להעמיק את הידע שלך בשפה הוא, כמובן, קריאה. אך לא רק ספרי מד"ב אתה צריך לצרוך - גם ספרות מקור, ועיתונים (במינון מוגבל, כדי לא להתקלקל, אך חשו להכיר את סגנון הכתיבה), ורומנים זולים, ותרגומים משפות השונות מאנגלית (להם אני מקדיש בדרך כלל את שבוע הספר), ותרגומי יצירות מופת (דיקנס, מלוויל, סרוונטס, למשל), ומה לא.

ולסיום - לא יודע מה אתך, אבל אני לעולם לא מנסה להוכיח, בסיפור, שאני חכם יותר מהקורא. זו, לדעתי, דרך בטוחה לפלצנות. אני גם לא אוהב מחברים שמנסים להוכיח לי שהם יותר חכמים ממני. בדרך כלל מסתבר, מהר מאד, שהם לא.