בחתירות ארוכות, חזקות ושקולות השטתי את הקנו הפלסטי שלי קדימה, נגד הרוח, מקביל לקו החוף. המים השמנוניים והאפלים הסתירו את הקרקעית הבוצית כחצי מטר תחתי. הקפדתי להמנע מנתזים או מערבול מיותר של המים. גם כך, הצחנה עלתה מהבועות שפקעו באדוה מאחורי.
השוטרים בקנו הרודף לא ירו. לא ידעתי אם זה משום שלא רצו לפגוע בי, או משום שכל ניצוץ עשוי להדליק את הגזים, לעטוף אותי ואותם בכדור אש. היה להם יותר מה להפסיד, ולכן התקרבו פחות לחוף. קו המים של שתי הסירות הזעירות מסומן בפס שחור שמנוני, הטיפות הזולגות לאורך המשוט צורבות כוויות בידי.

הסתכלתי אל החוף החרוך. שרידי העצים עמדו למול השמים החומים. בתים ריקים נשקו לשמיים על גב ההר. הארובות המתות של מתקני התעשיה במפרץ, שכבר לא צבעו את השמיים הכחולים בחום, הנמל שנראה מכאן כמעט כפי שנראה לפני שנים, העגורנים החלודים נישאים על רקע ההר, הנמל הריק כמו בתחילת המשבר ...

הגעתי לשפך. כאן, ממול אפשר לראות את שרידי הסירות, סיבי הפיברגלס חשופים אחרי שהמים המזוהמים כילו את מעטה הפוליאסטר.

השלכתי למים את הזר - לזכרו של יואב.

הקנו כבר התחיל להתפורר כאן, בנמל הקישון. בקרוב הנוזל המאכל יגיע אלי. לפחות אני לא אמות מהסרטן, לא כמו בלון צהוב מנופח מכורבל בצנורות אויר.

----------------------------------------
לזכרו של יואב "קרישנה"