בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
על כנפי מלאכים
נכתב ע''י: אופק בר (IP Logged)
תאריך: 08:18 21/02/2003

המליצו לי לפרסם כאן, אני מקווה שזה אכן מתאים...



האמת היא שאני לא זוכרת כלום מהיום בו נולדתי, וזה מוזר כי זה אמור להיות יום מאוד חשוב בקורותי. אבל ביום שסיפרו לי איך היגעתי לעולם אני זוכרת שהייתי מאוד מופתעת. היה לי קשה להאמין שיצאתי מתוך בטן של מישהו. ההסבר של הורי היה מלווב בציורים מתוך ספר ילדים, ואת האמת- די נפגעתי. אמרתי להם שאני מספיק בוגרת כדי שיגידו לי את האמת- והלכתי.
באותה תקופה בערך ילדי הגן התחילו לדבר על הנושא. היו את אלה שהתנהגו כמו מבוגרים וסיפרו את אותם התיאורים המזוויעים של רופאים המנסים לחלץ תינוק מתוך בטן של אישה- די שמנה, והיו את אלה שפשוט המשיכו להאמין בסיפור החסידה- שאני חושבת שדווקא היה די טוב והמשכתי להקשיב לו בשמחה.

תמיד הייתי מרדנית בקשר לתפיסות עולם שהיו לכאורה ברורות- כשהייתי קטנה זה לא הפריע, אבל כשגדלתי והתפיסות התחילו להיות יותר משמעותיות מסיפור החסידה, התחילו להתנהל בינינו שיחות על נושאים אחרים ואני הרגשתי לבד. לבד מפני שהייתי לבד מכל בחינה אפשרית- לא היו לי חברים כי אף אחד מעולם לא הסכים איתי. לבד כי המשפחה שלי מעולם לא היתה בקשר טוב איתי. לבד כי הכלב שלי נדרס יום אחד כשטיילנו. בערך באותה תקופה התחלנו לדבר על המוות- הוא סיקרן אותי אפילו יותר מפשר הלידה. הרגשתי שהמוות הוא קרן האור של חיי. הוא היה האור בקצה של מנהרה חשוכה שהרגשתי שצעדתי בה זמן רב. נהניתי מהשיחות האלה- כי הן תמיד גרמו לי נחת ושימחה. תמיד הייתי אופטימית אחרי שיחה על מוות. הרגשתי כאילו הארץ המובטחת לי שוכבת ומחכה לי ברגע שאעבור את מכשול החיים. החברים שלי לא קנו את זה- מיותר לומר. ונכון, זה די ביזארי התפיסה הזאת. אבל ככה הרגשתי וזה גם די הגיוני- אנשים אוהבים את הבילתי מוכר. וכך גם אני. היה לי קשה עם זה שאנשים לא הסכימו איתי ודחו אותי. רציתי להיות כבר בצד השני ולכן אין פלא שהתאבדתי. קפצתי מהמרפסת של הדירה שלי בקומה השלישית של איזה בניין ישן בדרום.






עמדתי במיסדרון צר כזה, ולא באולם הומה וגדול כמו שכולם חושבים. אז צדקתי! באמת כך מרגישים שמתים. הלכתי במיסדרון ארוך מאוד במשך זמן שנדמה כי היה נצח. רציתי לחשוב על הדברים שהישארתי מאחור, אבל לא יכולתי. הייתי מאושרת מידי כדי להיזכר במישפחתי. נהניתי מהתמונות שהיו תלויות במיסדרון והמשכתי ללכת עד שנעצרתי. הגעתי למבוי סתום. מוצאי היחיד היה להיכנס לחדר שהשלט על דלתו הירוקה אמר "משרד".
נכנסתי לחדר והופתעתי לראות ממולי מסך גדול ולבן, ושני כיסאות עומדים מולו. הסתובבתי קצת בחדר והופתעתי לגלות שאני לבד. התיישבתי בכיסא וניסיתי לגלות את גודלו של המסך העצום. מתוך הרגל (מגונה) התחלתי לכסוס ציפורניים, ומשום מקום הופיע איש זקן על המסך. הסתובבתי וחיכיתי לראות מישהו שמן הסתם הדליק את המסך, אבל לא ראיתי אף אחד. "ספרי לי על עצמך" אמר הזקן על המסך. הסתובבתי שינית וחיכיתי לראות למי פנה. "את עם החולצה הירוקה- זאת שקפצה מהחלון". "מהמרפסת"- תיקנתי אותו אבל נראה היה שלא איכפת לו בכלל. "אני נולדתי לפני עשרים וארבע שנים, ומאז החיים שלי נראו אותו דבר". אמרתי לו בקול משועשע. הזקן החביב התחיל לשאול אותי שאלות מנחות והדבר היה דומה פחות או יותר לראיון עבודה. צחקתי למשמע קולו הרציני פתאום של האיש. "כאן זה לא גן- עדן". "אז מה זה?" שאלתי בקול מבודח עם חיוך מרדני על פני. את התאבדת. עזבת את משפחתך וחבריך בטרם עת. לקחת את חייך בעצמך, ובזאת עברת על חוק השמיים הראשון". "אז היכן אני נמצאת?" שאלתי בחוסר סבלנות אופייני. "את בשום מקום מוגדר. הביטי- את לא מתת אז את לא יכולה להיות בגן-עדן. גם לא עשית משהו רע לאף אחד- כך שאת לא יכולה להיות בגהנום. החיים הם לא שחור ולבן. בתקופת שהותך כאן את תלמדי שיש דברים רבים שעליך לכבד, וסיפורים רבים שעליך לגלות. משימות רבות יוטלו עליך, ואם תעמדי בהן תהיי רשאית לבחור את צורת חייך בחזרה על כדור הארץ. תוכלילהיות חיה, בן-אדם או צמח לפי בחירתך. זו זכותך הטיבעית בתור מת." לקח לי כמה שניות לקלוט את מה ששמעתי. חרא- חשבתי. לא רק שניסתי לברוח לגן-עדן והגעתי לכאן, אני גם אצטרך לעמוד במשימות כדי לחזור לחיים?! למה זה שווה? האדם הזקן שכנראה טיפל בהרבה מיקרים של התאבדויות ענה לפני ששאלתי בקול רם: "את תלמדי לקבל את החיים כמו שהם, ואת המוות שעומד בסופן. החיים או המוות הם אינם פרס או עונש על מעשיך. את תלמדי להנות מהם." לא האמנתי למילה אחת שאמר. לקבל? להנות? לא היו לי חברים אמיתיים, המשפחה שלי לא אהבה אותי ולא היה לי שום דבר לחיות או למות למענו. חיי, ומותי- היו בזבוז מוחלט של זמן יקר." יש לך פגישה עם המדריך שלך בעוד שעה. בינתיים יש לך זמן להתארגן בחדר שלך". והמסך כבה.


מצאתי את עצמי בחדר קטן שדומה במידה רבה לחדרים של המחלקות הפסיכיאטריות. המינימליזם שלט – אין ספק. מיטה קטנה, לידיה שולחנון קטן עם מנורת קריאה ומדף לספרים. ממול שולחן וכיסא, וליד המיטה חלון שמתחתו שידה. כנראה לבגדים. בגדים... היכתה בי המחשבה. כל חפצי נשארו בדירתי. אין לי גם ככה מה לארגן. שכבתי על המיטה והבטתי דרך החלון. לא ראיתי כלום שפוט אור כתום בהיר כמו של שמש בצהרי היום. יופי, חשבתי. אני תקועה בשום מקום עם אף אחד ובלי תעסוקה. "משימות רבות יוטלו עליך..." הדהדו בי המילים שאמר לי קודם לכן האיש הזקן. אני בספק אם יש כאן פעילות להוציא נמנום ובהייה דרך החלון. הבעיה היתה שלו היתה לי שום אפשרות, שום בחירה. אני אפילו לא יודעת מה יקרה אם אקפוץ מהחלון.
כנראה שיללתי וקיטרתי לא מעט זמן, כי כשהבטתי שוב דרך החלון הצבע השתנה לסגלגל מעורפל. נזכרתי שהיתה אמורה להיות לי איזו פגישה עם מדריך מסויים... אבל אני אפילו לא יודעת בוודאות שיש עוד אנשים במקום הזה. קמתי מהמיטה ופתחתי את מגירות השיגה שהיו ריקות חוץ מצרור גפים מהודק בגומייה. פתחתי אותו וקראתי את מכתב ההסבר הראשון: הוראות שימוש בשירותים הקומתיים של הבניין. "השרותים נמצאים בקומת מגורייך... רק פתחי את הדלת וישר תגיעי... את התא תפוס הדלת לא תפתח...". שאר המכתבים היו די דומים. הוראות למקלחת הקומתית, חדר ספרייה, מרכול, חנויות... נראה כי יש כאן הכל, ואנחנו לא יכולים לבחור. הדרך היחידה לבגיע לכל מקום זה פשוט לפתוח את דלת החדר, וישר מגיעים. בדקתי בכל המגירות ועל המדף ולא מצאתי כלום בקשר לפגישה עם מדריך. הסתובבתי בחדר ואז נתקלתי באיש צעיר וגבוהה שעמד קרוב למיטה. "שלום" אמר לי בטבעיות כאילו בכל יום מישהו פורץ לחדר של אסירה בשום מקום. "שלום" אניתי לו באותה טבעיות. למה לי לקלקל משהו שיכול להיות הקשר הנורמאלי הראשון שלי. "אני המדריך שלך". שיט. הלך הקשר הנורמאלי. "אני כאן כדי להראות לך את הדרך הנכונה לחיים ולמוות. תסמכי עלי – לא כדאי לך להתחכם. אני עברתי את אותו דבר – התאבדות, התחכמות – ותראי אותי עכשיו". יופי של משפט פתיחה חשבתי לי. הוא כנראה כבר הדריך בנות כמוני. "את הבחורה הראשונה שאני מדריך. למעשה את הבן – אדם הראשון שאני מדריך". עוד פעם טעות. מה קורה איתי?! "אין לך סיבה לפחד. את רעבה?" "לא ממש" שיקרתי. הייתי מתה מרעב. אבל לא כל כך רציתי לאכול את האוכל כאן. אני לא יודעת מי מכין אותו. "אין לך מה לדאוג. הכל כאן מאוד נקי ותחת פיקוח". אוף! אין לי מחשבות פרטיות בכלל? "הפרטיות כאן היא לא אחד הדברים ששמים עליו דגש במיוחד". יופי... אם אין לך עוד טענות נלך לאכול ואז לאולם המרכזי. יש לי דברים להראות לך ביום הראשון שלך". הלכנו עוד קצת לאורך מסדרונות, חצינו דלתות ואז הגענו לקפיטריה. היא הייתה די נמדה – אמנם דומה באופן מתפיע לזו של בית חולים. אכלנו. המשכנו להסתובב ופחדתי להפיל משהו. זאת ההרגשה הזאת כשלבד ואין אף אחד אז כל תנועה וכל טעות מוגדלים פי כמה בזכוכית מגדלת, ומישהו בוחן כל צעד שלי. "יש לך שאלות?" "כן" עניתי בנחישות שהדהימה גם אותי. "איך קוראים לך?" "גיל" ענה לי המדריך, ומשום מה הייתי מופתעת שענה. אולי ציפיתי שיגיד שאין לו שם או שהשם חסוי, אבל שמחתי שענה. גיל... שמו צלצל באוזני יש לשם פירושים רבים. כוכב, שמחה... שם יפה. "ומה שמך?" "חן". ניסיתי להשמע רגועה. "אז... חן – יש לנו הרבה להספיק היום, בואי לאולם המרכזי". שתקנו בדרך די ארוכה ולבסוף כשהגענו הרגשתי הקלה מידית. יש שם אנשים. והרבה. "אז כל אלה אנשים שהתאבדו?" "כן" הוא ענה לי תוך כדי אנחה מתמשכת. "אנשים לא אוהבים לחיות כמו שאהבו פעם. יש אפילו כאלה שמרגישים שהמוות הוא פרס". ניסיתי להתגמד, ולהתנהג בטבעיות. גיל לקח אותי לשוחן מרוחק בפינה – למרות שזה לא היה הכרחי כי במילא כל אחד היה שקוע בשיחתו, והתחיל להסביר לי אחרי אנחה ארוכה נוספת. אני לא אוהבת את האנחות האלה. "ההליך די פשוט בסופו של דבר. את קוראת ספרים על החיים. תפיסות של פילוסופים. אז יש לך בחינה בעל פה. אותו דבר גם על המוות. קוראת תפיסות של פילוסופים ואז בחינה בעל פה. הבנת?" הנהנתי. זה לא נשמע מסובך חוץ מדבר אחד – "אה, גיל – אני לא כל כך בטוחה איך נולדתי...?" "והנה אנחנו מתחילים" אמר, וניצוץ נדלק בעיניו.






הוא משך אותי בידי זמן די ארוךובכלל לא שמתי לב למבוך המסדרונות בו עברנו. התרגלתי כבר לאווירה החנוקה ולכך שאין לי מרחב לזוז.הלכנו זמן ארוך מאוד. משום מה יש לי הרגשה שכל פעילות כאן נמשכת זמן רב מידי, ושאף אחד כאן לא ממהר. "הנה, הגענו" קרא אלי גיל ונעצר בפיתאומיות. רק אז התנערתי מחלומותי בהקיץוהתפלאתי לגלות שאנחנו עומדים מול מבוי סתום נוסף, דומה לזה שראיתי כשרק הגענו. "מה הכוונה הגענו?" שאלתי בספקנות. "זה מבוי סתום!" גיל נראה מופתע ועל הפרצוף שלו היתה מרוחה ההבעה של "חכי כמה שניות ותביני" במבט הזה של מורים כשמישהו שואל שאלה לפני שהם מסיימים להסביר (עשיתי את זה המון). גיל דחף את הקיר בטבעיות. חשבתי שלפחות יקרה משהו מיוחד, או שאני אעמוד מול חדר מיוחד, אבל זה היה רק חדר רגיל שנראה כמו משרד קבלה. "זה משרד הקבלה של החלק הזה בשום מקום." ממש קורא מחשבות..."היית אמורה להגיע לזה בשלב הרבה יותר מאוחר אחרי שעברת כבר את הבחינות, אבל בגלל שאת העלת את זה ראשונה ולא אני, אז את יכולה לקבל תשובות כבר עכשיו" "כלומר – " שאלתי בחששנות "אני אוכל לקבל תשובה לאיך נולדתי?" "לא בדיוק" ענה. ידעתי שזה לא יהיה כל כך קל. " מאחורי החדר הזה ישנה ספריה ענקית, דומה למדי לספריה המרכזית ויש בה את כל ההסברים. את תצטרכי לעבוד לעבוד קשה כדי למצוא תשובות ואז לעבור מבחנים נוספים" נהדר, חשבתי... "מזל טוב חן – קצרת את השהות שלך בשום מקום בשלושה חודשים לפחות". נראה לי שזו היתה הפעם הראשונה מאז שהגעתי לכאן, שהתחלתי להרהר בכל מה שעבר עלי עד עכשיו. רק רציתי לגמור עם זה ולצאת מהמקום המחניק. גיל היה מאוד נחוש בדעתו ללכת לספריה אז שתקתי. "שלום" ענתה המזכירה שישבה מאחורי שולחן קטן שניצב בחדר. "שלום" ענינו לה במקהלה. "אפשר לראות תוצאות מבחנים בבקשה?" שאלה המזכירה ואני נבהלתי. לעומתי – גיל ידע מה לעשות. "אני גיל – מדריך בשום מקום, וזו חן – היא באה לכאן רק היום. היא לא הספיקה, כמובן, להיבחן, אבל היא שאלה אותי איך נולדה ולכן חשבתי שאולי..." "מספיק!" אמרה המזכירה בקול תוקפני. "חתמו כאן – אתם רשאים להיכנס". זה לא היה כל כך מסובך – חשבתי. בטח יש להם חכמולוגים רבים ששואלים שאלות והולכים נגד החוקים כל הזמן. "הרבה מאלה שמגיעים לכאן הם לא כאלה ששומרים על החוקים והולכים לפי המסלול הרגיל, למרות שכל אחראי שתשאלי יכחיש את זה" מתי זה יפסק? חשבתי. הקטע של לחזור על הדברים שאני חושבת... אני לא רלמד שום מידע חדש בקצב הזה. עצרתי מלקטר לעצמי רק כדי לראות חדר עגול מוקף ספרים עם חדרונים קטנים וספות לקריאה. "זאת הספריה של אלה – שעברו – את – המבחנים – ומחפשים – תשובות. וגם של החכמולוגים ששאלו את השאלות לפני שבכלל התחילו להתארגן. זאת היתה הפעם השניה שנזכרתי שכל חפצי האישיים לא בשום מקום. מי חושב להתאבד עם תרמיל על הגב? "אה, גיל?" פתחתי בחוסר ביטחון. "כל חפצי אינם כאן...?" "אני רואה שלא קראת את העלונים בחדרך" אמר, ואני הופתעתי – הרי קראתי המונים, ואף אחד לא רלוונטי. "בכל מקרה – בכספת יש לך משכורת שבועית, את תקבלי אותה כל שבוע בלי קשר לפעילות שתעשי. את אמורהל חשב ככה שיספיק לך לאוכל ולדברים אישיים. את זוכרת מה היה היום בקפיטריה?" הנהנתי. "חבורה של נשים ואנשים שנותנים מטבעות" "כן. בדיוק. הדברים מאוד זולים והמשכורות הן רק כדי להטיל על השוהים בשום מקום אחריות על מעשיהם ובזבוזיהם." נהדר, חשבתי. אם הייתי קצת פחות אחראית בטח הייתי מגיעה לכל מקום במקום לשום מקום. "אני רואה שאת מתחילה להיות עייפה, אז בואי נלך לחדר שלך – אני אלמד אותך להשתמש בדברים, ואז לקניון". הייתי אסירת תודה שהוא שם לב לזה. הליכה במסדרונות צרים מעייפת ומורטת עצבים. לא האמנתי שאפילו חיכיתי להגיע לחדרון הקצן שלי. הלכנו קברת דרך קצרה באופן מפתיע, והגענו לדלת חדרי. המספר על הדלת מנה שמונה ספרות – 85031031 וכשנכנסנו גיל הסב את תשומת ליבי לשלט קטן מעל המיטה שבו נכתב אותו מספר. הוא פתח את דלתות השידה והתעסק במה שנראה הדופן האחורית של השידה. לבסוף פתח דלת שהובילה לחדרון קטן נוסף שהיה ריק ומואר. "זאת הכספת שלך, הקוד של מנעול הקומבינציה זה המספר של החדר שלך. הוא כתוב מעל המיטה כדי שלא תשכחי. כאן את יכולה לשים כל מה שאת רוצה.אף אחד לא יפרוץ לך לכספת למרות שהקוד ידוע לכולם, כולל החדרניות." אז יש כאן חדרנית, חשבתי. אני לא מבינה איך מישהו רוצה לחיות בשום מקום כדרך חיים, אבל החלטתי לחכות קצת לפני שאשאל את גיל. לבסוף הראה לי שקיק קטן מלא בשטרות ומטבעות שהוציא לפני כן מהכספת. "זה הכסף שלך. המספרים מציינים את ערכו" פשוט מאוד חשבתי, ודווקר הופתעתי. "בואי לקניון" קרא. חזרנו למבוך המסדרונות הנצחי, שדווקא התחלתי להתרגל אליו. במקום כזה לא הייתי רוצה ללכת לאיבוד. "חן"לא היה לי ספק מה הוא הולך להגיד. "אף פעם אל תלכי כאן לבד – מלבד למקומות המצויינים בעלונים שקראת". נרגעתי בדרך מסוימת, למרות שלא היתה לי הכוונה ללכת לבד. הגענו לקניון סוף סוף, שהיה נראה רגיל לחלוטין.המותגים אמנם היו זרים, אבל המוצרים עצמם דומים. היו חנויות למוצרי חשמל, והחלטתי להתחיל לחסוך כסף כדי לקנות לי רדיו קטן ומיקרוגל ראו משהו כזה. קניתי כמה דברים חיוניים עד לפעם הבאה. "זהו" אמרתי. אף פעם לא אהבתי לבלות את זמני בקניונים. תמיד זה היה נראה לי כמו בזבוז זמן מוחלט. היינו כבר בדרך חזרה כשגיל הציע לי להשאיל ספר מהספרייה. שמחתי, כי בכלל לא חשבתי על זה שאין לי מה לעשות. הוא לקח אותי לספרייה המרכזית הפעם, והתפלאתי לראות שכל הספרים האחרונים שיצאו נמצאו בה. למה לא? בעצם. לקחתי ספר קריאה שרציתי לקרוא גם ככה, ולפני ששמתי לב מה קורה – נראה לי שחתמי על משהו – היינו שוב בחדר שלי וגיל פתח ואמר: "יש כאן קולנוע. יש כאן הכל. אם תרצי תגידי לי ונלך. עכשיו אני צריך ללכת לפגישה של המדריכים – אל תדאגי לא אספר כלום עליך – ואני אפגוש אותך שוב מחר בבוקר. אם את צריכה משהו – כל דבר – תלחצי על הכפתור וסביר להניח שאני אבוא אליך. יש השקמה ככה שאת לא יכולה לקום מאוחר. את לא תפספסי – שמונה בבוקר וזה נשמע כמו צפירה – אל תבהלי. אני אבוא אליך לחדר בתשע. תהיי לבושה. מלך מחר לספרייה ואענה לך על כמה שאלות. אם תרצי אחרי ארוחת צהריים נלך לטייל. יש מקומות יפים. לילה טוב!" ענה לי וחייך אלי. "לילה טוב" עניתי לו במה שנשמע כמו תוכי – מחקה – רוח – רפאים. הלכתי לישון אפילו בלי להתקלח ולצחצח שיניים. קראתי קצת ונרדמתי ממש מהר. לא היה לי כוח לחשוב על מה שעבר עלי היום. פתאום הרגשתי לחוצה וחנוקה. כנראה שכמה זמן שלא אהיה כאן – לעולם לא אתרגל למחנק.







התעוררתי לשמיעת הצפירה שמשמשת השקמה. למעשה התעוררתי כמה דקות קודם לכן וטוב שכך. היא היתה ארוכה וחזקה. הלכתי לשרותים ולמקלחת וצחצחתי שיניים. לכאורה פעולות רגילות אבל הרגשתי שצופים עלי. התלבשתי והצואתי את הכסף מהכספת. אני לא יכולה לדעת אם גיל הגיע בזמן או לא כי אין לי שעון ואיבדתי תחושת זמן מהר מאוד אבל כשהוא הגיע הייתי כבר מוכנה ומזומנה ורציתי לקבל תשובות – ללכת לספריה. הגענו לספריה ונכנסנו דרך חדרון הקבלה שבכניסה. היום היה גבר בקבלה. קראנו קצת ולקח די הרבה זמן עד שמצאנו את המקום המתאים לשאלה שלי. התרגשתי מאוד וכל היום השתעלתי בגלל האלרגיה שלי לאבק. פתחתי את הספר שיה גדול ועבה בפרק שנקרא החסידה. "כל תינוק מובא להוריו על כנפי החסידות במשלחת מלאכים מיוחדת. כל תינוק הוא מיוחד אין שני תינוקות זהים ולכן גם אין שתי חסידות זהות. החסידה שמביאה את התינוק להוריו מתה באותו היום ונולדת מחדש במטרה להביא תינוק חדש בדמות אחרת וחוזר חלילה. גורלם של המלאכים שונה. כל משלחת מונה לפחות חמישה מלאכים – תלוי במשקל התינוק - והמלאכים נשארים חלר מהתינוק גם כשבגר והופך לילד ולמבוגר. הם שומרים עליו לאורך דרכו מהצד ואחראים לכך שההורים יחשבו שהתינוק יצא מבטן האישה. כשמגיע זמנו של התינוק שבגר ללכת מהוריו – תלוי ברצונות התינוק ובתת מודע שלו כמובן – המלאכים שביום אליו ומזדהים לפניו, מספרים לו את כל הסיפור ונושאים אותו למפגש עם אלוהים. שם עוזבים אותו, מחליפים מספרי טלפון סלולרי והולכים להביא תינוק אחר. למידע נוסף על אלוהים פתחו עמוד 396" ככה נכתב. פשוט וישיר. לי לקח קצת יותר זמן לעכל את זה. "אז החסידה כן מביאה את התינוקות!" "בוואדי" ענה לי גיל בקלילות אופינית. הוא נתן לי מבט שאומר "שנמשיך?" ואני הנהנתי ברצון. פתחנו בעמוד המתאים, והמשכתי לקרוא: "אלוהים זו לעמשה קבוצה של אנשים שנידבו עצמם למשימה המאוד – לא – פשוטה של מיון המתים למחלקות השונות. כל מת המובא לפני אלוהים עומד בפני בחירה – לחזור חזרה לעולם בדמות תינוק נוסף, מצח או בעל חיים, ללכת לגן עדן לחיי נצח, או לצפות על יקיריו מלמעלה במשך השמן שיבחר. לאחר שמחליט המת, אלוהים בודקים אם האפשרות מתאימה ושולחים את המת למקומו. הם מתאימים לו משפחה במקרה ובחר לחזור לחיות, שולחים אותו לגן – עדן אם בחר בזאת או לחדר הצפייה כדי לצפות על יקיריו." הסתכלתי על גיל בחוסר וודאות. אף מילה שנכתבה לא התאימה למצבי. "תראי, חן" פתח אחרי אנחה ממושכת. "המצב שלח הוא לא אידיאלי – אין ספק" הוא נשמע כמו מורה שמודיעה לי כי נכשלתי במבחן חשוב. "אבל הוא לא סופי. את תעברי את המבחן, תשני נקודת מבט, ותגיעי לאותו מצב כמו כל מת. אבל את צריכה להבין שהתאבדות היא לא תשובה. זהו מעשה אנוכי שנעשה ללא מחשבה על משפחתך, והפרת הסדר הטבעי. גם מלאכיך עובדי עצות, ולא תוכלי להכיר אותם עד שתמותי באמת. " נעלבתי, ומתוך התגוננות שאלתי אותו למרות שלא התכוונתי לשאול בשלב כל כך מוקדם – "ואיך אתה הגעת לכאן?" הוא לא נראה כועס למרות שאני נבהלתי מהתוקפנות שבקולי. "לא חן, אני לא כועס". עדיין לא נרגעתי. "אני הגעתי להיות מדריך בצורה לגמרי שונה. לא היתה לי משפחה. ואני לא מדבר על סיטואציה כמו שלך. אני הייתי טעות של אלוהים. הם בטעות שלחו ילד ולא היתה לא משפחה. אחרי כמה שנים לא קלות שעברו עלי ברחוב, ומסתבר שגם על אלוהים המודאגים למעלה, התאבדתי, והוחלט לשלוח אותי להדריך כאן. עברתי מבחנים ולמדתי קשה עד שבגרתי. את החניכה הראשונה שלי" היה לי עצוב לשמוע את סיפורו של גיל למרות שהוא סיפר אותו בקלילות ובפשטות. אבל החלטתי שאין סיבה להתייחס אליו כמו אל מישהו מסכן. הסיפורים של כל המדריכים בטח כאלה. אבל אני מרדנית, ויש הבדל מאוד גדול בין ההחלטות שלי למה שאני באמת עושה. למרות כל ההצהרות שהצהרתי לעצמי באותו היום – אני חייבת להודות שהתייחסתי אל גיל שונה מאז שסיפר לי את סיפורו.







עברו ימים רבים בשום מקום, עברו הרבה לילות. התאקלמתי ועניתי לעצמי על כל השאלות. הבנתי איך נולגתי וגם מה אהיה כשאמות. גיל בא אלי יום אחד בבוקר כדי לקחת אותי לבחינה. "חן. היום זה יכול להיות היום האחרון שלך בשום מקום." הוא אמר את זה בפשטות כאילו כלום לא קרה. אז לא הגבתי יותר מידי. הוא משך אותי ביד כמו שתמיד עשה, והביא אותי למקות בו נבחנים. נכנסתי לחדר גדול במפתיע. היו שם הרבה שולחנות שמאחוריהם ישבו אנשים מבוגרים. הוא הוביל אותי לשולחן פנוי, ישבתי והוא הלך. בלי הנחיות ובלי להגיד שלום. אני עוד אראה לו חשבתי לעצמי. ככה עוזב אותי אפילו בלי להגיד לי מה יקרה. "שלום" פנה אלי האיש מאחורי השולחן. עניתי לו בהיסח הדעת, והוא המשיך" :ספרי לי איך נולדת" זו היתה שאלה ישירה אבל האמת – ציפיתי לה. אז עניתי. סיפרתי לו את סיפור החסידה ואת סיפור המלאכים. אחר כך סיפרתי לו מה יקרה כשאמות. הרגשתי כמו אימא שמספרת לבן הקטן שלה בפשטות סיפורים מסובכים. למרות שמאז שהגעתי לשום מקום הסיפורים נראו לי פשוטים הרבה יותר. אחרי שדיברנו קצת הוא אמר לי בקול עדין "חן, עברת. את יכולה למות מתי שתרצי". קמתי מסוחררת מהאפשרויות הרבות שנפתחו בפני ברגע שאמר את המשפט הפשוט הזה. יצאתי מהאולם וראיתי את גיל. "גיל?" אמרתי בטן חצי שאלה. ידעתי שהוא כבר מתגונן כלפי. "גם אתה תמות?" "באופן כללי" הוא פתח אחרי נשיפה – ספק אנחה ספק נשימה "אני יכול לבחור. באופן עקרוני – כן. אני אמות." זה היה רגע ממש מוזר. מאז שהגעתי המוות נראה לי פשוט כמו עוד צעד בדרך למכולת. וזה היה מוזר. מאוד. לדבר על מוות כהליך נורמאלי וכהמשך טבעי לחיים. כל הקטע הזה היה חדש לי. אף אחד בחיי לא רצה למות – אולי חוץ ממני. אבל אני חושבת שזה טוב שמוות הוא לא כזה מסובך. שהוא פשוט וטבעי. מצד אחד חבל לי שהייתי צריכה לעבור כאן את כל מה שאדם אחר היה מקבל בדרך פשוטה מפי המלאכים. אבל מצד שני אני חושבת שבחלק הזה – בשום מקום – היה חושב לי. אני למדתי על בשרי את סיפורי האישי, ונענשתי על הטעות שעשיתי. הימים שעברו עלי לא היו קלים בכלל, ואני כבר מחכה בקוצר רוח לראות את המלאכים שלי.






עמדנו שנינו מול אלוהים. הם חייכו אלינו והיו מאוד נחמדים. בחרנו, שנינו, ביחד, ללכת לגן – עדן. לגיל לא היתה משפחה, ולי לא היה קשר עם המשפחה. קיבלנו דירה נחמדה במקום יפה. סוף סוף היה לנו נוף מהחלון. החלפנו מספרי טלפון עם המלאכים – שלו ושלי והיינו מוכנים להמשיך במותינו הנעים. שמחתי שהגענו לרגע הזה, ביחד, האנשים פה נחמדים ועכשיו אני מבינה מה זה גן – עדן. כמובן שצצו פתאום המוני שאלות, אבל אני כבר אמצא את התשובה. ביום אחר. אני אשאל מישהו אחר. עכשיו אני רק רוצה לשתות דיאט קולה וללכת לישון.



נושא נכתב על ידי נשלח
  על כנפי מלאכים אופק בר 08:18 21/02/2003
  RE: על כנפי מלאכים NO-ONE 09:13 21/02/2003
  מתאים לפורום כן, השאלה אם מתאים ג'יי האמיתית 12:56 21/02/2003
  RE: מתאים לפורום כן, השאלה אם מתאים אופק בר 03:46 22/02/2003
  שכחתי להגיד את הדבר הכי חשוב... ג'יי האמיתית 14:08 22/02/2003
  אני מסכים עם כל מה שהמבקרים הנכבדים גל 11:02 23/02/2003
  יש תקווה. Afalknon 05:17 22/02/2003
  יש תקווה (אני מקווה) אופק בר 05:35 22/02/2003
  אכן - ברוכה הבאה! NY מאושר 08:19 23/02/2003
  מה שכולם אמרו שלמקו 22:54 27/02/2003


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.