בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
ליל המעבר
נכתב ע''י: gold (IP Logged)
תאריך: 05:29 11/02/2003

הוא לא הצטרך את לוח השנה שעל שולחנו כדי לדעת. די היה להביט בגלים הלוחשים רוע ובקצף המבשר כאב. קרני הירח נמוגו כמעט לגמרי. באיטיות עיסה את כתפו הכואבת, חש כיצד הדריכות פושטת בגופו. על השולחן הניח את לוח השחמט, מסדר את הכלים. את הקלפים שם בצד. גם הפעם ניסה לקרוא בהם את עתיד הלילה ושוב קלף האוהבים יצא הפוך. הוא נאנק, טורף אותם שוב לערימה אחת.
עכשיו, כל מה שנותר לו לעשות היה לחכות.
הרוחות סערו, משלחות חרון כנגד המגדלור הקטן. עיקש וסרבן הוסיף לעמוד על קצה הצוק, משקיף מעבר לזמנים ולימים, מאותת באלומה הנצחית והזוהרת שלו. הם רצו שיסתלק כבר שהאור יכבה ותשוב החשכה, אולם השנים החולפות והמאבקים לא התישו אותו ולא עמעמו את נחישותו. בקרוב, ידע, ישלחו נציג לביקור. הוא פיטם את המקטרת ונשען על כסאו הגדול, ידיו מחליקות באהבה על המסעד הישן והשרוט. אנחה חמקה מפיו. לא יצליח להחזיק נגדם עוד זמן רב, לא בקצב שבו הם מתחזקים. אולי היה נואש לולא ידע שהלילה מחליפו יגיע.
הוא שילח עננת עשן קטנה ובתוכה שב וראה את פניה. הגעגוע הלם בו, מציפו בזכרונות מתוקים ובזכרון נורא אחד, מהמלחמה הגדולה, כשבני הים חטפו אותה. אנשי המסדר הציעו לו לחבור אליהם והוא ביקש את האלמוות בגלל התקווה הקלושה שאולי יפגשו שוב. מעטים נותרו במסדר המגדלור, מעטים מדי. מבלי להביט החוצה ולעקוב אחר הרוחות הזועמות או בגשם שטיפותיו כבדות וגדולות, ידע שהמגדלור פתח במסעו. כתפו הציקה לו שוב והוא עצם את עיניו, מתמכר לכאב כשעיסה אותה.
לפתע, זה היה שם.
קולות הגרירה, הצקצוק והנשיפות. משהו התאמץ לטפס במדרגות.
דריזל הניח יד על חרבו והרגיש ברעד. איזה מפלצת שלחו הפעם, תהה. היה להם מבחר נרחב של לוחמים והם השתכללו ולמדו, מגבירים את לחצם. טוב שהלילה יבוא מחליפו. מאה שנה הם זמן רב מדי מכדי ללחום לילה אחר לילה.
הרעשים בחוץ חדלו. כעת נשמעה התנשפות בלבד.
האורח הלם בדלת פעמיים, כמנהג. היה עליו לארח אותו במגדלור למשך הלילה. אלו היו תנאי החוזה ואין לסטות מהם.
"הכנס וחסה באור," הגה את המלים העתיקות.
הדלת נפתחה והצללים זחלו פנימה. זוהר ורדרד הציף את החדר כשקירות המגדלור נהיו שקופים והוא חש באלפי מבטים סקרניים, מצפים וחוששים.
גופו של האורח היה ארוך ומבריק כנחש ובשני צדדיו היו מעין שלושה סנפירונים. דבר מה היה על גבו ורק במבט מדוקדק הבין שאלו כנפיים ארוכות ודקות. הגוף הארוך התפתל ונכרך סביב עצמו. בקדמת הגוף היו שתי זרועות, אך לא הן שהטרידו את דריזל אלא הציפורניים המושחזות. באנחה שהדיפה ריח ים וצחנת רקבון נעצרה תנועת האורח. הוא פקח את עיניו הכבירות לבחון את דריזל. נראה שהיה מרוצה משום שחייך. כלומר, אם אפשר לקרוא כך למערה רצופת שיניים ורוק זו.
"אתה מרטיב לי את השטיח, אורח."
"אתה חורג מן הכללים, שומר," לחש האורח. "לא ישוחחו ענייני חולין כל עוד לא הוצגו היריבים ולא נפתח הסבוב הראשון של הקרב."
"כן, אין צורך שתצטט, אני מכיר את ההסכם מצוין. אני מקריא אותו כל לילה לחבריך, לפני שהם זוחלים חזרה למצולות החשכה שפלטה אותם."
האורח פער פיו באי שביעות רצון. הוא נשף בזעם ורוק סמיך נזל מפיו, מחליק על טבעות גופו האדיר. בזוהר הורוד שהציף את החדר הוא נראה פתטי אך דריזל ידע שאסור לו להקל ראש במי שנשלח למאבק בליל המעבר. יהיה עליו להחזיק מעמד עד שיגיע המחליף, רק אז יוכלו להאבק שניהם כנגד האורח.
"אני מצטער, תועה ונודד שמצא מחסה מפני הלילה במגדלור."
הוא החווה קידה, תוהה אם אורחו מבין את משמעותה, שומר עמו על קשר עין.
"אני דריזל, שומר מגדלור זה. ומי אתה?"
"אופידיון, שליט המים הצפוניים ונסיך ממלכות הים."
"נסיך, אה ?" פלט, מתאמץ להסוות את התרגשותו. הוא לא האמין שדווקא כעת, בליל המעבר, מצא את מי שתר אחריו במהלך הקרבות במאה השנים שחלפו.
האורח טלטל את ראשו באיטיות.
"אם כך, אולי תרצה לשתות דבר מה, או לשעשע עצמך במשחק. צפוי לנו לילה ארוך."
"הסבוב הראשון נגמר," הכריז אופידיון. "בהתאם לתנאי החוזה הקדוש."
הוא התפתל עוד מעט. "אני יודע שאתה רוצה למשוך זמן עד שיגיע המחליף שלך, אבל אין לי כוונה להאבק בשניים."
"חושש?", שאל דריזל, מהדק את אחיזתו בניצב החרב.
אופידיון טלטל את גופו וכנפיו רעדו. כאילו הוא צוחק, הצטמרר דריזל.
"אתה יודע שמותר לעכב את המחליף כל עוד לא נכנס למגדלור. לא, איני סבור שנמתין."
הדברים הרתיחו אותו. "אסור לפגוע בגופו או בנפשו של המחליף. זה אחד הכללים בחוזה הקדוש!" צעק. הוא מצמץ וניסה לבחון את הדמות פעם נוספת אלא שהיא נעלמה. אשליה, הרגיע את עצמו, הזיה פשוטה שאפשר להתעלם ממנה.
"מי אמר שיפגעו בו?" גיחך ונשף הנחש. "נדמה לי שהוא יופתע לפגוש כמה חברים ותיקים בדרך לכאן. אנחנו יודעים היטב על חולשותיו בנוגע לריקודים עם נשים צעירות ולשתייה."
הוא עקב אחר תנועתו המהססת של דריזל, מחכה לרגע בו ינמיך את חרבו.
"אתם, שמתיימרים להיות שומרי המגדלור, לוחמי הצדק והאור, מדוע אתם מתעלמים מנקודות החשכה המנמרות את נשמתכם. מדוע הניסיון לברוח ממה שמצוי בקרבכם. בסופו של דבר אנו ננצח. הכנעו ונוכל לחתום על חוזה כניעה שלא יבייש אתכם."
עייפות משונה ותשוקה עזה לישון הציפו את מוחו של דריזל. הוא הקשיב, מנסה לעקוב אחר הדברים אך התקשה יותר ויותר לעשות כן. הרוח הצליפה כנגד קירותיו הנמוגים של המגדלור וטיפות גשם חדרו פנימה. לפתע התהוותה השתקפותה בתוך המים ובעיניה בהלה ותחינה. באחת נקרע מהנמנום שכפת אותו, מבין שהסבוב הראשון בדו קרב נפתח והוא כמעט ונכשל.
חרבו נשלפה כמו מאליה ואופידיון נרתע בבהלה כשחש בזמרתה ובלחשיה הדוקרניים כנגד גופו. העייפות שכבלה את גופו של דריזל נשרה עם נסיגתו של האורח.
"ניסיון מכוער, אופידיון."
"לולא העזרה מבחוץ, היית חש רק את שיני בלבך."
האם ראה אותה, תהה דריזל. לא, בטוח שלא. אותה תחושה של קריעת האשליה שבין העולמות שהמפגש יוצר ריצדה בתוכו.
"לא ידעתי שבחור גדול כמוך חושש מחרב קטנה."
הנחש גיחך ונשף שוב, מזיל ריר.
"אופידיון, אה? קרוב של איראג', קיסר ממלכות הים, שנכשל בניסיונו להביס את המסדר הקדוש של שומרי הסדר?" שאל דריזל בניסיון זהיר לגשש אחר מידע.
"אני בנו," הכריזה החיה בגאווה. "והניצחון היה לנו לולא אספו בני המסדר לוחמים מעולמות שונים. זה עיכב אותנו אבל עכשיו, כל שנותר הוא כיבוש מגדלור זה."
חיוכו הקפוא של דריזל הסווה את סערת רגשותיו. זיעה קרה טפטפה במורד גוו כשחשב שמולו ניצב מישהו שהיתה לו יד באסונו. תעתועי היקום, הרהר בעודו משגיח על תנועותיו של יריבו. דווקא הלילה מכל הלילות במאה השנים האחרונות. אופידיון בחן אותו בסקרנות. האם חש בזעם הגואה בי, תהה דריזל והסב מבטו אל הלוח. בשם אלי הים והקלשון הירוק, אני מתיש את עצמי במחשבות סרק בלילה החשוב ביותר.
"עכשיו נוכל לשחק. אני רואה שהכנת את הלוח ואת הקלפים."
"לא ידעתי איזה נשק תרצה," אמר דריזל והציץ בשעון.
עוד לא שמונה. המחליף יגיע לפחות בחצות. ואם אופידיון צודק הוא עשוי להתעכב. הם התיישבו מול הלוח. אופידיון שלח יד והניע רגלי. חלפו כמה מהלכים ודריזל נותר בחסרון של פרש ושני רגלים.
"אה, חסרונו של החומר," לגלג אופידיון ותקף רגלי בודד בצד המלך.
"מהו חומר לעומת אסטרטגיה עדיפה. שח," ענה דריזל והניע את הרץ הלבן שלו.
אופידיון שלח יד והסיר את הרץ המאיים בעזרת הצריח שלו.
"חוששני שאינך יכול לעשות זאת," סח דריזל בנחת ונשען לאחור בכסאו.
"למה אתה מתכוון?" עקב האורח אחר אצבעו של דריזל. כשהבחין במלכודת גלגל את עיניו בזעף ונשף. משב הצחנה כמעט והפיל את השומר. הרץ הלבן חזר למקומו.
"ערמומי משחשבתי. אני חייב להזיז את המלכה לשמור על המלך ואז כל האגף פרוץ. לא אזלזל בך עוד."
"תודה," ענה דריזל והוריד את הצריח באמצעות הרץ השני. "שנים עשר מהלכים למט."
בזמן שהאורח התעמק במצב על הלוח, הציץ דריזל בשעון. שעה וחצי חלפה מאז החלו לשחק. ואולי הוא יודע מי אני, ומטרתו היא למתוח את עצביי, נבהל. הלילה נראה ארוך.
הוא פנה אל יריבו, מסתיר את שביעות רצונו למראה העמדה על הלוח. "רוצה לשתות?"
האורח לא ענה. מצב כליו על הלוח הטריד אותו.
דריזל מזג לעצמו יין לבן ולאורח יין אדום. כללים הם כללים ואחד מהם, הנוגע להתרעננות, קבע מפורשות שיש להציע לאורח משקה ולמזוג לו אף אם סירב לקחתו. דריזל העדיף לצאת לשדה ולהלחם, אך הצד השני התעצם וגדל בעוד צבאו התמעט ונחלש. בעימות חזיתי תבוסתם מובטחת, ידע. אולי ההתמוטטות הסופית בלתי נמנעת, אמר לעצמו, אך לא במשמרת שלו. בוודאי לא כשבקצות אצבעותיו מונח סיכוי ממשי לנקמה על חטיפתה של נימלין. בתקופה האחרונה נמנע מלחשוב עליה. וככל שויתר, חש כיצד הוא הופך לאדם מריר. המרירות והיאוש צמחו בתוכי כמו האזוב על שולי המגדלור, הרהר.
הוא התישב, מניח את היין האדום ליד אופידיון כשהרגיש שלוחה עדינה ונפשית מגששת לעברו. מיד אטם את מוחו, הכוס נשמטת מידו ומתנפצת על הרצפה. היין ניתז לכל עבר.
"אתה תובע כיבוד החוזה אך בעצמך אינך נאמן לו!" זעק בחרון.
הנחש הגדול גלגל את עיניו העצומות ובחן את דריזל שעמד מעליו וחרבו שלופה. באיטיות הידק והניע את טבעות גופו, מחליק לאחור ולפנים עד שנעמד על גחונו וידיו על השולחן, ראשו ופיו מתנשאים מעל ראשו של שומר המגדלור.
ובכן, זה מתחיל, חלפה המחשבה במוחם, בוהקת כברק זהוב.
דריזל ידע שזה מוקדם מדי אך לא היתה לו ברירה. כדי לשרוד עד חצות הוא יצטרך לוותר על גופו האנושי. היו בו חולשות רבות מדי. לנגד עיניו של אופידיון השתנתה דמות האדם וחרבו התמזגה בגופו. כשהתמורה הסתיימה עמד חד קרן כביר שפרוותו זהובה וממצחו בוקעת קרן אדירים. זוהר עדין אפף את הקרן כמו היתה בעלת חיים משל עצמה. מזמור עדין ונוגה נישא, משתזר ברחש הגלים ובזעף הרוחות, חובר אל הטיפות ומעניק מרקם חדש וטהור ללילה.
טבעותיו של אופידיון נעו במהירות כשזינק קדימה בניסיון לאחוז ביריבו אך זה דילג בקלילות הצידה ונגח בו. דם שחור זב מהפצע ועשן עלה ממנו כשנגע ברצפה. הנחש זעק והזדקף.
"זו עת תמורות, נחש!"
"הייתי צריך לנחש שתבחר את הדמות המגוחכת הזו!"
"תראו מי מדבר, הכלאה לקויה בין נחש לציפור. נתח אחר נתח אשלח אותך אל אדוניך."
"הדיבור זול, שומר!"
הנחש הסתער קדימה, זרועותיו חובטות בלוח והופכות אותו. החד קרן זינק שוב אבל הנחש היה מוכן והלם בשומר. בחמת זעם הסתער החד קרן על צדו החשוף של האורח, נוגח ופוצע אותו פעם נוספת. הנחש שאג וילל, מזיל ריר ודם עשן והתפתל שוב במאמץ ללפות את רגליו הזריזות של החד קרן. בחוץ התגברו הרוחות והזוהר הורוד נהיה כתום ובהיר יותר. יצורים משונים ובלתי אפשריים יללו בחוץ, שואגים ומדרבנים את הלוחמים וביניהם נישא קול עדין אחד כפעמוני פיות, והיו בו קינה ואהבה רבה. מרץ חדש ניסך בעורקיו של דריזל.
לרגע אחז הנחש את רגליו האחוריות של החד קרן אולם זה התפתל ונגח בו, חותך בעורו וחוצב בו. למרות הכאבים היטיב הנחש את אחיזתו. החד קרן חש כיצד רגליו מאבדות תחושה וידע שעליו להשתחרר במהירות. במאמץ עליון דחף לפנים, משחרר את כל חרונה של החרב לתוך הגוף החונק אותו, חש בהלם הגוף המופתע אך גם בשחרור גופו. אופידיון הצטנף בכאב וזקף את ראשו בזהירות. הלם המכה האחרונה הותירו זהיר משהיה. עיניו של החד קרן הרשימו אותו. ירוקות ונבונות, מלוכסנות מעט וגדולות, בוחנות אותו בענין.
"דריזל, מדוע לא תצטרף אל מי שעתיד לנצח? תהיה כוכב זוהר באפלה שלנו."
"אופידיון, האם אני שומע בקשה להפוגה?!"
הנחש התפתל ולבש את דמותו של יורד ים. על פניו ובחזהו היו פציעות ושריטות רבות וזבות דם. החד קרן שב לדמות השומר. היריבים התנשמו בעת שהתישבו לשולחן, מוזגים את יינם. שניהם כלאו את הכאבים שחשו. הם בחנו זה את זה בסקרנות כמנסים לעמוד, כל אחד מהם, על טיבו של יריבו. דריזל הציץ בשעון. רבע לחצות. אופידיון עקב אחר מבטו וחשף שיניו בחיוך מלגלג.
"אמונתך בידידך גדולה, שומר."
דריזל בחן את הכלים השבורים ואת לוח השחמט המנופץ, מטלטל את ראשו. האם הוא יודע כבר, האם שמע את קולה, תהה. זה היה השיר שלהם, לחן קטן שחיברו לפני שנים רבות בארצו הרחוקה כשטיילו בנופיה הפראיים.
"מאה שנה אתה עומד על המשמר. אינך עייף?"
דריזל לא ענה והאורח המשיך. "לילה אחר לילה להאבק בשליחי התופת. בטח חיכית ללילה הזה בקוצר רוח."
"כשם שקודמי המתין לי. כפי שלא אכזבתי אותו, כך מחליפי לא יאכזב אותי. ואני מציע לך לא לזחול שוב לתוך ראשי!"
השלוחה הנפשית מיהרה החוצה והוא שלח אחריה מטען של זעם.
"הפתעות," לחש אופידיון שמצמץ ושפשף את עיניו. "לא משנה. ברגע זה חברך לוגם משקה אחר משקה ורוקד עד כלות כוחותיו. למעשה, איני צריך להאבק בך. די שלא יגיע להחליף אותך בטרם יעלה היום החדש ואז המגדלור המפואר שלכם, צוק הצדק, יהפוך לעיי חורבות."
"ואולי …" האורח נראה מהוסס לפתע ונימת הלגלוג נמוגה מדבריו, "ואולי משהו אחר מניע אותך… משהו שאינו קשור כלל לסיבות הנעלות של שמירה. סיבה פעוטה, חסרת ערך אפילו, הנובעת מאותו רגש קטנוני שלכם, בני האדם. הנקמה."
הוא רוקן את כוסו באחת והטיחה בקיר. הורוד והכתום בחוץ המשיכו לזרום, מעכלים צבעים חדשים לתוכם. הירוק והצהוב החווירו באופק התכלכל, משנים את מרקם השמים שהקיפו את המגדלור נטול הקירות.
דריזל הרגיש את השלווה והשמחה גואים בתוכו. השבח לאל הים, קרא בדממה למרות שרצה לצרוח את הדברים ממעמקי גרונו וריאותיו, לצרוח ולצרוח עד שמיתרי קולו ידממו, בדיוק כמו אז כשבכה עד שהדם זב מעיניו. אבל הוא ידע שמוטב לשמור את הסימן הטוב לעצמו.
באופק הוסיפו להתערבל הצבעים ודריזל עקב אחריהם. יריבו ביקש לעורר בו את היאוש, בן הלוויה הנחוש והמוצלח ביותר של האופל. ככל הנראה ידע היטב האורח מיהו. לא, החליט. הוא לא יכנע. הוא יאבק עד שלא יוכל עוד להחזיק מעמד. אז, כשניסה להגיע אליה, החליק על הדם ועל הגופות והיה עייף מדי. לא עוד. לא הפעם. מה שקלקל אז, יתקן הפעם. למענה.
הצהלה הפיחה בו עוצמה והוא הניח את חרבו על השולחן והניפה במהירות. האורח נרתע לאחור, לא מהר מספיק. החרב חתכה לרוחב חזהו. האורח התגלגל לאחור, צורח. דריזל בעט בכסאו ונעמד כשחרבו לפניו, מוכן להדוף כל התקפה.
"הפרת את החוקים!" צרח אופידיון לעבר הצופים הבלתי נראים. "אסור לו לתקוף כל עוד אנו בהפוגה. אני תובע נצחון."
"אתה השלכת את הכוס שלך. ואם כך, ההפוגה הסתיימה. אלו החוקים" סח דריזל בשלווה.
האורח זעק מכאב וחרון והשתנה לנחש הענק שהיה קודם. דריזל לא אף לא טרח להציץ בשעונו. רוח עדינה נשבה מעבר לקירות הנמוגים של המגדלור, רוח מתוקה. נימלין, ידע דריזל וחש כיצד שירת אהבתם הנצחית מציפה אותו באהבה ובנחישות, ממיסה את המרירות והיאוש שבו. שוב היו אחד.
הנחש התעופף קדימה בשאגה מחרישת אוזניים, מזיל ריר ומטלטל את לסתותיו ואת זרועותיו. דריזל החד קרן הסתער אף הוא ונימלין, קרנו, מכוונת לעבר לבו של יריבו. הם התנגשו ונפלו לצדדים. החד קרן טלטל את ראשו ההמום בכבדות ונאבק לעמוד. משהו טפטף על פניו והוא תהה אם זה הדם שלו או של יריבו. רועד ומבולבל נעמד ובחן את אופידיון. יריבו שכב שם, מתפתל ודריזל תהה אם זהו תכסיס נוסף.
"עזור לי," גנח האורח ושינה דמותו לאדם.
החד קרן היסס והתקרב בזהירות, שב ולובש את דמותו של דריזל וחרבו המגואלת בדם בידו. בקצה החרב הפך את אופידיון.
"נכשלתי, דריזל…" גנח אופידיון וירק דם. ידיו לפתו את חזהו המרוטש והוא התפתל מכאב עם כל נשימה.
"… מה התועלת במותי אם תצטרך להמשיך ולשמור מאה שנים נוספות. לבסוף תוכרע, אתה יודע זאת בדיוק כמוני. מדוע אינך נכנע?"
דריזל משך בכתפיו וניגב את חרבו. הוא התישב על כסאו ומזג את כוס היין השלישית, האחרונה, של ליל הקרב. הוא קירב את הכוס אל שפתיו של אופידיון.
"משהו שלעולם לא תבין. אהבה," אמר חרש, עיניו מביטות בחמלה לתוך עיניו של יריבו הגוסס. הגיע העת לסיים. הוא ציטט את המשפט האחרון מתוך החוזה הקדוש. "הנה, לגום מזה. מי יתן והאור יחוס עליך במקום אליו אתה הולך."
גופת האורח התרוממה באוויר ונסחפה לעבר הקירות הנמוגים, שם נצבעו השמים בכל צבעי הקשת. כשעברה את הקירות נסחפה גופתו מטה, אל הערפל הנמוג, במקום בו החלו להופיע הגלים הקטנים.
עוד שעתיים לזריחה, הבחין דריזל. הוא מזג לעצמו את הכוס השלישית ולגם ממנה מעט, תוהה איך יכתוב את סיכום הלילה ביומנים?
זה מכבר החל המגדלור להסחף שוב אל מקומו בעולם חדש, שם ישהה במהלך מאה השנים הקרובות. כל השנים הללו בהן חיכה לנקמה, התנקזו לרגע אחד של אהבה והוא הרגיש שמצא משהו שחיפש זמן רב. המרירות שהניעה אותו, נמוגה עם קרעי הערפל. ליל המעבר, הרהר ונזכר בלילה הראשון בו הגיע אל המגדלור כלוחם צעיר ויהיר. זה כמעט ועלה לו בחייו. בעייפות פתח את היומן וכתב את אירועי הלילה.
"היי, אני מצטער שאיחרתי. הכל בסדר?" שמע קול צעיר מכיוון הדלת.
בעייפות הסב ראשו, בוחן בעיניים אדומות וצורבות את העגור שדחף מקורו פנימה בזהירות. הוא הניח לחיוך לטפס על פניו העייפות והחווה בידו. בשם אל הים והעשב הירוק, הוא היה מותש.
"ברוך הבא. כן, עכשיו הכל בסדר."
העגור בחן את החורבן בחדר. "אני מתנצל על האיחור, לא תפסתי את ההולנדי המעופף והייתי חייב לבוא בדרך הישנה. הכנפים כבר לא מה שהיו. "
"הכל כאן," לחש דריזל בקול צרוד, טופח על כריכת היומן. "אני חייב ללכת לנוח."
"לפי מה שאני רואה פה הייתי אומר שהרווחת את זה," אמר העגור בהתפעלות. ומאחר והיה צעיר במסדר לא יכול היה להתאפק. "תגיד, איך היה?"
דריזל משך בכתפיו והתנועה הכאיבה לו יותר מכפי שחשב. חלק מהחתכים דיממו עדיין והצריבה היתה מציקה אך בסך הכל היה מאושר. מאושר ורגוע.
"כל ליל מעבר הוא קשה. היומנים של הלוחמים האחרים מונחים בארון. יש שם כל מה שתצטרך," אמר כשירד במדרגות ואז נזכר ונעצר.
"בעצם, לא כל מה שתצטרך, אבל לפחות מידע חשוב."
התרנגול קרא וקירותיו הערטילאיים של המגדלור שבו והתממשו. בחוץ צרחו השחפים מעל ראשו כשחצה את החוף, מנופף לשלום לקבוצת דייגים ששבה ממסע דייג לילי. בקצה החוף נעמד, סקר את הים והשמים, את הסרטנים החומקים מצל ממהר של שחף צולל, הציץ במגדלור ונשם עמוק את האויר המלוח. נימלין היתה בכל סביבו ושוב היו אחד. תמיד אחרי ליל מעבר האוויר צלול יותר, בהיר וטהור. מאושר ומותש נשם נשימה עמוקה, מתענג עליה ואז חמק לדרכו, מסווה עצמו בצללים.
במגדלור סבב השומר, ליקט את שברי הלוח והכלים, מילא את הקנקנים ביין והוציא את היומנים הישנים, מניחם על ברכיו. הוא השמיע נקישה של שביעות רצון במקורו הארוך כשהתישב על כסא העץ הגדול, ידיו מחליקות באהבה על המסעד הישן והשרוט.



נושא נכתב על ידי נשלח
  ליל המעבר gold 05:29 11/02/2003
  RE: ליל המעבר עוץליגוץלי 07:36 16/02/2003
  RE: ליל המעבר Odin 08:01 16/02/2003


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.