"... ואם זאת, כפי שראיתם בסרטון ההדגמה, מצליחים אנשי הכוכב להישאר בחיים, למרות הנשורת הכבדה של חמצן דו-מימני באטמוספרה, גם מחוץ למבני האבן שבהם הם מבלים את רוב זמנם."
מחיאות כפיים מהוססות והאור נדלק. אחד מהמדענים הצעירים שאל בקול מהוסס:
"אם כך, הם כנראה הצליחו למצוא הגנה נגד חמצן מרוכז..."- המולה עלתה באולם – "ועוד ברמת התפתחות כל כך נמוכה..."
המרצה נראה מאד מרוצה מעצמו. הוא התבונן בקהל הרב גווני שהיה באולם: אנשי צבא, מדענים ופוליטיקאים שהוטסו במיוחד מכל קצוות הגלקסיה לפינה נידחת זו, כדי להקשיב לו.
"אכן רבותיי" – הוא הרים את קולו כדי להתגבר על ההמולה העולה – "נראה כי בידינו מצוי המפתח לניצחון במלחמה. אף אחד לא יתעסק אתנו, אם יהיה לנו מכשיר הגנה נגד חמצני, ולדעתנו, דווקא מכשיר כזה מאפשר לתושבי הכוכב הפרימיטיווי הזה לשרוד."
"אבל, האם הם לא מהווים איום, אם כך?" שאל אחד הגנרלים.
"לא, לא, אל דאגה. הם חברה כה פרימיטיווית שאפילו לא מסוגלים לאתר אותנו כרגע, למרות שאנו נמצאים במסלול סביב כוכב הלכת השכן שלהם. יתר על כן, גם אם היו מסוגלים לגלות אותנו, היה לוקח להם כמה חודשים לכסות את המרחק שאנחנו עוברים בדקה וחצי."
מלמולי רגיעה נשמעו באולם. הנוכחים נראו הרבה פחות מתוחים. המרצה החליט כי הגיע הזמן למסמר הערב.
"רבותיי", הוא אמר "בידינו מצוי אחד מהמכשירים להגנה נגד חמצן".
התגובות היו מעל ומעבר למה שציפה המרצה. הקהל נעמד על רגליו, נשים צווחו וצרחו, וכמה גנרלים ומדענים החלו להתקוטט על הזכות לקבל לחזקתם את המכשיר.
באותו רגע הכניסו שני עוזריו של המרצה את המכשיר לאולם. הוא נראה כה משונה, שחור ומלא בסימנים מוזרים, הרמוניה מוזרה של מתכת ואל-מתכת, כל כך זר...

שלומי מבת-ים היה בחיפזון. החבר'ה חיכו לו כבר עשר דקות למטה והוא הרגיש אשם, כי הוא היה זה שניג'ס ללכת לשר הטבעות שתיים. בינתיים הוא הפך את כל הבית, אבל לא מצא את מה שחיפש. הגשם הגובר שבחוץ, וצעקות החברים מלמטה רק הגבירו את ייאושו. בחוסר אונים הוא נעמד באמצע הדירה ההפוכה ויבב בשקט: "איפה המטריה הארורה שלי?"