בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
כל הטוב שבעולם
נכתב ע''י: אלפא דראקו (IP Logged)
תאריך: 04:19 02/02/2003


ג'ון הייזנברג התעורר לבוקר נוסף של בלבול ומהומה. השעון המעורר לא צלצל, המשקפיים לא היו במקומם, הארנק שוב שיחק עמו במחבואים. בקיצור, בוקר ככל הבקרים. אלא שבדרכו של ג'ון למשרדו, בעודו מהלך בשבילי הקמפוס, צנח על ראשו תפוח מטאפורי מבין עצי האדר היפים, והבזק של השראה פילח את מחשבתו. ודאי היה זועק "יוריקה" בקול רם ומבהיל את הסטודנטים המנומנמים שעל המדשאות, אילו רק היה אחד מאותם פרופסורים המדברים לעצמם בשבילי הקמפוס. אך ג'ון היה אדם בהיר מחשבה, שפוי כפי שרק אפשר להיות והאקסנטריות ממנו והלאה. לכן הוא רק חייך לעצמו במתינות, והאיץ מעט את צעדיו.

מיד כשהגיע למשרדו הקטן, מיהר ג'ון להעלות את מחשבותיו על הכתב. הוא כיסה מספר דפים צהובים בכתב ידו, שהיה מסודר בדרך כלל, אך הפעם נתן בו החפזון אותות והפך אותו לכמעט בלתי קריא. לאחר שסיים מיהר לעבר בניין הכיתות, שם ציפו כחמישים סטודנטים לשמוע את הגיגיו האחרונים בנושא החור השחור שבמרכז הגלקסיה. הנושא היה כה נדוש ותפל בעיניו, עד שהוא כמעט התפתה לתבל אותו במקצת ממחשבות אותו הבוקר – אך הוא התאפק, שכן הסטודנטים שלו היו במצב תמידי של חרדת בחינות, וכל נושא חריג שהיה מעלה היה מיד גורר גל של זעקות: "פרופסור, זה יהיה בבחינה?" – "פרופסור, זה לא כלול ברשימת המאמרים!" – "פרופסור, אתה ממש מבלבל אותנו!"

לפיכך, נצמד ג'ון למתכונתה המתוכננת של ההרצאה, אך כשסיים הזדרז לצאת מן הכיתה תוך שהוא מפתיע את תלמידיו, שהורגלו לפנות אליו בשאלות בתום הרצאותיו. הוא הלך במהירות, כמעט בדילוגים, לעבר בניין הספריה וכפי שציפה מצא באחת הפינות את הדוקטורנטית החביבה עליו, הלה נוימן. "היי ג'ון" קראה הלה בשמחה כשראתה אותו, "מה העניינים?" הוא סימן לה לבוא אחריו, והשניים מיהרו לעבר בניין המשרדים, ג'ון צועד בראש והלה ממהרת אחריו ובקושי רב שומרת על ניירותיה וספריה מלהשתחרר מאחיזתה ולעופף בכל רחבי הקמפוס.

"ג'ון, אתה לא נורמלי" התנשפה הלה בקושי, כאשר צנחה לתוך הכורסא הפנויה שבמשרדו, "עוד לא שתיתי קפה הבוקר, אתה רוצה להרוג אותי?" הוא לא הוציא מילה מפיו, ורק הצביע לעבר רשימותיו מהבוקר, החיוך שעל פניו כה רחב עד כי הוא מאיים לחורר את עור התוף בשתי אוזניו. "נהדר," מלמלה הדוקטורנטית, "ובוודאי הייתי חשה תסכול רב, אילו סברתי שהקשקוש חסר הפשר הזה מכיל איזושהי חוכמה נסתרת, אשר אינני מסוגלת לקרוא."

"טוב, תשמעי" אמר ג'ון, "אני אנסה לתמצת את זה... דברים נעלמים. עד כאן אין חדש. אנחנו יודעים שדברים באמת נעלמים – גרביים, משקפיים, ספרים שלקחנו מהספריה... כבר לפני עשור ערך ראש הקתדרה שלנו, בילינגס היקר, את הניסוי המפורסם שלו והוכיח שהעלמויות אלה אינן סתם תוצר של שיכחה ובלבול, כי אם מרכיב יסודי של התנהגות היקום."

"עד כאן הכל ידוע," הנהנה הלה, "יש תאוריה שזה נובע מחוסר בנפח הזכרון של היקום, וכתוצאה דברים שלא נעשה בהם שימוש פשוט נמחקים כדי לפנות מקום בזכרון לדברים אחרים. יש הרבה תיאוריות, אבל עד היום איש לא הצליח להוכיח אף לא אחת מן ההשערות. למעשה, ככל שאני זוכרת גם לא הצליחו לשחזר את ניסוי בילינגס."

"זה לא משנה," הניד הפרופסור בראשו, "בילינגס רק הדגים את מה שממילא כולם ידעו כבר קודם לכן. שוב, בעובדת ההעלמות אין כל חידוש. אבל שימי לב למשהו אחר, שמשותף לכל הדברים שנעלמים." הוא הביט בהלה בציפיה.

"אני יודעת שאני אמורה לשתף פעולה ולצלול יחד עימך לתהום העמוקה והחמימה של סיעור מוחות אקדמאי" אמרה הלה, "אבל כאמור – לא שתיתי קפה היום. אני בטוחה שקניתי אתמול חלב, אבל לא מצאתי כלום במקרר הבוקר."

"ובכן," המשיך הפרופסור, "המשותף לכל הדברים שנעלמים, הוא שכולם מביאים תועלת. צריך אותם. הם טובים. מסמר חלוד שתקוע בקיר לא יעלם אף פעם, גם לא חלב חמוץ שמונח בירכתי המקרר חודשים רבים. אבל הפטיש שאת צריכה – ייעלם. החלב הטרי שקנית – ייעלם גם ייעלם!"

"אני מבינה," הנהנה הלה, "נעלמים המשקפיים, לא העיוורון. הפתק עם מספר הטלפון של הגבר שפגשתי בפאב ייעלם, אבל לא הפתק עם שעת התור שקבעתי אצל רופא השיניים. חוק מרפי?"

"זה יותר מחוק מרפי" אמר ג'ון. "חוק מרפי הוא בעל אופי סטטיסטי. הוא מטה את הסטטיסטיקה לכיוונים הלא רצויים, אבל הוא לא דטרמיניסטי באמת, לא ניתן לצפות בדיוק את פעולתו. כאן העניין הוא אחר – דטרמיניסטי לחלוטין – הדברים שנעלמים הם תמיד טובים! יותר מזה, הדברים שמוצאים – תמיד רעים! מה את מוצאת בדרך כלל, כשאת מחפשת את הגרב האבודה בעומק המגירה? את המסמר החלוד!" – "כאב!" צעקה הלה בהתלהבות משועשעת.

"את מוצאת את הפתק עם הטלפון, כשהבחור כבר מזמן חזר לאיטליה!" – "תסכול!", קראה הלה.

"את מוצאת את העט שאיבדת, אחרי שקנית עט חדש!" – "תסכול, בזבוז, כפילות מיותרת, חוסר סדר, כתם דיו, ועדיין אין גרב!" זעקה הלה, והשניים פרצו בצחוק מתגלגל.

"את מבינה," אמר ג'ון לאחר שהם נרגעו מעט, "יש כאן חוקיות ברורה. רק דברים טובים נעלמים. רק דברים רעים מופיעים יש מאין. וזה הרי הגיוני: הדברים הטובים – משקפיים, עט, פתק - הם שעוזרים לנו לעשות סדר סביבנו. החוק השני של התרמודינמיקה, יימח שמו, מבטיח שהסדר יילך ויפחת עם הזמן... ועכשיו אני גם יודע איך הוא עושה את זה. היקום מעלים את האלמנטים שיוצרים סדר, ויוצר במקומם אלמנטים שיוצרים מהומה וערבוביה!"

"ואולי," ניסתה הלה, "אולי – היקום בעצמו הוא אלמנט שלילי שיוצר מהומה, ועל כן הוא נוצר במפץ גדול מתוך האין! אולי לפני שנוצר היקום, היה כאן משהו טוב בהרבה, שנעלם... אלוהים מחפש אותו עד היום, בכל הכיסים שלו, ולא מוצא..."

ג'ון הנהן: "כן, זה בהחלט ייתכן. הגיוני מאוד." השניים הוסיפו לדון עוד מספר שעות בהבטים השונים של התופעה, אשר בינם לבינם החלו לקרוא לה "אפקט הגרב". בסופו של דבר הגיעו שני המדענים למסקנה, כי עליהם לערוך ניסוי להוכחת התיאוריה, כדי שיוכלו לפרסם מאמר משותף באחד המגזינים היוקרתיים. אולם, אימת השחזורים הכושלים של ניסוי בילינגס הילכה עליהם, והם ידעו כי תידרש מקוריות רבה בתכנון ניסוי שיוכל לעורר העלמות של חפץ. ואז, כנראה מאחד העציצים שבחדר, צנח על ראשו של פרופסור הייזנברג התפוח המטאפורי השני.

הפעם לא היה אף אדם זר בסביבה, ולכן הפרופסור הרשה לעצמו לקרוא "יוריקה!" בקול גדול.

"תקשיבי לי," אמר בהתלהבות, "אני עומד לא רק להוכיח את אפקט הגרב – אני עומד גם לבדוק בעצמי לאן הדברים הטובים הולכים!" הלה נעצה בו מבט מסוייג במקצת, שכן דרך מחשבתו של ג'ון החלה להתבהר בפניה.

"אם התיאוריה שלנו נכונה, והיקום מעלים את הדברים הטובים שיוצרים בו סדר, אזי ניתן גם להעלים אנשים! מבחינת התרמודינמיקה זה לא משנה – סדר זה סדר, ערבוביה זו ערבוביה! אני עומד להפוך לאדם טוב. לא סתם טוב – המהטמה גאנדי יהיה צורר בהשוואה אלי. היקום יהיה חייב להעלים אותי. אני אראה את החור השחור של הדברים הטובים, מבפנים!" הוא סיים את המשפט בנימת נצחון והביט בדוקטורנטית שלו בעיניים בורקות.

"נניח שתצליח," אמרה הלה, "למרות שאני מטילה בכך ספק רב... נניח שתצליח, איך בדיוק תחזור?"

ג'ון חייך: "הא! את שוכחת שמולך ניצב פרופסור ג'ון הייזנברג... אני פשוט אתחיל לחשוב מחשבות רעות, אני אתמלא שנאה... ואז אני כבר אחזור באופן אוטומטי."

הלה ליכסנה אליו מבט ספקני במיוחד. הוא נפנף בידו בביטול: "נכון, זה נשמע קצת מופרך. אבל תחשבי: אם התיאוריה שגויה, ממילא אני לא אעלם. אם אני אעלם, סימן שהתיאוריה נכונה. ואם התיאוריה נכונה, היא תהיה נכונה גם בכיוון ההפוך! במקרה הגרוע, אם אני לא אחזור, לא תדעי מה קורה למי שנעלם, אך לפחות תהיה לך הוכחה לקשר בין טוב והעלמות. תוכלי לכתוב מאמר שיכניס את שנינו אל דפי ההיסטוריה המדעית!"

מרגע שג'ון הייזנברג קיבל החלטה, קשה היה להניא אותו מביצועה. הלה הכירה את עיקשותו, והיא חדלה במהירות מנסיונותיה לשכנע אותו לוותר על הניסוי ולחפש דרכים פחות מסוכנות להוכחת אפקט הגרב. הניסוי – אותו כינה הפרופסור "ניסוי המהטמה הייזנברג" – יצא לדרך.


שנה חלפה, שנה אשר במהלכה הפך הפרופסור הייזנברג לסמל ומופת של טוב-לב ועזרה הדדית. הוא העניק שיעורי עזר ללא תשלום לסטודנטים חסרי אמצעים, ניקה בתים של קשישים עיוורים ועניים, התנדב לעבודות טיפוליות שונות במגוון מוסדות רפואיים ושיקומיים, עשה שלום בית במשפחות הרוסות, אימץ חתולי רחוב והקדיש את כל שעותיו לעזרה לזולת. אפילו כשישן, חלם על אפשרויות שונות לסייע לחלשים ולתקן את עוולות החברה, וכשהתעורר – מימש את כל שחלם.

ואז, ביום אביבי אחד, התעוררו אלפי קשישים, עניים, חולים, יתומים ומסכנים לבוקר של בלבול ומהומה. המלאך שלהם, האביר האישי שלהם, האיש שהם כה נזקקו לו – נעלם. הארץ כולה נמלאה יגון, וכותרות העיתונים זעקו מגוון שטויות כגון "אבא תרזה נעלם" ו- "המלאך של הקמפוס הוא עכשיו מלאך-עליון".

הלה היתה משוכנעת בתחילה שמדובר בתעלול חסר-טעם מצד הפרופסור. אולם משנקפו השעות והימים, והפרופסור לא שב, היא החלה להפנים כי ככל הנראה, ניסוי המהטמה הצליח. וכשחלפו שבועות וחודשים, הבינה הלה כי ההצלחה היתה חלקית, וכי ג'ון הייזנברג לא ישוב עוד מהחור השחור של הדברים הטובים.

כעבור תקופה לא קצרה של אבל החלה הלה נוימן לחזור למסלול של חיים נורמליים. היא פרסמה את המאמר על "אפקט הגרב", תיארה את הניסוי האמיץ שערך הפרופסור על עצמו, וזכתה ביוקרה רבה. היא השלימה את עבודת הדוקטורט שלה באמצעות קישור האפקט והתיאוריה שמאחוריו למגוון תופעות פיזיקליות. באופן טבעי, רבים בקהיליה המדעית הסתייגו מן התיאוריה ומן ההוכחה שסיפק הניסוי, אך הדבר לא פגע בבטחונה – להיפך, הויכוחים הרבים יצרו קרקע פוריה לפרסום מאמרים נוספים, תכנון ניסויים והופעה בפורומים מדעיים שונים, אשר – כך ידעה - יקדמו אותה למעמד של פרופסור. ומעבר לכל, הויכוחים הללו הסיחו את דעתה מהצער.

והצער היה רב, שכן – כך גילתה הלה – היא היתה מאוהבת בפרופסור, והכאב שבחסרונו הוסיף לדקור אותה עוד שנים רבות. אך אפילו כאב זה, ככל הכאבים, הלך ודעך עם הזמן, עד שלבסוף נעלם לחלוטין.


לילה אחד, סיימה הלה הרצאה בפני פורום רחב של מדענים בכירים אשר הגיעו לקמפוס מכל רחבי העולם. היא נכנסה לפאב קטן ששכן לא הרחק מביתה, התיישבה ליד הדלפק והזמינה לעצמה כוסית מרטיני. היא שתתה מהמשקה באיטיות, נעצה מבט משועמם אך שליו במסך הטלביזיה התלוי אשר היה מכוון לערוץ האופנה, ובאופן כללי הרגישה לא רע. ואז נכנס לפאב גבר מבוגר אך נאה ומטופח. הגבר התיישב לידה, ובמבטא איטלקי בולט אמר, "דוקטור נוימן, איזה כבוד לפגוש אותך כאן."

הגבר התגלה כדוקטור אלברטו אוליבטי, אחד הכשרונות המדעיים העולים בארץ המגף, אשר הגיע לעיר במיוחד כדי להשתתף בהרצאתה. אלברטו והלה שקעו בשיחה ארוכה ומרתקת. וכעבור מספר שעות, לא מעט משקאות ואינספור ניצוצות שניתזו ביניהם, הגיעו השניים לביתה של הלה.

למחרת, התעוררה הלה לבוקר אשר לא היה ככל הבקרים. היא התמתחה במיטתה, התאכזבה אמנם לגלות כי אלברטו כבר לא היה שם, אך תחושת השמחה העילאית שעימה נרדמה נותרה בליבה. היא קמה, שטפה פניה ופסעה לעבר המטבח תוך שהיא מהמהמת לעצמה שיר ישן שאהבה. על השיש שבמטבח, ליד הקומקום, היה מונח פתק, והיא קראה בו. אלברטו רשם שם את מספר הטלפון שלו, וחתם: "נתראה בקרוב, יקירתי!"

קפיצת השמחה של הלה כמעט הפגישה את ראשה עם התקרה. היא חשה כאילו חזרה להיות בת שמונה עשרה. האושר שלה היה מושלם. שום דבר לא היה חסר. היא ניגשה לעבר חדר הארונות שלה, והבטיחה לעצמה כי אותו יום היא תלבש את הבגדים האופטימיים, הילדותיים והוורודים ביותר שלה. היא פתחה את דלת חדר הארונות בתנופה, ושם מצאה את הפרופסור ג'ון הייזנברג עומד עירום, מבולבל למראה, ומיותר לחלוטין.



נושא נכתב על ידי נשלח
  כל הטוב שבעולם אלפא דראקו 04:19 02/02/2003
  הרעיון נחמד. פרספוני 05:54 02/02/2003
  אכן כן שלמקו 08:17 02/02/2003
  קראתי בהנאה (אבל) ג'יי האמיתית 15:12 03/02/2003
  גם אני עם אבל וינסנט 02:19 06/02/2003
  וכתמיד, תודה למבקרים אלפא דראקו 04:58 06/02/2003


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.