הרבה פעמים יש כאן ירידה לעומקם של דברים, אם כי - נכון - בעיקר מהבחינה הטכנית. אין לי שום התנגדות לדיונים עמוקים על משמעויותיהם של סיפורים, להיפך - אני מצדד בכך בכל לב. עם זאת, רבים מהסיפורים שהופיעו כאן פשוט לא מסוגלים לעורר דיון שכזה.

באשר לסיפור הנדון כאן: הוא נראה לי כתיאור מצב דחוס מאד ונטול עלילה ממשית. כעת אני עומד לכתוב משפט נטול הגיון, לכאורה: אני מסוגל להבין את הרגש אותו את מנסה להעביר, אך לא לחוש בו באמת. מצד אחד, הכתיבה סבירה, טכנית. מצד שני, היא לא טובה מספיק על מנת לגרום לי לרגש אמיתי, להזדהות כלשהי. נראה לי שאת *מציגה* את השאלות במקום *לעורר* אותן. לשם ההדגמה: יכול אדם לכתוב "מה ההבדל בין אדם מלאכותי לאדם ילוד אשה? האם אין לאחד רגשות בדיוק כשל השני?" - ולעומת זאת יכול PKD לכתוב את "האם כבשים חולמים" וגו'.
מד"ב, לדעתי, מתחיל בשאלה "מה אם" - אך זו רק ההתחלה. לאחר מכן מגיע שלב הצגת השאלה או תוצאותיה, וזה לדעתי החלק הלוקה בסיפורך. אולי כדאי לך לחשוב על עלילה ממשית הקשורה בשאלה, על גיבורים משכנעים, כל אחד וסיבותיו של להתנהגותו, וכמובן על סיום שישאיר את הקורא מהרהר בשאלות אותן רצית לעורר.