איכשהו נראה לי שה"טעות" (שימו לב, ל-"") שלך (שלמקו) ושלך (גל) זה הנסיון להבין את הטקסט הזה רק באופן שכלתני.

לגל, לגבי הסוף הלא מובן - האם הוא גם לא מובן דרך הלב?
(ופואמה זה פשוט "poem"? כי אני לא בטוחה שיש לי הרבה יכולת לכתוב באמת שיר עם משקל והכל, אבל יהיה מעניין לנסות).

ולשלמקו, לגבי הכשלונות שלו - הוא דווקא כן מנסה לשכוח אותם, אבל הוא אינו יכול. בגלל אשמה שהוא חש, בגלל שהוא יודע שחייו הם במידה מסויימת תרמית, בגלל שהם "חלק" ממנו, ולאהוב אותם זה גם לקבל אותם, להודות בקיומם, וזה משהו שהוא מתקשה לעשות.

יש לי הרגשה שבפורום יש נטייה חזקה לשפוט - "טוב", "לא טוב", ואין הרבה דיון. כמובן שזה נעים וטוב לקבל מחמאות (כשהן מגיעות...) וגם הביקורות שקבלתי היו לרב באמת מועילות ומדרבנות, אבל חסר לי אלמנט הדיון. כאילו יש נסיון כמה שיותר מהר "לגמור" עם כל סיפור, להגיע למסקנה לגביו, להדביק את החותמת ולסגור עניין.
אני רוצה לדבר... אני רוצה להתייחס לכתיבה ולא רק לתוצר, למה שבן אדם מביא מתוך עצמו.
אני רוצה לשאול האם זה בכלל רצוי לקבל את הילדים הלא חוקיים שלנו? וגם לתהות האם מדע בדיוני ופנטזיה הינם כלים לכתיבה או המטרה? האם זה מחוץ ל"scope" של הפורום ששאלות כאלו יעלו ביחס לסיפור? והאם זה לא חסר לכם?