אז, כשברחת לכפור ולשלג,
הייתי צעירה מכדי להבין.
חזרת עכשיו בסופה מייללת,
ורציתי כל כך להאמין.

לא ידעתי אז למה הלכת מכאן
וידעתי שרק בנס תחזור,
כי משהו בתוכך מזמן
נקבר בשלג ובכפור.

גם אם נס הוא, אחי, ושבת אלי,
פניך חוורו כפני המת.
בעינך אחז שחור, בבגדיך - הבלאי,
והפכת קודר ושקט.

גם אם שמעתי זעקות בלילות
וראיתי על שפתייך הדם,
מתו בתוכי השאלות
וקול זעקתי נדם.

כי ידעתי עד כמה סבלת בכפור
של ארץ קשה ומרוחקת.
כי זוכרת אני את אחי הבכור,
ובאימת אהבה, אני שותקת;

שכן לי היית אחי היחיד
ואין לי צד אלא צידך.
אם תרצה, פה יש לך בית תמיד,
כי אני נושאת בי את ביתך.

לכן מאחוריך הגפתי הדלת,
שקטה ודמומה כעכבר,
וידעתי שמשהו ממך, בשלג
מת מזמן ונקבר.

ואפילו כך, אין בי הכוח
לעצור מבעדך, לעזוב או לצרוח.