יש לך בסיס לסיפור מרתק.
אך הסיפור לוקה במספר בעיות:
1. בעייה, שאבישי לימד אותי לא מזמן לשים לב אליה, העובדה שאתה הוא זה שמספר לקוראים
שהעין המוטלת לצד המכונית ממשיכה לראות ולשדר את התמונה אל הגיבור. כמה רמזים לפני התובנה של הגיבור, משהו שיאפשר לנו להעלות את האפשרות הזו לבדינו יהיה הרבה יותר מוצלח, והרבה פחות מונחת. או לפחות, תן לגיבור לסרוק אפשרויות במחשבתו, להתלבט, ולהגיע לתובנה לאט.
let's come together, מה שנקרא. וקצת פחות מהר, יותר טוב.

2. יש לי בעייה עם המציאותיות של עין שמסוגלת לפעול מחוץ לגוף. הייתי *לכל הפחות* מתייחסת לכך בסיפור, למשל, שהגיבור יציין שהוא לא מצליח להבין איך זה אפשרי, או שהוא משער שיתכן שזה בגלל עדשות המגע שהוא לבש, ניתוח שהוא עבר בילדותו וכו' וכו'. אחרת זה פשוט פוגע בהגיון של הקורא. כי במציאות עין לא ממשיכה לתפקד מחוץ לגוף וזאת הצגה ילדותית-סטייל סרטים מצויירים שלא מתאימה לסיפור הזה.

בעיות נוספות:
פיסקה ראשונה מלאה בחזרות.
קודר ושחור, חדגוני ומשעמם, אינסטינקט ובלתי שקול... למה לספק לנו את המידע היחיד בכפולות? אותי זה לא מהנה, אלא אם כן זה נעשה לפעמים, בחסכנות.

פסקאות עם נמלים: מתארכות ומגעילות. אולי אפשר משהו אחר במקום נמלים? או תצוגה משתנה לפחות?

יש עוד בעייות סגנוניות רבות, אבל אני אתן לאחרים להעיר.

הסוף עם החילזון משעשע!
עצתי: תעבוד על הסיפור, יכול לצאת ממנו משהו טוב.