בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
בבת אחת
נכתב ע''י: דקל (IP Logged)
תאריך: 01:24 10/01/2003


למרות הקיץ היה הלילה שחור וקודר והדרך חדגונית ומשעממת. צמד הפנסים המסנוורים שהגיח ממול שעט לעומתי במהירות מטורפת. באינסטינקט בלתי שקול הסטתי את ההגה לימין, ומיד חשתי כיצד אני מתעופף עם המכונית, שהתגלגלה באויר ועמדה לנחות על גבה בצד הכביש.

***

כשהתעוררתי בבית החולים היתה, מן הסתם, כבר שעת צהריים, על פי האור הבהיר שהציף את החדר. ראייתי היתה מטושטשת מאד, וכשהצלחתי, במאמץ גדול, לחלץ יד אחת מתחת לשמיכה ולהתחיל למשש בעזרתה את ראשי ופני, נתקלתי בתחבושת הענקית שכיסתה את עיני הימנית. המראות הלכו והתחדדו ומתוך הערפל צפה ועלתה דמותה של האחות שעמדה ליד מיטתי.

"לפחות לא התעוורתי לחלוטין", ציינתי לעצמי בנחמה מסויימת.

האחות, שהבחינה שאני מתבונן בה, הניחה ידה רכה על מצחי, ושאלה: "מה שלומך?"

"את בוודאי יודעת יותר טוב ממני".

היא חייכה. "מזל גדול היה לך. נשארת בחיים, אם כי יקח זמן לא מעט עד שיתאחו כל השברים".

"והעין?", הקשיתי.

היא השתהתה רגע, ואז אמרה בצורה ישירה: "אתה איבדת את עינך הימנית".

עכשיו שמתי לב שעל גופה של האחות זוחלת שיירת נמלים גדולות.

כלומר, ברגע הראשון חשבתי שחלוקה מוכתם בדבר מה, אך כל שהתבהר המראה ראיתי שהכתמים נעים, חלקם מימין לשמאל, וחלקם בכיוון ההפוך, וכשהתמונה הפכה חדה לחלוטין הבחנתי שאלה הן נמלים, מעל לכל ספק. לאמיתו של דבר, הנמלים הלכו על הקיר שממול, משם עלו על גופה של האחות, בנתיב החוסה בצל שדיה הנאים, והמשיכו על הקיר מהעבר השני. למרות ההפתעה המסויימת, המראה סיקרן אותי והמשכתי לבהות, מבלי לשים לב שלחדר נכנס מישהו נוסף, עד ששמתי לב לרופא העומד אף הוא ליד המיטה. הפניתי אליו את מבטי.

גם על גופו של הרופא טיילה שיירת נמלים.

הסתכלתי שוב לעבר האחות, בחזרה לרופא, שוב לאחות - שיירת נמלים זהה. הרופא שם לב שמבטי נודד הלוך ושוב והתעניין: "הכל בסדר? בוודאי מוזרה לך מעט הראיה בעין אחת, אבל אני יכול להבטיח לך שתתרגל. בסופו של דבר, הכל יכול היה להגמר הרבה יותר גרוע. למזלך, ארעה התאונה ממש כאן, בכביש שליד בית החולים, ולכן זכית לטיפול מהיר ויעיל".

"תאמר לי בבקשה, דוקטור..."

רציתי בעצם לתהות בדבר הסניטציה הלקויה בבית החולים הזה, בו נמלים משוטטות באופן חופשי על גופם של אנשי הסגל הרפואי, אך עלה בדעתי שמא הכל הוא פרי דמיוני, ואולי אני עדיין בעיצומו של חלום כלשהו. כדי שלא להראות מוזר ניסיתי לחכך את רגלי שמתחת לשמיכה זו בזו. רגל ימין, החשופה, פגשה את אחותה מקובעת בתוך סד גבס קשה. זו לא היתה בשורה משמחת, אבל המגע הקשה והקר הבהיר לי שאני, ככל הנראה, בהכרה מלאה. הרופא, ששם לב שדיבורי נקטע ניסה לעזור:

"רצית לשאול משהו?"

לא רציתי להשמע מטופש לחלוטין ולכן שיניתי כיוון: "האם... האם נפגעתי בראשי? כלומר, זעזוע מוח או משהו דומה לזה?"

"לא עד כמה שידוע לנו", הפריך הרופא באחת את ההסבר שהיה אולי עוזר לי להבין מה קורה פה. "הו, אני רואה שבאו לבקר אותך. נשאיר אותך בידי משפחתך כעת".

זוגתי ושני בני פסעו אל תוך החדר ונעמדו ליד מיטתי. קשה היה לי להקיף את שלושתם במבט אחד, ולכן סקרתי אותם בעיני זה אחר זה.

את גופו של כל אחד מהם חצתה שיירת נמלי .

המראה החל להעיק עלי והיתקתי את מבטי מהם לעבר כיור הרחצה שעמד בפינת החדר, ששיירת נמלים חלפה על פניו מצד לצד.

המשכתי לשוטט במבטי, אבל הנמלים טיילו הלוך וחזור על פני כל דבר: על התמונה שבקיר ממול, על אדן החלון, על שקית האינפוזיה של השכן במיטה השכנה ועל גבו של החולה שהיה שרוע על גחונו באלונקה שחלפה במסדרון. התחלתי לחוש סחרחורת קלה. סימנתי בידי לזוגתי שתקרב אלי. היא הבינה שברצוני להגיד לה דבר מה, גחנה לעבר ראשי, וקרבה אל שפתי את אזנה, שהנלים שוטטו עליה באין מפריע. המחשבה שעלתה בי לפני רגע, לשתף אותה בסודי, נמוגה. הנחתי את כף ידי החופשית על לחיה, הפניתי את פניה אל מול פני ונשקתי לשפתיה, מתעלם ככל שאפשר משפם-הנמלים השחור.

התנצלתי שראשי סחרחר ושאני עייף. בני נשקו על לחיי, כאילו שהנמלים המטיילות באופן חופשי על גבותיהם אינן מפריעות להם כלל, ונותרתי לבדי, נסער וכמה למעט שלווה. עצמתי את עיני, מקווה להירגע מהחשיכה, לא לראות דבר. פרט לנמלים שהמשיכו בתנועתן הבלתי נלאית לנגד עיני, עד שחשתי שאני שוקע שוב בתרדמה.

כשהתעוררתי שוב, לא מיהרתי לפקוח את עיני. רציתי לחוש כיצד המוח חוזר לאיטו להכרה, שביחד איתה צף לתוך תודעתי הזכרון בדבר הנמלים. עדיין בעין עצומה ניסיתי בכל כוח מחשבתי לברר לעצמי מה אני רואה. האפלולית לא היתה מוחלטת - מעין דמדומים, מתוכם הצלחתי להבחין במטושטש בשיירה הרוחשתר, אם כי היא היתה כעת חיוורת לאין שיעור מקודם. ציינתי לעצמי בסיפוק מסויים שאולי חזיון התעתועים הולך ונמוג, ועוד יום יומיים ייעלם כלא היה, אך שמחתי לא ארכה זמן רב: מרחוק הבחנתי פתאום בצללית ההולכת המתקרבת, הולכת ומתבהרת, רגל שעירה רמסה את טור הנמלים ומול עיני ראיתי פרצוף ברור וחד של חתול מנומר.

'מול עיני'!!! התובנה הכתה אותי כברק:

עיני הימנית, אותה איבדתי בתאונה, חיה וקיימת! היא מונחת, מן הסתם, בצד הדרך בה ארעה התאונה, ליד תלולית נמלים, ומשם, באורח פלא, היא ממשיכה ומעבירה למוחי את כל המראות! והמוח, כדרכו, מחבר את שתי תמונות העיניים זו לזו ויוצר מעין פוטו-מונטאג', של דמויות מורכבות ומשתלבות, כשכל אחת מהן מגיעה ממקום אחר! פרצוף החתול הלך וגדל, פיו נפער ולבעתתי נגלו לפני שני טורי שיניים חדות ולשון אדומה ומחוספסת. אויה לי!

מתוך בהלה ויאוש, שקעתי שוב לתרדמה עמוקה.

האחות, שנכנסה לחדר עם שחר, גרמה לי לפקוח בבת אחת את עיני. ראיתי את דמותה לפני, כשהיא מכוסה בעלי דשא עוטי טל, שמאחוריהם הצלחתי לזהות קצה של קיר לבנים אדומות. החתול איבד, כנראה, את העניין בעין ונטש אותה אי שם. למרות הקושי שבמראה הכפול, שמחתי שהעין לא נפגעה ושהיא עדיין ממשיכה לתפקד כמקודם. ההחלטה גמלה בליבי מיד: הרופא אמר שהתאונה ארעה בקירבת בית החולים, אם כך, עיני האבודה נמצאת לא הרחק מכאן. עלי לצאת ולחפש אותה - ויהי מה. חיכיתי שהאחות תצא מהחדר, נטלתי את החלוק וחמקתי החוצה, דואב בכל גופי, ספק מדדה, ספק גורר את רגלי הנתונה בגבס.

בחוץ שררה צינה. התכרבלתי בחלוקי וניסיתי למצוא את דרכי. קשה לתפקד עם עין אחת, אך קשה שבעתיים עם שתי עיניים שכל אחת מהן רואה תמונה אחרת. למזלי, תמונת הדשא וקיר הלבנים נותרה קבועה, וכך, פוסע בהיסוס בשביל היוצא מבית החולים התחלתי לאט לאט להתרגל לתמונת הרקע, עד שלאחר דקות ספורות הצלחתי להתעלם ממנה כמעט לחלוטין.

יצאתי מהשער אל הכביש והתחלתי פוסע לארכו. לשמחתי הרבה, לאחר דקות ספורות, הבחנתי מרחוק בעיקול הדרך ובצידו מכונית הפוכה, גלגליה מזדקרים באויר. השמש זרחה לא מכבר ומשהתקרבתי, שמתי לב לתלוליות הנמלים הרבות בתעלה שבתוכה היתה מוטלת מכוניתי. "אני בכיוון הנכון" - שמחתי. אושרי גדל עוד יותר כשראיתי מעברו השני של הכביש בית נמוך ניצב בתוך חצר גדולה, מוקפת בגדר לבנים אדומות. הכאבים ברגלי המגובסת הלכו וגברו. שברתי ענף גדול מהעץ שבשולי הדרך, וכשאני נעזר בו כבמקל הליכה חציתי את הכביש ושמתי פעמי לעבר הבית שממול.

ככל שהלכתי וקרבתי לגדר הלבנים האדומות חשתי יותר טוב, שכן שתי התמונות שבמוחי הלכו ודמו זו לזו. החלטתי להשתמש בעובדה זו כבסיס לתכנית הפעולה המפורטת: עלי להתקרב אל הגדר עד למרחק שבו הלבנים של תמונת עיני השמאלית יהיו בגודל זהה לזו של הימנית, ואז עלי לנוע לאט לרוחב הגדר, ולסרוק אותה, במקביל, כל הזמן למעלה ולמטה. במקום בו שתי התמונות יתלכדו, כך ידעתי - נמצאת עיני האבודה. אולם מהר מאד התברר לי ששכחתי פרט אחד: הדשא. כלומר, העין מונחת, ככל הנראה, על האדמה, וצופה בשורה התחתונה של הלבנים. משמע שעלי לרדת על גחוני ולזחול, ממש כך, כשראשי סמוך לקרקע. למרות גופי הדואב כבר הייתי מוכן לעשות זאת, אלא שאז שמתי לב שמצידה החיצונית של הגדר לא צומח דשא, ולכן עלי להכנס אל תוך החצר. אזרתי כוחות נוספים והתחלתי לדדות בכיוון השער, שהיה כעשרים מטר ממני.

השער, למזלי, לא היה נעול. דחפתי קלות את כנפו האחת, הצצתי פנימה ועמדתי להיכנס, כאשר מקצה החצר נשמע פתאום רעש ההתנעה של מכסחת דשא, שהחלה מתקרבת לכיווני, נדחפת על ידי גנן גדל מידות. הצטנפתי במקום, שלא יבחין בי, ונחרדתי: המכסחת האימתנית עלולה לשים קץ לתקוותי להשיב לי את ראייתי. הייתי חסר אונים והכאבים הלכו וגברו. בצידו החיצוני של השער ניצב ספסל אבן קטן. התיישבתי לסדר את מחשבותי ולטכס עצה. הרבה אפשרויות לא עמדו בפני. למעשה, האפשרות הסבירה היחידה היתה לשבת ולהמתין עד שיסתלק הגנן, בתקווה שלא יאונה לעיני כל רע, ואז להמשיך בחיפושים. הנחתי את ראשי על ברכי ועצמתי את עין שמאל, ממשיך לבהות בעין ימין, בעל כורחי, בלבנים האדומות.

פתאום החלה התמונה במוחי להיטשטש במהירות. "זה הסוף", אמרתי לעצמי, משתדל שלא לחשוב על המתחולל. לפתע ראיתי למולי אף נשרי וגדול נשען על שפם רחב ועיניים אדומות עטורות גבינים עבותים מסתכלות בי במבט חודר. לרגע סברתי שהגנן גילה אותי והוא ניצב מולי, אך מקץ רגע הבנתי שהוא כנראה מצא את העין, הרים אותה ועתה הוא בוחן את המציאה. על רקע הרעש הגדול שהקימה המכסחת נשמע מרחוק קול אשה קורא: "הרצל! ה-ר-צ-ל!". התמונה הימנית חשכה פתאום: מן הסתם תחב הגנן את העין לכיסו. הוא כיבה את המכסחת וקול האשה נשמע ברור כעת: "בוא, הרצל מותק, אין לנו הרבה זמן".

"הנה אני בא, יקירתי", השיב הרצל.

פרצופו נגלה פתאום שוב לעיני כהרף עין ואז הבחנתי שאני רואה את צידה הפנימית של החצר ואת השער שמעברו השני אני יושב. קמתי, פתחתי שוב את כנף השער והצצתי קדימה. שתי תמונות השתלבו כעת זו בזו לנגד עיניי: אחת שיקפה את גבו ההולך ומתרחק של הרצל הגנן, ידו האחת שמוטה כלפי מטה אוחזת בחפץ כלשהו, ובשניה ראיתי את דמותי שלי, גבס על רגלי האחת, ענף בידי, תחבושת ענקית על עיני הימנית, עומד ומביט מבעד לשער הפתוח למחצה. זה היה מראה יוצא דופן מאין כמוהו: אדם רגיל לראות עצמו במראה, אך מעולם לא ראיתי את עצמי דרך עיני שלי!

הרצל נבלע בדלת, ואני התחלתי לדדות לכיוון הבית. מול עיני הימנית, הרחוקה ממני, חלפו במהירות מראות מטושטשים, ואז התייצבה התמונה והתבהרה. לא יכולתי, כמובן, לשמוע דבר מהמתרחש בתוך הבית, אבל לראות - ראיתי היטב: העין הונחה, ככל הנראה, על השידה שממול למיטה בחדר השינה. ראיתי את האישה קמה ממיטתה ומשילה מעצמה את החלוק, תחתיו לא לבשה דבר. היא נגשה להרצל, התירה את כפתורי חולצתו, את חגורתו ואת מכנסיו. את נעליו הוא כנראה חלץ בכניסה, כי מרגע שנשרו בגדיו לרצפה משכה אותו האישה לעבר המיטה והם החלו להתעלס. מעולם לא חשבתי למצוא את עצמי מתבונן בזוג מתנה אהבים, אולם כרגע נכפה עלי הדבר, ולא יכולתי להסיר את התמונות מנגד עיני, גם לו רציתי. התמונות לא היו ברורות לגמרי, שכן הן נבלעו בתמונות עיני האחרת, שהמשיכה לשרת אותי במשימות הניווט של מסע ההצלה.

התחלתי להקיף את הבית סביב, מנסה לאתר את חדר השינה. אחד החלונות היה פתוח מעט, כנף וילון התנפנפה ממנו החוצה, וכשהתקרבתי עוד יותר שמעתי גם את הגניחות שהלכו וגברו. הנחתי שבני הזוג שקועים במעשיהם, וששתי עיניהם נתונות זו בזה. הסטתי מעט את הוילון, והצצתי פנימה. במבט הראשון, כמעט נרתעתי לאחור, במחשבה שבמקום מתנהלת אורגיה של ממש: שני זוגות מתעלסים במיטה אחת. לא נזקקתי ליותר משניה נוספת כדי להבחין ששני הזוגות היו זהים לחלוטין. לאמיתו של דבר הם היו קרובים מאד זה לזה, כמעט חופפים. פתאום הבנתי את פשר הדבר: שתי עיני קרובות עכשיו זו לזו כפי שלא היו מאז התאונה!

ברגע זה לא היה יותר מקום להיסוסים - עלי לפעול במהירות. ניצלתי את תשוקתם ההולכת וגוברת של בני הזוג, דחפתי את החלון והוא נענה לי. על השידה שמתחתיו היתה מונחת משאת נפשי. שלחתי במהירות את ידי פנימה, חטפתי את העין ונרתעתי בחטף לאחור, משתטח על גבי אפיים ארצה. עצרתי את נשימתי, חושש שמא נחשפתי, אך למזלי בלם הדשא הרך את נפילתי ואיש לא שמע דבר.

חפנתי בכפי את המציאה היקרה, והתחלתי מקרטע החוצה, בעזרת העין הרואה, שכעת לא היתה כל תמונה אחרת שהפריעה לה. משחציתי את השער, לא עמדתי בפיתוי. התיישבתי על ספסל האבן הקטן, נטלתי בזהירות בין אצבעותי את עין ימין האבודה וקירבתי אותה הישר אל מול עין שמאל הקבועה במקומה, נותן בה מבט חודר.

וכך עין אחת מצאה עצמה בוהה בחברתה,
שראתה אותה מביטה בראשונה,
מתבוננת בשניה,
רואה את הראשונה,
מבחינה בשניה,
ננעצת בראשונה, ...

לאאאא!!!!!!!!

המשוב* שנוצר התעצם בבת אחת בצורה בלתי נסבלת: חשתי כאילו נחשול אור אדיר מפלח את ראשי במכה איומה. הכל חשך למולי. נפלתי מהספסל ואיבדתי את הכרתי.

***

התעוררתי במיטת בית-החולים ופקחתי את עיני. ראייתי היתה מעורפלת. הוצאתי את ידי מתחת לשמיכה ומיששתי את פני - התחבושת הענקית על עיני הימנית היתה עדיין במקומה. מבעד לערפל המתפזר לאיטו התחלתי להבחין בפניה של האחות המוכרת, שניצבה ליד מיטתי ועל ראשה חילזון גדול.



~~~ סוף ~~~



--------------------------------------------------------------------------------------------------
*משוב היא התופעה הגורמת להשמעת צפצוף חד כאשר מעמידים מיקרופון בסמוך לרמקול: רחש קל הנקלט במיקרופון, מוגבר במגבר, מושמע ברמקול, נקלט במיקרופון, מוגבר שוב, מושמע שוב, וכך הולך ומוגבר עד לשמיעת הצפצוף.



נושא נכתב על ידי נשלח
  בבת אחת דקל 01:24 10/01/2003
  רעיון טוב, ג'יי האמיתית 04:54 10/01/2003
  אבל משוב, מה לעשות, NY מאושר 07:06 10/01/2003
  שלא לדבר על זה, Preacher 12:20 11/01/2003
  לך תדע, לא לכולם יש מראה בבית... ;-) [[ל''ת]] NY מאושר 12:23 11/01/2003


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.