באמת.
והתגבשה אצלי ההרגשה שאולי (למרות שאולי אני גם לא אמורה להגיד זאת ככותבת הסיפור) ההבנה האינטלקטואלית של הסיפור אינה העיקר.

סיפורים בפורום נקראים תוך ידיעה שהם משתייכים לז'אנר הפנטסיה-מד"ב (כי אחרת מה הם עושים כאן) ולכן מראש קוראים אותם אחרת, לא בתמימות, אלא בנסיון למצוא ולהבין. על מה הסיפור, מה האלמנט הפנטסטי בו, מתי כבר יגיע החלק ה"אחר", שיקח את הסיפור ויגרום לו להמריא מעל הגגות הנמוכים של הספרות הרגילה...
ולא שזה מה שקרה עם הסיפור הזה מבחינת התגובות, אבל אולי *אופן* הקריאה עצמו מוטה לכיוון נסיון לפענח ולהבין ופחות לחוות.

אני חושבת שרציתי להעביר תחושה של עולם ממשי ושל עולם רוחני, של מוות והחיים שאחריו.
של געגוע מסויים, של אמא ממשית, ואמא רוחנית, ואמא גדולה, כמו הטבע, כמו אלהים... ורציתי אולי גם להעביר את הבלבול של נשמה תועה. (לפחות הבלבול עבר... ) ועטפתי את זה בסיפור, שכנראה לא מספיק מובן, אבל אולי זה בסדר גם ככה. גם אם זה לא יכנס לאספמיה ;)
ואולי במקרה הזה אני קצת אוף-פורום. ואולי גם זה לא ממש נורא.

אני חושבת שהכי טוב שאני אלך לאכול דג.