העיזים היו נטועות באלכסון. הכבשים, במדורג. פעמונים דינדנו חרישית ברוח, עלטה התנשמה בין הגזעים. ערפל סמיך כרע ברך. דממה נפרשה על ההר.

אבודה הייתי בארץ זרה. זרה, כלומר, לא שלי. לא של איש. ללא ידיעה, ללא מחשבה. הייתי תינוקת או זקנה. ללא ידיים, ללא רגליים, ללא לב. ישנתי. או הייתי ערה. הייתי ענן ועלה. רטובה וזוהרת. רכה או קשה. לפעמים רק אבן בלי גוף. לפעמים נשמה בלי סיבה. אבודה הייתי, בארץ זרה.

העיזים היו נטועות באלכסון. הכבשים פעו במדורג. מילים ומשפטים, פתגמים של חוכמה. העיזים התגלגלו במדרון, פעמוניהן מצלצלים בקול מתכתי. לילה ירד על ההר. בין העצים נשב ערפל, נשב עד שהכל נעלם. אמא פרשה עלי שמיכה רכה ללא סוף. כוכבים רקומים מילאו את כותנתי.

אבודה הייתי במשפחה זרה. זרה, כלומר, לא שלי. של מישהי אחרת. ללא רגש, ללא כוונה. הייתי ילדה. היו לי ידיים, רגליים, בטן ואוזניים. אבל לא יכולתי לישון. ענן חלף ליד חלוני. ממטיר גשם על עץ אלמוני. הייתי אבן בלי נשמה, גוף בלי סיבה. אבודה הייתי, בתוך משפחה.

יצאתי לרדוף אחר הזיכרון. אחר ענן שנדד ברוח, והרוח היתה מהירה. על צמרת העץ טיפסתי. השקפתי למרחק, מחפשת כובע אדום. אבא לבש אדום, אמא סוודר ירוק. וצ'י הקטנה אחזה בידי בחוזקה כשעלינו על הסחרחרה. צהריים. נרדמתי על הדשא, ביטני מלאה בנקניקיות. התעוררתי, הנדנדות היו ריקות. השבילים מרובים, הבריכות עמוקות. ואני עדיין לא למדתי לשחות.

אבודה הייתי בתוך פארק. פארק עצום, ענקי. עשן אפור התאבך בין השיחים: מדורות מדורות, אוהלים אוהלים. ערב ירד. בבריכה ברווז געגע. כל כך התגעגע. היה לי קר. עורי היה מקומט. ואז אבא הופיע לבוש ירוק. אמא התקשטה בשימלה אדומה. צ'י היה גבוה. הוא הרים אותי על כתפיו. בדרך הביתה הטלטלתי. ראשי שמוט, שיערי מתנופף ברוח. בחלומי נחתי על ענן לבן, ואבק כוכבים התפזר בין שיני החלב לשפתי הכחולות.

אבודה הייתי בבית זר. זר, כלומר, לא שלי. מראות ודלתות. חדרים ומדרגות. מגירות עם סודות, מרפסות ירוקות. לצהריים האבא עשה לי עין במקום חביתה. בערב האמא שכחה לתת לי נשיקה. צ'י הגבוה נשא אותי בלילה אל הענן הלבן.
חושך. הדממה ננעצה בליבי. ליד החלון בכיתי לאמא. ואמא, ממרחק, בכתה לי. יחפה חמקתי לגן. נמלטתי, והסהר בגבי. להר בו העיזים נטועות באלכסון. למידרון בו הכבשים פועות ניחומים. למקום בו אמצא את אמא. ואבא, בכובע אדום, וצ'י הקטנה תצמד לרגלי ותצחק.

אבודה הייתי בארץ זרה. זרה, כלומר, לא שלי. לא של איש. ללא ידיעה, ללא זיכרון. ללא גיל. ללא גוף. ללא זמן. לא ערה, לא ישנה. לא צליל ולא תנועה. הייתי ענן ועלה. רטובה ונוקשה. זוהרת או חלקה. לפעמים רק אבן בלי גוף. לפעמים נשמה בלי סיבה. אבודה הייתי, בארץ זרה.

אבודה הייתי, עד שהיא באה ואספה אותי לחיקה. וידעתי. ידעתי שטעות קרתה שם בבריכה. וידעתי שיש לי שם. ויש לי סיבה. ויש לי ידיים, רגליים, לב ונשמה. ואבא שלובש אדום. ואמא ירוקה. ואחות קטנה. קראו לה צ'י.
אבודה הייתי פעם. אך כעת לא עוד. מצאתי שלווה, כאשר היא פרשה עלי את כנפיה ושלחה אותי הביתה, לרעות באלכסון.