בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
מיתוס של עורבים
נכתב ע''י: אלפא דראקו (IP Logged)
תאריך: 07:44 02/01/2003

"החוק הראשון של העורבים: הבור חשוך מההר"

שלד האנתרוקורבוס, האדם-עורב, מוצג באולם הכניסה של מוזיאון האגודה הלפלנדית לשימור חוג הקרח. ועם זאת, מעטים האנשים שזכו לראות את הפריט הנ"ל. ניתן למנות את הסיבות הבאות לכך:

א. השלד קטן מאוד, מתפורר, ודומה לעין הלא מקצועית לשלד של עטלף שנהרג ע"י בעל חיים אכזרי במיוחד.
ב. שעות הפתיחה הרשמיות של המוזיאון מצומצמות מאוד.
ג. מחיר הכניסה למוזיאון גבוה מאוד (על כך בהמשך).
ד. המוזיאון קבור תחת מטרים רבים של קרח-עד.

האם כדאי להתאמץ בכל זאת ולהגיע למוזיאון? לא ממש. האנתרוקורבוס מרמז על דברים שאין טעם בכלל לחשוב עליהם בימים אלה. במשך השנים הלכו והתמעטו האנשים שבידם לתרום פרשנות משמעותית על הרמזים שמפזר האדם-עורב, ולעומתם – התרבו האנשים שרצוי מאוד לא להקשיב לאף מילה (שקרית) שמפיק פיהם בעניין זה, ואשר מרביתם כמובן לא ביקרו מעודם במוזיאון.

וחוץ מזה, יש הטוענים שהשלד מזויף, ואין דבר כזה – אנתרוקורבוס.

האראלד יונסון נחשב לאדם האחרון שזכה לראות ולתעד אנתרוקורבוס חי. האראלד נולד בשנת 1885 בכפר קטן וקפוא בפינלנד. בהיותו בן 10 טייל עם אביו בהלסינקי ושם, בגלריה קטנה, ראה תמונת שמן של צייר צרפתי אלמוני, ובה נראתה שמש גדולה זורחת מעל חוף ים, ובו דקלים וכמה תוכיים גדולים. "איפה החוף הזה?" שאל את אביו. "לא בפינלנד, זה בטוח" ענה האב. האראלד החליט מיד כי כשיגדל יעזוב את מקום הולדתו הקפוא ויסע לטייל בעולם, במקומות בהן זורחת שמש מעל חופים, עצי דקל ותוכיים.

בהיותו בן עשרים וחמש חש האראלד כי אירופה נעשית קרה יותר ויותר, והחליט לנסוע לדרום אמריקה. שם השתקע בכפר קטן בצ'ילה. על הקורות אותו בנובמבר 1911, מספר האראלד עצמו ביומן המסע שלו, הכתוב להפליא ומעוטר בציורים רבים ויפים (אותם לא נוכל לצרף כאן, למרבה הצער). וכך מתואר ביומן:

8 בנובמבר 1911

צ'יקולה בא לבקר אותי הבוקר ונראה נרגש במיוחד. מסתבר כי אמש הגיע אליו הארגז שהוריש לו סבו. "חשבתי שסבא חלם חלומות, אבל הארגז הזה אמיתי" הוא אמר, והניח לפני, על שולחן העץ, כמה חפצים קטנים, אשר – כך הבנתי – היו בארגז. היו שם:

- דמות קטנה מגולפת בעץ, מעין עמוד טוטם מיניאטורי, אשר תחתיתו רגליים וגוף של אדם, ועליהם מעין ציפור, בעלת ראש גדול וכנפיים קטנות.
- קנה חלול ומחורר, דמוי חליל, אשר קצהו האחד סתום בפקק עשוי שרף.
- לוחית נחושת ובה חרוט תרשים משונה למראה.
- כמה ענפים קלועים לתבנית דמוית האותיות M ו- W המשולבות זו בזו.

ביקשתי מצ'יקולה שיסביר לי מה הם החפצים האלו. הוא אמר רק משפט אחד "קויקארה – איש העורב חי". העליתי על פני את ההבעה הנבוכה שתמיד גורמת לו להסביר את הדברים שנראים לו מובנים מאליהם, אך הוא לא הרחיב בעניין. הוא לקח את החפצים והלך.

13 בנובמבר 1911

קפצתי לבקר את הצ'יף, כדי לתת לו את החליפה שביקש ואשר הגיעה בדואר. הצ'יף היה מאושר וקרא לצ'יקולה להסתכל. צ'יקולה נכנס לחדר, וראיתי כי בידו האחת אחז במקלעת הענפים. אחרי שיצא שאלתי את הצ'יף לפשר החפצים המשונים שראיתי.

הצ'יף חכך מעט בלחיו, ואחר גחן לעברי כממתיק סוד. "סבא מראה לנו את הדרך לקויקארה. יש מפה, מפתח, מזל וסימן. אפשר לצאת לדרך!" אינסטינקטיבית אמרתי, "אם יש דרך – אני עליה. מתי יוצאים?". הוא צחק: "יוצאים, לבנבני? מי יוצאים? אתה לא תראה את קויקארה גם אם ייכנס לעינך הימנית ויצא מהשמאלית. צ'יקולה יוצא לבד. ברגע שהסימן יינתן".

החלטתי לעקוב אחרי צ'יקולה עד שינתן הסימן.

20 בנובמבר 1911

הסימן ניתן, ככל הנראה. עם הזריחה נשמעו נקישות עזות על חלוני, ושמעתי את לוקה קוראת לי: "יונסון! יונסון! צ'יקולה יצא לדרך!" התלבשתי בחיפזון, שמתי בכיסי מעילי מצפן, סכין, ספר מפות ומעט כסף ויצאתי אל השביל. לוקה הובילה אותי אל הדרך הדרומית, בה הלך צ'יקולה. יכולתי לראות אותו הרחק לפני, מטפס על גבעה. הודיתי לילדה והתחלתי לצעוד בזריזות במעלה הדרך.

בדרך חשבתי, מהם המפה, המפתח, המזל והסימן? השרטוט על לוחית הנחושת יכול בהחלט להיות מפה. לגבי שאר החפצים – הטוטם, מקלעת הענפים והחליל, וכמובן מהו בכלל אותו קויקארה – אפשר רק לנחש. אני מקווה שצ'יקולה יודע מה הוא עושה.

עקבתי אחר צ'יקולה במשך שעות רבות. אני משוכנע שהוא הבחין בי, אך ככל הנראה הדבר לא הפריע לו.הוא הלך לאורך דרכים עקלקלות, ובהדרגה הפכו השבילים להרריים ותלולים.

לעת ערב הגענו לפתחה של מערה, כאשר אני מרוחק מצ'יקולה כשלושים מטרים ומסתתר מאחורי קבוצת שיחים רחבי-עלים. הוא נכנס לתוך המערה בהיסוס מסויים, ואני החלטתי להמתין במקומי עוד מעט. כעבור כמה רגעים נשמעה שריקה רפה שנמשכה מספר שניות. לאחר מכן נשמע קול נפץ, כמו של סלע נסדק. אחר כך היה שקט. החלטתי להכנס למערה.

פנים המערה היה חשוך וחמים – עד אותו רגע התעלמתי מהקור העז ששרר בחוץ, אולם הטמפרטורה במערה היתה נעימה, ורמזה על נוכחות של בני אדם בעלי אמצעי חימום כלשהו, או על פעילות וולקנית מתחת לפני השטח. החשכה לא היתה מוחלטת – במערה היה זוהר אדמדם מהבהב, כשל להבות מרוחקות, וכעבור רגע התרגלו עיני ויכולתי להבחין בפרטים.

הזוהר הגיע ככל הנראה מפתחים שהיו פזורים בכתלי המערה. הישר ממולי היתה דלת עץ פתוחה למחצה. שום עצם נוסף, טבעי או מלאכותי, לא נראה במקום. המשכתי לצעוד, פתחתי את דלת העץ לרווחה ונכנסתי לתוך מסדרון חשוך לחלוטין. האור הקלוש במערה ממילא לא הספיק להאיר את המסדרון הזה, ולכן סגרתי את הדלת מאחורי. משב האויר שיצרה הדלת דחף, כנראה, דלת אחרת להיפתח, שכן כמה מטרים לפני הבחנתי לפתע בחריץ מואר שנבקע באפלולית. צעדתי לעברו, לאט ובזהירות.

חריץ האור יצר מעין משולש מואר על הרצפה לפני, וכאשר הבטתי בו הבחנתי בחפץ קטן, שנראה כמו החליל שהראה לי צ'יקולה בעבר. למראהו של החליל הזרוק על הרצפה קיוויתי כי היה זה המפתח, ולא המזל.

סקרנותי התגברה על החששות שהחלו לקנן בליבי. צעדתי קדימה, אוסף בדרכי את החליל, ופתחתי לרווחה את הדלת. פסעתי צעד נוסף, ונכנסתי לתוך חדר קטן ומרובע, מרוהט בכסא קש ושולחן עץ עגול ופשוט למראה. בפינת החדר בערה מנורת שמן. בתקרה היה פעור פתח עגול וגדול, ומלבדו לא היתה כל יציאה נוספת מהחדר. לצ'יקולה לא היה סימן וזכר.

היכן שהוא מאחורי, כנראה מעבר למסדרון החשוך, נשמעו רשרושים ופצפוצים, כשל חפץ הנגרר על פני אבני חצץ. הצצתי בחשש אל תוך הפתח העגול – לא היה שם דבר. כעבור כשלושה מטרים נבלעו תוי הדפנות בחשיכה, ומעבר להם המשיך הפתח ודאי להתרומם. קול ההגיון אמר לי כי פתח זה הינו היחיד דרכו חייב היה צ'יקולה לעבור, אולם לא הבנתי כיצד יכול היה להגיע אליו, וכיצד יכול לטפס אל דפנותיו החלקות. תהיתי האם החליל יכול היה להסביר את התעלומה.

הרעשים התגברו, ואז נשמעו לפתע קרובים ומהדהדים במיוחד. הבנתי כי גורם הרעש נכנס למסדרון, ופונה לעבר החדר. טיפסתי על השולחן, ומבט מאומץ אל עבר הדופן המוצלת של הארובה המתרוממת מן הפתח גילה סדרת זיזים, בהם ניתן היה להאחז. זינקתי לעבר הפתח, ובקושי רב הצלחתי לתפוס בזיז הקרוב אלי. בכח הפחד הצלחתי למשוך עצמי מעלה, מתקדם במהירות מזיז לזיז, והצלחתי לטפס לתוך הארובה ממש כאשר קרבת רעש הגרירה הפכה למידית. נצמדתי בכל כוחי לדופן החשוכה, רגלי נתמכות על שני הזיזים הנמוכים ביותר, והבטתי מטה מעבר לכתפי.

לא היה זה צ'יקולה. היתה זו דמות שחוחה, אפלה מכל יצור שאי פעם ראיתי. בתחילה חשבתי כי מדובר בקוף גדול, אולם מיד הבחנתי בכמה מאפיינים יוצאי דופן:

- הדמות היתה לבושה במעין פונצ'ו כהה, שוליו מעוטרים באבנים וחפצים נוצצים שונים.
- הדמות אחזה בידה האחת בדמות העץ אשר קיבל צ'יקולה מסבו.
- לדמות היה מקור, ארוך ושחור.

המראה היה מוזר ומפחיד. חששתי לגורלו של צ'יקולה, ועוד יותר מכך – עלי להודות – לגורלי שלי. היצור הסתובב סביבו בחוסר נוחות ניכר, ולשמחתי לא הביט מעלה. ידעתי כי אם אמשיך לטפס הוא בודאי ישמע אותי, והחלטתי להמתין עד שהיצור יצא מהחדר.

כעבור כמה שניות סבבה הדמות האפלה על עקביה ונעלמה מעיני. רעשי הגרירה התרחקו. שיערתי כי היצור לא גילה את נוכחותי, וכי כעת אוכל לצאת מן הארובה. נפלתי בכבדות על קרקעית החדר, כאשר קול נפץ עז נשמע. החלטתי לקחת עימי את מנורת השמן ולשוב אל המסדרון.

באור המנורה גיליתי דלת נוספת במרכז המסדרון, אשר לא נראתה לעיני בחשכה קודם לכן. ניסיתי להעריך האם יתכן שצ'יקולה מסתתר מאחורי דלת זו. בזהירות ניסיתי לפתוח את הדלת, אולם זו היתה נעולה ככל הנראה, וסירבה להפתח. המשכתי ללכת לכיוון דלת היציאה, ולאימתי גיליתי כי גם דלת זו ננעלה ואינה נפתחת.

כמה דקות של יאוש עברו אלי, בטרם החלטתי לנסות את החליל. אם היה זה המפתח דרכו נכנס צ'יקולה למסדרון, אולי בעזרתו אוכל גם לצאת. שמתי את פית החליל בין שפתי בזהירות, כאילו היה מורעל, ונשפתי בו בעדינות, ואחר בחוזקה. חשיכה גדולה השתררה.

21 בנובמבר 1911

כאשר האור שב והשתרר סביבי, הבנתי כי ככל הנראה אבדתי את הכרתי, והתעוררתי מחוץ למערה. השמש זרחה, האויר היה נעים, ורק כעבור כמה שניות שבו וחזרו אלי זכרונות הפחד המוזרים מליל אמש. זינקתי ונעמדתי על רגלי, והבטתי סביב. לא הבחנתי בכל סימנים לנוכחותו של היצור האפל, או לנוכחות צ'יקולה. לרגלי היתה מונחת דמות העץ המגולפת בדמות אדם-ציפור.

22 בנובמבר 1911

עם שובי אל הכפר ניסיתי לשוחח עם צ'יקולה, אולם שלא כמנהגו שמר זה על ארשת רצינית ומרוחקת וסירב לדון עימי בארועים המשונים. "חלמת חלום, יונסון" אמר, "לא הלכתי לאף מערה". גם הצ'יף היה ספקן: "לא עקבת אחריו," אמר, "צ'יקולה לא יצא מהכפר".

לעת ערב התרצה צ'יקולה והסכים לדבר איתי. בזמן הארוחה סיפרתי לו על זכרונותי מהיומיים האחרונים. "דברים כאלה קורים לפעמים" אמר. "אבל אף אדם לבן לא ראה אף פעם את קויקארה. בטח לא מבפנים."

למראה מבטי התמה הסביר צ'יקולה: "אם חיללת בחליל, פתחת את הפתח. נכנסת לקויקארה. היית האיש-עורב. היה לך מזל והצלחת לצאת". הנדתי בראשי: "ראיתי אותו. לא ראיתי את עצמי, ראיתי את איש העורב מבחוץ. מישהו התקיף אותי ואיבדתי את ההכרה."

צ'יקולה צקצק בלשונו. אחר כך השתתק. יותר לא הסכים איש לשוחח עימי על הנושא. כאשר אשוב לאירופה, החלטתי, אארגן משלחת שתצא לחקור את המערה. מפחיד ככל שיהיה, ראוי איש העורב להתגלות ולהחקר באופן מדעי.


"החוק השני של העורבים: הניצוץ בולט בחשיכה"

האראלד יונסון לא שב לאירופה, וכל משלחת לא יצאה לחקור את המערה. האראלד חלה בשחפת בגיל 28 ונפטר בכפר הצ'יליאני הקטן – שם עשה הרופא המקומי ככל יכולתו על מנת להחיש את מותו, ובכך להקל על סבלו.

לאחר מותו התגלגל יומנו של האראלד יונסון בין ידים שונות, עבר בין הרפתקנים לספקנים, עד שמצא את משכנו הבטוח בתוך ארון זכוכית קטן ומוגן היטב, באולם הכניסה של מוזיאון האגודה הלפלנדית לשימור חוג הקרח.

חובה לציין כי ההתיחסות השכיחה לסיפוריו על יונסון הינה לרוב מזלזלת עד מגחכת, והספקנות לגבי דיקנות תיאוריו רבה. בין השאר טען מבקרו החשוב, פרופ' ליאון גרונוולד, כי תיאורו את האנתרוקורבוס כבעל מימדים של קוף גדול, אינו תואם את מימדי השלד השמור במוזיאון. עם זאת, יש לזכור כי גם ההיסטוריה של הפרופסור גרונוולד רצופה סתירות ותמיהות, באשר זה החל למעשה את דרכו באוניברסיטת קופנהאגן כמרצה בתחום תורת היחסות, כאשר היה תחום זה עדיין נחלתם של מעטים בלבד בעולם האקדמי.

דווקא כאשר החלו תחומי התמחותו של גרינוולד להפוך פופולריים, הפך זה עורו והחל לעסוק בתורת הנסתר, כשפים ויצורים מיתולוגיים. הלשונות הרעות אמרו כי בכך ביקש לחמוק מגיוסו לפרויקט "מנהטן", אליו ניסה לצרף אותו קרוב משפחה אשר חי בארצות הברית. פרופ' גרונוולד חשש מכל דבר שהריח ממלחמה, צבא או אלימות. עם פרוץ מלחמת העולם השניה העתיק הפרופסור את מגוריו למקסיקו, שם החל לטפח כמה תחביבים חדשים, כגון צריכת כמויות גדולות של אופיום, הצעת הצעות מגונות לתלמידותיו וגידול נחשים ארסיים.

למרות כל האמור לעיל, אין כוונתנו להטיל דופי באיכות עבודתו האקדמית של גרונוולד. למעשה, בעוד שפעילותו בתחום הפיזיקה לא הביאה לו מעולם פרסום ממשי, הרי דווקא בתחום הנסתר עשה חיל. עד כדי כך, שבשנת 1962 העניק לו הארגון הבינלאומי לחקר הכישוף את פרס "פירמידת הבדולח" היוקרתי, עבור ספרו עב הכרס "ראי שחור, זכוכית כהה".

התיחסותו של פרופ' גרונוולד לנושא האנתרוקורבוס בכלל ומקרהו של ה' יונסון בפרט, נכללה ברובה בספר מאוחר יחסית, אותו כתב הפרופסור זמן קצר לפני פטירתו ב- 1978. הספר "יצורים מיתולוגיים בדרום אמריקה" בוחן בעין מדעית אגדות שונות העוסקות במיני יצורים, החל בנחשי ענק וכלה בצ'ופקברה האגדי. גרונוולד נודע באוביקטיביות הרבה שלו ובכך שמעולם לא פסל כל אפשרות בטרם בחן אותה לעומק (הפרופסור עצמו העיד כי נתקל בצעירותו באדם-זאב, ביער השחור שבגרמניה). עם זאת, הקויקארה – הפרופסור אימץ את הכינוי שהוזכר בכתבי יונסון – לא זוכה לחסד רב בספר זה.

הפרופסור שוטח בספרו טענות שונות כלפי האראלד יונסון, לגבי נושאים כמו:

- מידותיו הבלתי סבירות של היצור המתואר ע"י יונסון, לעומת השלד השמור במוזיאון;
- יכולתו המוטלת בספק של יונסון להאחז בזיזי הסלע ולזנק מן השולחן לתוך הפתח בתקרה, כפי שתיאר הפיני בכתביו;
- העובדה כי היצור המתואר לא הבחין ביונסון המסתתר, ואף לא בסימני נעליו על השולחן;
- הטיעון המשתמע מכתבי יונסון, כאילו היצור שראה היה צ'יקולה ההופך לקויקארה, לא מסביר את הופעת הפונצ'ו הכהה, וכו'.

לעומת זאת, הפרופסור – כמנהגו המכובד – לא ניסה לפסול את הסבירות הבסיסית לכך שיצור כגון הקויקארה עשוי אמנם להתקיים. פרופ' ליאון גרונוולד מעולם לא פטר כל אפשרות כ"שטויות". כל נושא נבחן אצלו באופן הראוי.

כתב היד המקורי של הספר "ראי שחור, זכוכית כהה" שמור באחד האולמות האחוריים – וכמובן, החשוכים – של מוזיאון האגודה הלפלנדית לשימור חוג הקרח. כתב היד המקורי של "יצורים מיתולוגיים בדרום אמריקה" נשמר בספריה הלאומית של מקסיקו, עד שספריה זו הוצתה באקראי בידי ספרן שיכור שנרדם כשסיגריה בפיו.


"החוק השלישי של העורבים: הגזע שקט מענפיו"

מריה פינטו, דוקטורנטית למיתולוגיה, שהתמחתה באגדות אינדיאניות, זכתה לעיין בכתב היד המקורי של "יצורים מיתולוגיים" בקיץ 1981, בטרם נשרף. מריה שינתה מיד את תוכניותיה להמשך חופשת הקיץ, ובמקום לחזור לאוניברסיטת סאו פאולו בה עבדה ולמדה, החליטה לנסוע ללפלנד, לראות את שלד האנתרוקורבוס.

באותה תקופה, שערי מוזיאון האגודה הלפלנדית לשימור חוג הקרח עדיין היו פתוחים לרווחה, ובעונת הקיץ היה המקום נגיש באופן יחסי. זאת כמובן עבור אותם בודדים שידעו כיצד למצוא את המקום – המוזיאון לא הופיע במפה רשמית כלשהי, ומדריכי תיירים למיניהם לא שמעו עליו מעודם. ואולם מריה היתה משוכנעת כי החודש שנותר עד למועד תחילת הלימודים, יספיק לה כדי לאתר את המוזיאון ולהגיע אליו.

מעשיה המפורטים של מריה בעת שהייתה בלפלנד אינם ידועים לנו ממקור ראשון, ומתבססים על עדותה של ידידתה, לינדה יונסון (אשר איננה קרובה של האראלד), אשר אירחה אותה בביתה בעיירה הקטנה מונינגארד, במהלך הביקור. עדות זו הופיעה במספר גירסאות, רשמיות יותר ורשמיות פחות. אנו נביא את הגירסא אותה מסרה לחוקרי המשטרה – גם אם אינה בהכרח נכונה יותר מגרסאות אחרות, בוודאי שהיא הפחות זרועה בגוזמאות, וסיבה זו בלבד הופכת אותה לראויה לדפוס, באופן יחסי.

וכך רשם חוקר המשטרה, ברשימה אשר בתחתיתה חתמה לינדה יונסון לאות אישור:

"הגב' לינדה יונסון (להלן: העד) מעידה כי העלמה מריה פינטו (להלן: הנעדרת) שהתה בביתה בין התאריכים 15 עד 22 בספטמבר. הנעדרת סיפרה לעד כי מטרת ביקורה היא למצוא את מוזיאון האגודה הלפלנדית לשימור חוג הקרח (להלן: המוזיאון), בו היה לה עניין אקדמי.

"בין התאריכים האמורים הרבתה הנעדרת לטייל לבדה, והגיעה לבית העד לצורך שינה בלבד. בבוקר ה- 22 לחודש ספטמבר, סיפרה הנעדרת לעד כי פגשה אדם אשר הבטיח לקחתה אל המוזיאון. העד זוכרת כי הנעדרת תיארה את האדם כתושב האזור, זקן למדי, בעל רקע אקדמי בתחום המיתולוגיה הסקנדינבית.

"לאחר ארוחת הבוקר יצאה הנעדרת את הבית, וככל הנראה עמדה לפגוש באותו אדם בתחנת רכבת או אוטובוס קרובה. היתה זו הפעם האחרונה בה ראתה העד את הנעדרת. למחרת, ב- 23 לחודש, דיווחה העד למשטרה על העלמה של הנעדרת.

"בערב ה- 26 לספטמבר, חדר לביתה של העד עורב גדול. העד העריכה כי העורב היה חולה או פצוע, נראה היה צולע ואחת מכנפיו נדמתה לה כרפויה או תלושה במקצת. העורב צעד לתוך החדר בו לנה קודם לכן הנעדרת, ושוטט בו בחוסר מנוחה במשך מספר דקות. העד התקשרה לבעלה, חשמלאי העובד בשעות מאוחרות, וביקשה ממנו להקדים ולשוב לבית על מנת שיקח את העורב לטיפול, או יגרום לו לצאת מן הבית.

"העד סגרה את דלת החדר, בתקווה כי העורב יצא מן החלון. כעבור שעתיים, כאשר הגיעה בעלה של העד לבית, פתחו את הדלת והעורב לא היה בחדר. על שולחן העבודה שבחדר, מצאו בני הזוג דף נייר עליו נכתב באותיות דפוס גדולות (ראה עותק מצורף – נספח 1) 'אולף לארסון'. ליד דף הנייר היתה מונחת נוצה שחורה טבולה בדיו, אשר היה עדיין רטוב.

"העד מספרת כי לאחר תגלית זו, יצאו היא ובעלה לחצר הבית, בתקווה לאתר את העורב. בחצר האחורית, בסמוך לחלון ממנו ככל הנראה יצא העורב, מצאו בני הזוג תיבת עץ גדולה, אשר לטענת העד לא היתה מוכרת לה. התיבה היתה ריקה למעט כמה ענפים ופתק שבו נרשם 'להחזיר הכל למקום בהקדם האפשרי' (ראה עותק מצורף – נספח 2). העד מספרת כי פתק זה נכתב בכתב ידה של הנעדרת.

"כל סימנים מיוחדים נוספים לא נמצאו בבית או בסביבתו, ולמחרת בבוקר יצרה העד קשר עם המשטרה. העד נתבקשה להגיע לתחנת המשטרה למסירת עדות. העד מספרת כי בדרכה לתחנה, בטרם מתן עדות זו, עקב אחריה אדם כבן 70, שזוף ובעל זקן לבן, אשר למרות גל החום השורר באזור היה לבוש במעיל חורפי. העד מבקשת לציין כי לדעתה, זהו האדם אותו פגשה הנעדרת."

ידוע לנו כי לאחר איסוף עדותה של לינדה יונסון, הרחיבה המשטרה את חיפושיה אחר מריה פינטו, וכן ניסתה לאתר את הזקן המסתורי. בין היתר ניסו השוטרים לאתר אדם ששמו אולף לארסון בעל מאפיינים המשותפים לתיאור של מריה ושל לינדה.

מתוך 1,783 תושבים מקומיים ששמם אולף לארסון, 214 היו בגילאים 65-75. מהם, 47 התגלו כבעלי תואר אקדמי בתחום המיתולוגיה הסקנדינבית. תמונותיהם של 47 האולפים המיתולוגיים (כך כונו במסמכים פנימיים של המשטרה) הוצגו בפני הגב' יונסון, אולם למרות ש- 19 מתוכם היו שזופים ובעלי זקן, לא זיהתה הגב' אף לא אחד מהם בוודאות – אם כי כולם נראו לה מוכרים באופן זה או אחר.

חקירת המשטרה לא העלתה כל יסוד לחשוד באיש מן האולפים המיתולוגיים כאילו היה קשור באופן כלשהוא להעלמה של מריה פינטו. חודשים מעטים לאחר הארוע נסגר תיק החקירה.

באוקטובר 1985 קיבלה לינדה יונסון מכתב, כתוב כולו אותיות דפוס גדולות וילדותיות למראה. וכך, למרבה הפליאה, נכתב שם:

"לינדה היקרה,

"האם תוכלי בבקשה לשלוח אלי את הארגז? והאם תוכלי לוודא שהמזל נמצא בתוכה? אנא שלחי הכל לכתובת הבאה: דירה 7, שדרות גוטרדאמרונג 13, אורדהיים.

"בברכה, מריה פינטו-לארסון"

לינדה יונסון מעולם לא ביקרה באורדהיים, הגם שזו שכנה במרחק של קילומטרים ספורים בלבד מצפון למונינגארד. שתי העיירות החרימו האחת את השניה מאז ארוע משונה שהתחולל ב- 1952, במהלך משחק כדורגל שנערך בין הקבוצות המקומיות של מונינגארד ואורדהיים. שחקני הקבוצות נכנסו לחדרי ההלבשה בהפסקת המשחק, כאשר התוצאה היתה 0:0. השחקנים לא חזרו למגרש בתום ההפסקה, ולמעשה לא נראה עוד איש מהם לאחר מכן.

המקרה הנוכחי היה יוצא דופן, והצדיק שבירת החרם. לינדה, לצערה, איבדה את תיבת העץ אשר נמצאה בחצרה לאחר העלמה של מריה, ואשר אליה – כך היתה סבורה – התכוונה מריה. בעלה של לינדה השתמש בתיבה על מנת לארוז כמה סלילים גדולים של חוטי חשמל, כאשר נסע לבצע עבודה במקום מרוחק כלשהו, וכאשר חזר למחרת לביתו הבחין כי שכח את התיבה אצל הלקוח. למרות זאת, נסעה לינדה יונסון לאורדהיים, בתקווה לפגוש את ידידתה האבודה.

לינדה בילתה שעות רבות באורדהיים, ווידאה כי אכן המכתב שקיבלה נשא את חותמת סניף הדואר המקומי. אולם, למרות מאמציה המרובים, לא מצאה כל רחוב או שדרה שנקראו גוטרדאמרונג, ושאלותיה בעניין נתקלו לרוב בחיוכים עקומים למדי מאת העוברים ושבים. לבסוף שבה הגב' יונסון לביתה, והחליטה אף היא לסגור את תיק החקירה.


"החוק הרביעי של העורבים: הזכרון סופו להשכח"

סנטיאגו קרייקנלונד היווה דוגמא נוספת, מאלפת במיוחד, לאופן בו דרום אמריקה וסקנדינביה פוגשות זו את זו בקרבתם המוחשית של אנשים-עורבים. ביורן קרייקנלונד ואלסה פנריסדוטיר, זוג גיאולוגים שהתמחו בחקר הפיורדים הנורבגיים, זכו בפרס הראשון בהגרלת הפיס האיסלנדי בחורף 1967, שבוע בלבד לפני נישואיהם המתוכננים.

בניגוד לתחזיותיהם המרושעות של מיני ידידים ומכרים, הכסף לא הפריד בין בני הזוג; במקום זאת, הוא עזר לקרייקנלונדים הטריים להפרד לשלום מאיסלנד. ירח הדבש של השניים נמשך שנים רבות, בכפר דייגים קטן בארץ האש. צמד החוקרים הפכו כעבור זמן למומחים בעלי שם בתחום הקוטב הדרומי. בנם סנטיאגו, אשר גילה עניין בחפירות מגיל צעיר מאוד, נראה היה כהולך בעקבותיהם.

עיסוקיהם האקדמיים של ביורן ואלסה אינם קשורים במיוחד לעניינינו. סנטיאגו, לעומת זאת, קשור בהחלט.

במאי 1988 נתקל סנטיאגו קרייקנלונד בכתבה ישנה על העלמה של מריה פינטו, בעת שישב באולם העיון המרכזי של הספריה הגיאולוגית של אוניברסיטת סאו פאולו. פיסת נייר מקומטת זו, אשר נגזרה מעלון האוניברסיטה, נשמטה באקראי מתוך הספר "מים ואדמה בלפלנד", בו היה שקוע סנטיאגו לצורך הכנת עבודות הבית שלו. סנטיאגו המשועמם שמח על הגיוון וקרא את הכתבה בשקיקה.

באותו ערב שב סנטיאגו לחדרו שבמעונות, ובידיו ערימה נכבדה של ספרים שאינם קשורים כלל לגיאולוגיה, ביניהם "יצורים מיתולוגיים בדרום אמריקה" של פרופ' גרונוולד, "יומני מסע" בהוצאת אונ' סאו פאולו (אשר כלל קטעים מיומנו של האראלד יונסון), "התעלומות הגדולות של מרחבי הקרח" מאת פרדריק אריקסון (לשעבר מפקד תחנת המשטרה במונינגארד) ואפילו עותק נדיר מ- 1905 של "מיתוס של עורבים" מאת אולף לארסון.

ביולי קיבלו ביורן ואלסה קרייקנלונד מכתב בכתב ידו של בנם. סנטיאגו סיפר להם על כוונתו לנסוע ללפלנד, "על מנת לחקור כמה תופעות גיאולוגיות", וזאת במקום לבוא לבקרם בחופשת הקיץ. סנטיאגו הבטיח לבוא לכמה ימים כשיחזור מאירופה, אם יוותר זמן עד לתחילת הלימודים. הוריו שלחו לו מכתב ובו הציעו לו להתארח אצל ידיד ותיק, פרופסור אדוארד מידגארד, אשר יוכל בודאי לסייע לו להתמצא באזור.

המכתב הנ"ל הגיע אל תיבת הדואר של סנטיאגו באותה שעה שבה עלה זה אל מטוס הבואינג אשר נשא אותו, בסופו של דבר, ליעדו. האנקדוטה המשונה שהתרחשה על אותה טיסה – כאשר אחד הנוסעים דרש באיומי נשק כי המטוס ינחת בניו יורק – לא השפיעה כמעט על מהלך האירועים הכולל, בעיקר מפני שהמטוס ממילא תוכנן לבצע נחיתת ביניים בניו יורק. אם כי אולי היתה לה בכל זאת השפעה כלשהי, שכן סנטיאגו בילה זמן רב, בעוד המטוס מרחף בשלווה מעל לאוקיאנוס האטלנטי, מדמיין כיצד יכול היה להשתלט על החוטף ולהפוך לגיבור.

דמיונות אלה התחברו עם מחשבותיו הקודמות על העלמותה של מריה פינטו, וכאשר נרדם במושבו חלם כיצד הוא הופך לעורב, מרחף מעל שמי צ'ילה ומציל את מריה פינטו – אשר הפכה בחלום ליונה – מציפורניו של עיט חמוש באקדח. כאשר התעורר סנטיאגו שמח לגלות כי לא הזיל ריר בשנתו. עם זאת, מבטה של הנוסעת אשר ישבה לידו נראה לו עוין למדי. בירור קצר העלה כי סנטיאגו דיבר לא מעט בשנתו, ובין השאר חזר על המילים "קויקארה" ו- "צ'אקטאלאן". סנטיאגו זיהה את המילה הראשונה כמובן, אולם לשניה לא היתה בעיניו כל משמעות.

אגב, למי מן הקוראים התמה לגבי הדיוק בו מתוארות קורותיו של סנטיאגו קרייקנלונד, נחרוג ממנהגנו ונגלה כבר עתה כי סנטיאגו חזר בשלום ממסעותיו, המשיך בלימודיו וכל עלילות חיפושיו אחר מריה פינטו והאנתרוקורבוס סופרו על ידו באינספור ראיונות וכתבות (אמנם, במסגרת מגזינים איזוטריים למדי).

סנטיאגו לא היה בחור מפונק כלל וכלל, ועם הגיעו למחוז חפצו לא חיפש מקום להתאכסן בו, אלא רכש ציוד קמפינג, שכר טרקטורון שלג ויצא מיד לאורדהיים. הוא הסתגל במהרה למזג האויר הקר ולרוחות הארקטיות (שהיו עזות מן הרגיל באותם שבועות). סנטיאגו בילה כשבועיים בחיפוש אחר עקבות, שיחות עם שוטרים ועם אנשים ששמם אולף לארסון, ונסיונות למצוא את רחוב גוטרדאמרונג.

יום אחד, בעודו משוטט חסר מעש במונינגארד, הביט בהסח הדעת מעבר לגדר אל תוך חצר אחד הבתים. בחצר רבץ זאב לבן גדול, עינו האחת פקוחה והשניה עצומה. עורב שחור אשר הילך על האדמה זרועת השלג, ליד הזאב, זינק מיד ברפרוף קליל של כנפיו ונעמד על הגדר, מביט בסנטיאגו במבט מרוכז. סנטיאגו קפא מיד במקומו, מהופנט על ידי המראה. העורב התנודד מצד לצד, אך מבטו נח כל העת על עיניו של סנטיאגו.

סנטיאגו מיהר אל עבר דלת הכניסה לבית והקיש על הדלת בבהילות. אדם מבוגר, שמן ונמוך פתח את הדלת והביט בו בעיון. "סנטיאגו קרייקנלונד" אמר, "בוא, הכנס."

היה זה פרופסור אדוארד מידגארד. הוא סיפר לסנטיאגו כי שבוע קודם לכן התקשרו אליו ביורן ואלסה לברר לגבי בנם, ומשהבינו כי זה לא פגש את הפרופסור וכי כנראה לא קיבל את המכתב, החלו לגלות דאגה מסויימת. דאגה זו גברה כאשר פרופ' מידגארד סיפר להם מהי לדעתו הסיבה האמיתית לנסיעתו של סנטיאגו.

גם פרופ' מידגארד, כרבים לפניו, החל לעסוק באותם שנים בסאגות הויקינגיות, ובסיפורים נוספים מן המיתולוגיה הצפון מערב אירופית. הפרופסור הבין מיד, באופן אינטואיטיבי, מהו הדבר שגרם לצעיר דרום אמריקאי לשנות את תכניותיו ולנסוע ללפלנד הקפואה. "שיערתי שתגיע לכאן" אמר, "אמרתי להוריך שלא ידאגו."

ביורן ואלסה הודיעו לפרופסור כי בכוונתם להגיע מיד למונינגארד. הם אכן הגיעו כעבור ארבעה ימים. "שוחחנו כמה שעות, היה נעים להפגש." אמר, "אני וביורן היינו חברים טובים לפני הרבה שנים." לאחר פגישתם, סיפר הפרופסור לסנטיאגו, אמרו השניים כי בכוונתם לנצל את שהייתם באזור כדי לטוס לכמה ימים לאיסלנד. "הם רצו להעלות זכרונות," אמר, "ותכננו לשוב לכאן לאחר מכן כדי לפגוש אותך."

הקרייקנלונדים טסו לאיסלנד רק שעות אחדות לפני שהגיע סנטיאגו לבית, סיפר הפרופסור. סנטיאגו לא הבין מדוע הוריו היו כה מודאגים, וסיפר לפרופסור על חיפושיו אחר מריה פינטו. "מריה פינטו?" פרופ' מידגארד נשמע מופתע, "מאיפה שמעת עליה? חשבתי שבאת בגלל הסיפורים של האראלד יונסון על הקויקארה."

סנטיאגו סיפר לפרופסור על הכתבה שקרא, ועל שאר הספרים שמצא בסאו פאולו. הפרופסור, כך הסתבר, לא קרא מעולם את "מיתוס של עורבים". "מה אתה אומר," התרשם, "זה ספר נדיר מאוד. על מה מסופר שם?". הפרופסור האזין לתיאוריו של סנטיאגו, ועצר אותו כאשר זה הגיע לפרק שדן בהיסטוריה של אורדהיים.

"את האגדה הזו שמעתי כבר בעבר," חייך. "רחוב גוטרדאמרונג 15, מקום מושבו המסתורי של מוזיאון האגודה הלפלנדית לשימור חוג הקרח. אני מבין שאולף לארסון לא מבהיר מדוע כל כך קשה למצוא את הרחוב הזה." סנטיאגו הניד בראשו. "מספרים כי הרחוב כולו, על בתיו ותושביו, נסחף במפולת שלגים הרחק במורד הנהר הקפוא," סיפר הפרופסור, "וכי הוא קבור היום היכן שהוא בערבות הקרח של לפלנד. חכה רגע."

הפרופסור נעלם וחזר כעבור רגע עם צרור מסמכים. אחד מהם היה מפה ישנה מאוד של אורדהיים. "אתה רואה?" שאל, "הרחוב מופיע כאן. אבל לדעתי זהו סתם זיוף שנעשה על ידי ליצנים."

"ומה זה?" שאל סנטיאגו, מצביע לעבר מפה עתיקה נוספת. "סתם משהו טיפשי" אמר פרופ' מידגארד, "כל כך הרבה שקרים ואגדות סופרו כאן, שכבר קשה לדעת מה מציאות ומה אגדה." סנטיאגו התעקש, והפרופסור סיפר לו כי המפה מראה את הדרך למקום יישוב שהוקם, כביכול, על ידי אינדיאנים מצ'ילה שהגיעו ללפלנד ב- 1951. הצ'יליאנים גילו, כך מסופר, מפה שהתגלגלה באחד מכפריהם מאב לבן, ובה תואר מקום מכושף אליו עליהם להגיע.

"המפה הזו אמורה להיות העתק של אותה מפה אגדית." אמר הפרופסור. "המיקום הגיאוגרפי המתואר בה הוא אמיתי, אבל אין שם שום אינדיאנים, ובקושי יש שם בני אדם בכלל." סנטיאגו שאל לשמו של המקום. "אין לנו שם עבורו, עד כדי כך הוא חסר חשיבות" השיב הפרופסור, "אבל במפה האינדיאנית הוא קרוי צ'אקטאלאן."

מיותר לציין, כי עוד באותו הערב יצא סנטיאגו לעבר צ'אקטאלאן. הערב היה שקט ובהיר יחסית, והוא מצא בקלות את מבוקשו: גבעה סלעית קטנה, אשר הזדקרה מעל לשדות המושלגים במרחק של כעשרה קילומטרים מדרום-מזרח לאורדהיים. סנטיאגו טיפס במעלה הגבעה, עד שנתקל בגדר כלונסאות, בערך בשני שליש הגובה. הוא סבב את הגדר בתקווה למצוא פתח, עד שהגיע לשער צר, סגור אך לא נעול. מעברו השני של השער הביט בו זאב לבן וגדול. כעבור רגע הצטרף אליו עורב שחור.

"מה אתם רוצים?" שאל סנטיאגו, ספק בצחוק ספק ברצינות. "אל תפחד, בן" העורב לא ממש דיבר, אבל סנטיאגו היה משוכנע שהוא שמע את תשובתו בתוך מוחו, בעוד העורב פותח וסוגר את מקורו: "אל תפחד. באנו כי אנחנו דואגים לך." סנטיאגו חשב שהעייפות החלה להשפיע עליו, ועתה היה זה הזאב ש"דיבר" אליו: "אל תתקרב. המקום הזה מסוכן בשבילך, הוא יגרום לך להשתנות."

מאחורי סנטיאגו צץ לפתע אדם זקן, פניו כהים וזקנו לבן כשלג. "תקשיב להוריך, סנטיאגו," אמר הזקן, "התיבה, המזל, הלכו לאיבוד. למי שנכנס, אין דרך חזרה". בשלב זה נשבר סנטיאגו. הוא פתח בריצה מהירה במורד הגבעה, טיפס בזריזות על הטרקטורון וברח מהמקום.

סנטיאגו קרייקנלונד חזר לסאו פאולו בהקדם האפשרי. מיד כשהגיע, התקשר לפרופסור מידגארד ושאל האם הוריו חזרו כבר מאיסלנד. הפרופסור גמגם מעט, ולבסוף אמר כי ביורן ואלסה הודיעו לו כי החליטו להשאר באיסלנד.

איננו יודעים מה באמת אירע לביורן ואלסה קרייקנלונד, ועל מה בדיוק שוחחו עם פרופסור אדוארד מידגארד, שכן בני הזוג נעלמו ולא נראו עוד לעולם על ידי איש ממכריהם. לא ברור גם מה התרחש על ראש הגבעה המכונה צ'אקטאלאן. מספר מועט של אנשים ביקרו במקום לאחר מכן, אולם כל מה שהתגלה לעיניהם במקום היתה גדר הרוסה ברובה, ללא כל סימני חיים. סנטיאגו קרייקנלונד חזר לעסוק בגיאולוגיה, וכך גם פרופסור מידגארד.


"החוק החמישי של העורבים: השלג מסנוור מהשמש"

איינר יונסון איננו קרוב משפחה של האראלד או של לינדה יונסון. הוא אינו חוקר, מדען או הרפתקן. יחד עם זאת, לא נוכל לסיים את המסמך הזה מבלי להתייחס לסיפורו המשעשע, אשר גם אם רק חלקו הקטן אמיתי, הרי שהוא בהחלט ראוי להכלל כאן.

וכך סיפר איינר בראיון שנערך עימו בספטמבר 1993 (בקיצורים הכרחיים):

"...הקיצור, טומי לוקינן המטורף, יוטה ברג המטורללת ואני נסענו סופשבוע אחד לאיטליה. זאת אומרת, רצינו לנסוע לאיטליה, אבל טומי טעה בדרך, ובלילה הגענו לכביש שהיה חסום בגלל השלג, והיינו צריכים לעצור בצד. יוטה התחילה לילל שהיא צריכה לשרותים וזה, וטומי סתם יילל, כי הוא משוגע. אני, שתבין, הייתי הכי שפוי ביניהם – אפילו שהייתי שיכור לגמרי, כי בזמן שטומי נהג גמרתי לו את כל הוודקה, ונתתי לו רק בירות.

"בכל מקרה, לא יודע לאן הגענו, מולנו מגיע פתאום חייל רוסי. זאת אומרת, לא יודע אם הוא היה רוסי, אבל לא הבנו אף מילה שהוא אמר, והיה לו כובע פרווה כזה, אתה יודע? בהתחלה נבהלנו, אבל תיכף ראיתי שגם הוא מפחד, והבנתי שהוא תקוע גם בגלל השלג, אפילו שלא ראינו איפה המכונית שלו. אמרנו לו שייכנס למכונית שלנו, שלא יקפא. דיברנו קצת אנגלית והוא הבין, אז הוא נכנס למכונית. לטומי יש ג'יפ גדול כזה כמו של הצבא, בעצם הוא של אבא שלו, אז יש בו מספיק מקום לכולם.

"לא חשוב. התחלנו להסתובב, כי לא רצינו להשאר בלילה בחוץ, וטומי אמר שצריך לקשור את הרוסי ולקחת לו את הנשק, ויוטה אמרה לו שהוא דפוק, כי החייל מסכן ובכלל אין לו נשק ובסך הכל הוא רוצה לישון. וככה היינו מתווכחים, והרוסי נוחר בקולי קולות, ואמרתי לטומי שהוא נהג מספיק ואנחנו צריכים להתחלף אבל הוא לא רצה להתחלף, ואז פתאום מולנו אנחנו רואים על הכביש זאב לבן גדול, וטומי נותן ברקס כאילו אמא שלו עומדת על הכביש.

"טומי הדפוק הזה לא יודע לנהוג, וכל האוטו התחיל לעשות סיבובים כמו בלט על הקרח עד שבסוף עפנו מהכביש והתהפכנו על הצד של הג'יפ בתוך תעלה. הרוסי ישר התעורר והתחיל לצעוק, ויוטה צעקה גם שאנו בכלל לא קרובים לאיטליה וחבל שהיא נסעה איתנו, וטומי התחיל לשיר שירים עצבניים כאלה באנגלית, כמו שהוא שר כשהוא לא יודע מה לעשות, ואני גם כן חטפתי קצת מכה בראש, ונכנסתי קצת ללחץ. אבל לא צעקתי על אף אחד, וישר יצאתי החוצה מהחלון, לראות מה הנזק.

"...לאבא של טומי יש כזה מכשיר קשר בג'יפ, אז ישר התחלנו לשדר בכל התדרים שאנחנו תקועים ושיבואו לחלץ אותנו. השוטרים דווקא שמעו אותנו, אבל לא ידענו להסביר איפה אנחנו, והם אמרו שלא נזוז ושנזהר לא לקפוא, ובבוקר ימצאו אותנו. הבטחנו שלא נקפא. ובאמת בבוקר פתאום התעוררנו ומישהו דפק על החלון של הג'יפ, שאיכשהו הצלחנו לישון בפנים אפילו שהיה הפוך, וזה בכלל לא היה שוטר. סתם איזה זקן דפוק.

"הקיצור, אני מסתכל מסביב ורואה שיוטה והרוסי נעלמו. טומי התעורר וידעתי שהוא הולך לחטוף קריזה של החיים, אז ישר קפצתי החוצה מהאוטו, וכאב לי הראש בטירוף, וראיתי שהיה לי גם דם בצד של המצח, שכבר היה יבש מהלילה. טומי גם יצא, ושאל את הזקן אם הוא ראה את יוטה והרוסי, ואמרתי לו טיפש, איך הוא ידע מי זאת יוטה ומי זה הרוסי, אז הוא צעק שאני אסתום את הפה כי ברור שהרוסי זה ההוא עם הכובע פרווה ויוטה זאת בלי הכובע פרווה.

"הזקן דיבר איסלנדית ולא הבנו מילה, ואחר כך הוא דיבר פינית וגם בקושי הבנו, כי היה לו מבטא מוזר כזה, כאילו רוסי, אתה יודע? או ספרדי או משהו. בקיצור, הוא התחיל להתנצל, שהוא לא התכוון, ושהוא לא חשב שמישהו יעבור בכביש באמצע הלילה, והוא מצטער שבגללו עשינו תאונה. אמרתי לו שהוא דפוק, ועשינו תאונה בגלל זאב, אז הוא עשה כזאת תנועה עם הראש ואמר סליחה, שלפעמים כשהוא לבד ואין לו מראה להסתכל אז הוא לא יודע מה הוא.

"אז אני וטומי כאילו הסתכלנו אחד על השני ועשינו כזאת תנועה שהזקן בטח משוגע לגמרי ואולי הוא הרג את הרוסי ועשה ליוטה משהו שאוי ואבוי לו, כי אנחנו נהרוג אותו אם כן. למרות שבעצם עכשיו אני חושב שהוא בטח היה זקן מדי בשביל זה.

"ואז – אני נשבע לך, באמא שלי! – פתאום מהכיוון של הכביש מגיעים זאב לבן ועורב שחור, ושניהם הולכים ככה על האדמה כמו שהם חברים הכי טובים, ומסתכלים עלינו. הם לא יורדים לתעלה, סתם עומדים שם ומסתכלים. והעורב ככה מתחיל להתנדנד ולקפוץ למעלה ולמטה ולקרוא בקול, ואני מרוב שהייתי עוד מטושטש זה נשמע לי כמו הצעקות של יוטה המעצבנת הזאת, והזאב המשיך לעמוד שם ונראה נבוך כזה, כאילו שהוא מתבייש.

"ואז הזקן הדפוק הזה אומר לי, הינה יוטה והנה אלברטו, שהוא חבר טוב שלו ובכלל לא רוסי אלא הוא מברזיל הדפוקה או משהו. אני וטומי ביחד שואלים, מה? והזקן ממשיך כאילו הכל בסדר – כן, זה אלברטו, ויש לנו עוד הרבה חברים פה. ואז הוא נהיה כזה רציני, ואומר שהוא מצטער אבל יוטה לא תחזור, כי יש בעיה ומי שנהיה עורב יכול לחזור להיות קוקוריקו או קאריוקי – לא זוכר בדיוק, הוא השתמש באיזה מילה משונה כזאת – אבל הוא לא חוזר להיות בנאדם רגיל, בגלל שאיזה משהו מאוד חשוב הלך לאיבוד.

"אז טומי בשיא הרצינות שואל אותו – למה היא נהיתה עורב? אז הזקן אומר שהגענו לגוטרדאמרונג, ומוקדם בבוקר לפני שקמנו אלברטו לקח אותה למוזיאון. איזה מוזיאון מה מוזיאון דפוק אני מתעצבן, והזקן אומר תרגע, למה לכעוס.

"ואז הזקן עשה טעות של החיים שלו ואמר שיוטה ניגנה בחליל של אלברטו, ורצה להגיד עוד משהו אבל אז טומי קיבל את הקריזה של הקריזות שלו ואמר, ניגנה בחליל חתיכת מניאק! והכניס לזקן אגרוף בשיניים. הזקן ישר נפל בהלם על האדמה, ואז הזאב הלבן פתאום התנפל על טומי והתחיל לנשוך אותו, וטומי ישר בפניקה צועק עלי תוריד אותו ממני! תוריד אותו ממני! ואז העורב פתאום קופץ על הזאב – לא האמנתי שראיתי את זה – ומתחיל לנקר אותו עד שהזאב עוזב את טומי. אחרי זה העורב מתחיל לעוף, והזאב רודף אחריו ושניהם נעלמים.

"הקיצור, טומי והזקן שוכבים בתעלה מעולפים לגמרי, ואני אמרתי לעצמי שאני צריך לטפס לכביש כי אחרת אף אחד לא ימצא אותנו. אז אני עולה למעלה, ומרחוק אני רואה מלא זאבים ועורבים עומדים בלי לזוז, וחשבתי לי שהדברים שקורים במקום ההוא יותר מדי מוזרים וכדאי שאני אסתלק משם מהר. ואז אני מסתכל אחורה והזקן פתאום לא שם, ובמקום זה יש שם זאב, והזאב הזה מסתכל עלי, ולאט לאט מתחיל להתרחק משם.

"...בסוף באמת חילצו אותנו, ולא מצאו אף אחד חוץ ממני וטומי לוקינן. יוטה והזקן והרוסי הזה או ברזילאי או מה שהדפוק הזה היה, נעלמו ועד היום לא יודעים מה קרה להם. בהתחלה השוטרים חשבו שאני וטומי אכלנו את יוטה בשביל לא למות ברעב, אבל בסוף שכנענו אותם שאי אפשר לאכול את יוטה בגלל כל הקעקועים והתכשיטים שלה, ובגלל שהיא דפוקה בראש.

"היחיד שהאמין לכל הסיפור הזה עם הזאבים והעורבים וזה, היה איזה זקן אחד שבא לפגוש אותי ואת טומי כשהיינו עצורים. הוא אמר שקוראים לו פרדריק אריקסון, ושהוא אוסף סיפורים כמו שלנו ורוצה להכניס את זה לספר הבא שלו.

"אבל בשלב הזה, טומי כבר התחיל לחשוב שהוא השתגע, מה שנכון אבל לא קשור, והתחיל פתאום לומר שהוא לא זוכר כלום והוא התעלף מהמכה שהוא חטף בתאונה, ולא יודע על מה אני מדבר. ומה שמעניין, שכל הנשיכות של הזאב, שבדקו אותם יצא שזה טביעות שיניים של בנאדם. המזל, שתיכף בדקו וראו שאלה לא השיניים שלי, כי היו שם סימנים של שן שנשברה לי לפני איזה עשר שנים. אז החליטו שכנראה היה שם עוד מישהו שהעלים את יוטה וברח, ואולי זה הרוסי הזה וכל מה שחשבתי שקרה אחר כך רק חלמתי.

"הפרדריק הזה דווקא האמין לי, אבל חבל שהוא מת מהתקף לב כמה ימים אחרי שנפגשנו, אז כנראה שאני כבר לא אופיע בספר הבא שלו."

עד כאן סיפורו של איינר יונסון. קשה לדעת מה כאן אמת ומה המצאה, אבל העובדה היא שהמקום בו נמצאו איינר וטומי מרוחק כמה עשרות מטרים בלבד מהאתר המכונה צ'אקטאלאן. העדויות שבידנו מצביעות על כך שהספר האחרון שאיינר יונסון קרא היה "איך להכין וודקה בבית", וכי הסיכויים לכך שהוא שמע מעודו על הקויקארה, על צ'אקטאלאן או על המוזיאון ברחוב גוטרדאמרונג, הינם נמוכים להפליא.

נכון לעכשיו, עדותו של איינר מתארת את המפגש האחרון של בני אדם עם הדמויות והתופעות הקשורות לאנתרוקורבוס. עם מותו של פרדריק אריקסון הסתיימו למעשה כל מאמצי המחקר שנעשו בתחום זה. כל העדויות שנותרו למאורעות המתוארים כוסו זה מכבר בשלג הסקנדינבי העבה, או אבדו בג'ונגלים של דרום אמריקה. מלבד, כמובן, העדויות המוצגות במוזיאון האגודה הלפלנדית לשימור חוג הקרח. אלו שמורות היטב, מן הסתם על ידי אלברטו או אחד מחבריו.



נושא נכתב על ידי נשלח
  מיתוס של עורבים אלפא דראקו 07:44 02/01/2003
  אתה מתכוון לאנתרופוקורבוס, Boojie 05:01 04/01/2003
  טוב, קראתי הכל. הדעה שלי: Preacher 11:26 04/01/2003
  הביקורת שלי הינה חלקית ביותר ג'יי האמיתית 03:39 05/01/2003
  RE: הביקורת שלי הינה חלקית ביותר אלפא דראקו 04:42 05/01/2003
  טוב, קראתי ג'יי האמיתית 09:12 05/01/2003


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.