מצויין. ממש, ממש טוב. הצורה שבה את חושפת את נפש הגיבורים שלך תמיד עושה גם לשלי משהו.
נקודות קטנות שיעשו את זה מושלם:
1. שגיאות הגהה - פיסוק, שגיאות כתיב וכאלה. מעט אמנם, אבל זה לוקח בדיוק חצי דקה לתקן, אז למה לא.
2. והנה הביקורת האמיתית: השיא של הסיפור, שבו מיכל מבינה את הכוח שלה, הוא המקום היחידי בו הכתיבה שלך חוטאת בחובבניות. *בשום אופן, אף פעם, אל תגידי לנו מה הדמות שלך הבינה פתאום*. זה הורס את כל הכיף. כותבים מתחילים משתמשים בזה הרבה, בדרך כלל כדי לפתור בעיות סיספונד: "ואז... הבנתי ש<הנה, בעצם זה עובד ככה. נו תאמינו לי, אני כתבתי את זה> ואז <וואי, זה עבד ככה. איזה צירוף מקרים>", וזה בדרך כלל קורה כשהסיפור גרוע מדי מכדי שהקורא יוכל להגיע לתובנות שהדמות הגיעה אליהן, בלי שיעזרו לו. הסיפור שלך לא כזה, וחבל שהחלק הזה מוריד מאיכותו. אם היית כותבת רק כי "מיכל הבינה", בלי לספר לנו מה, היינו מבינים גם אנחנו באותו הזמן, או בפסקאות שיבואו - וזה (כלומר משחק החשיבה תוך כדי קריאה) האפקט הכי טוב שסיפור מד"ב יכול ליצור. הסיפור שלך מצוייד לחלוטין לספק את האפקט הזה, ויהיה בזבוז אם הוא לא יעשה כן.