בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
אנו החיים
נכתב ע''י: מתמירה (IP Logged)
תאריך: 14:52 21/12/2002

עמדתי בסמטה סמוך לבית המושל וחיכיתי. בסמטה לא דלקו אורות והחושך היה כמעט מוחלט. חיכיתי זמן ארוך, עיני נעוצות בכתם האור ששפך הפנס בדיוק מעבר לסיבוב, ולבסוף ראיתי ראש של חתול שחור גדול מציץ מקצה הסמטה. הוא הריח את האוויר ועיניו היו פקוחות לרווחה ושיקפו את אור הפנס. נעתי מעט, ומיד חשתי את כובדו של החתול עלי ואת גופי הנופל אל הקרקע הקשה. לא נפגעתי, כי ראיית הנולד גרמה לי ללבוש שכבות רבות על-מנת להגן על גבי וראשי. החתול הגדול ניצב מעלי, נוהם, אך מיד הפסיק. הוא בחן את פני והריח אותי, ואז החל לגרגר. ליטפתי את ראשו וגרדתי מאחורי אוזניו, עד שהוא זז ממני והניח לי לקום. אז, חל בו שינוי, וכעבור שניות מעטות היתה זו אחותי שישבה מולי, חיוך גדול על שפתיה.
"מה את עושה כאן?" היא שאלה כמו בכעס, אך לא הצליחה להמנע מלשמוח על נוכחותי. "את לא יודעת שמסוכן כאן? יכולתי להרוג אותך!"
משכתי בכתפיי. "נזהרתי," אמרתי בחיוך. "עובדה שלא הרגת אותי."
היא הושיטה לי את ידה, שאעזור לה לקום, וחזרה: "אבל מה את עושה כאן?"
"אמא שלחה אותי," אמרתי, "לראות אם אוכל להביא אותך הביתה, להחזיר אותך לעצמך."
חיוכה גווע. "אני עצמי."
החוותי לכיוון פתח הסמטה, רומזת למה שהתרחש שם קודם לכן. "רוב הזמן את נמר שחור."
"פנתר."
"ואת מרוצה מזה? זה נראה לך נורמלי?" הרמתי יד לפני שהיא תוכל לענות. "כמובן שלא נורמלי. התכוונתי – זה מה שאת רוצה להיות כל חייך?"
היא עצמה את עיניה וחייכה. "אין לך מושג איך זה," היא שינתה את ידה לכפה של חתול ובחנה אותה בהערצה. "הכוח והמהירות...כן," היא שינתה את ידה חזרה והסתכלה בי בהחלטיות, "זה מה שאני רוצה להיות כל חיי."
נאנחתי. חשבתי שהיא תגיב ככה. "אבל מה זה נותן לך, התנועה המטורפת הזו? בשביל מה זה טוב?"
"את בכלל יודעת מה אנחנו עושים?" היא שאלה.
"לא ממש, לא."
"אז אל תשפטי בלי לדעת!" היא דיברה בחריפות.
"לא שפטתי, רק שאלתי. אני רוצה לדעת. תספרי לי?"
היא חשבה לרגע והנהנה. "אני אספר לך. אבל לא כאן. בואי איתי לדירה."

בדירה שלה שתינו תה עם עוגיות. זה היה מקום פצפון, אבל היא סידרה אותו יפה עם כל הקישוטים והתמונות שלה. הדירה היתה מאוד נקייה ומסודרת, מאוד דומה לאחותי. זה היה מקום של רווקה צעירה, ולא הסגיר שהיא חברה בתנועה מהפכנית יחודית.
התרווחתי בכורסא ולגמתי מהתה. "אז ספרי לי."
"המצב בארץ דפוק," היא התחילה, את זה את יודעת."
הנהנתי.
"דיברתי עם חבר שלי על זה לפני כמה זמן," המשיכה, "ואמרתי שאני לא רואה מה אפשר לעשות. אמרתי משהו כמו: "לו רק היה משהו שאני הייתי יכולה לעשות...""
היא חייכה לרגע, לאור הזיכרון. "הוא סיפר לי שיש משהו שאולי אוכל לעשות. אחד מעמיתיו גילה שאפשר להקנות לאנשים מסוימים יכולות שעד כה לא נחשבו כאפשריות לאדם. יכולות כמו טלקינזיס, טלפתיה, טלפורטציה וסלפמורפזיס. זה הדבר שאני מסוגלת לעשות – התמרה של גופי לכל צורה שארצה, או ליתר דיוק לכל צורה שלמדתי להתמיר אליה. אבל לפני שחשפו בי את היכולת הזו, הוא סיפר לי על התנועה הזו וקיבל את נאמנותי לה."
אחותי הפסיקה לדבר. מבטה היה נעוץ בפני. "שלא תחשבי שהצטרפתי רק בשביל היכולת," היא אמרה. "הצטרפתי מפני שהזדהיתי. מפני שבאמת רציתי לעשות משהו והדרך שלהם נראתה טובה בעיני. חשבתי שזה יכול להצליח, ואני עדיין חושבת ככה."
"מה היא הדרך שלהם?" שאלתי.
"הדרך שלנו, עכשיו," היא חייכה קלות. "אנחנו מפחידים אנשים."
"מה?"
"אנחנו מפחידים אנשים עד מוות כדי שיעריכו עד כמה טוב להיות בחיים. אז הם מתייחסים בכבוד אל אנשים אחרים, אל עבודתם ואל סביבתם. כרגע אנחנו מתמקדים באנשים חזקים, אבל גם תורו של האיש הפשוט יגיע. רוב האנשים על פני הכוכב צריכים ניעור חזק שכזה. אנחנו נותנים להם את זה, את ההרגשה שחייהם שווים שיחיו אותם. אנחנו קוראים לעצמנו "החיים"."
מצאתי את עצמי מהנהנת. הרעיון קסם לי, כמו גם האפשרות לפתח בעצמי יכולת על-אנושית כזו שאחותי מצאה בעצמה. "זה נראה לי," אמרתי לה. "את חושבת שאוכל להצטרף?"
"אלא למה את חושבת שאני מספרת לך את זה?" היא שאלה בחיוך על פניה. "את מוזמנת. ידעתי שזה ימצא חן בעיניך."
"איך..." הייתי קצת המומה. ידעתי זה זמן על יכולותיה של אחותי להשתנות כי הורי סיפרו לי, ולא הייתי מופתעת שאפשר לעורר גם יכולות אחרות. אך ההזמנה המיידית הזו תפסה אותי לא מוכנה. "יש לך הסמכות להזמין אותי?"
"כל הסוכנים הפעילים נמצאים תחת השגחה טלפאתית במשך המשימות. עוד השגיחו עלי כשנפגשנו, אז שאלתי וקיבלתי מייד רשות להזמין אותך. סתם לא הייתי מספרת לך את כל זה, זו הפרה של סודיות, אפילו שאת אחותי. ההורים לא יודעים את רוב זה."
הנהנתי. זה היה הגיוני. "זה קשה, המשימות? להפחיד אנשים?"
"רוב האנשים נבהלים רק מהנוכחות של חיית-טרף מולם; הם לא עושים הרבה בעיות. עוד לא היה עלי לפגוע באף אחד, אבל יתכן שאקבל משימה כזו."
"לפגוע?"
"אם פוליטיקאי אינו משנה את דרכיו אחרי טיפול הפחד, צריך לחזור ולהכאיב לו קצת כדי שיבהל עוד יותר. אל פוליטיקאים אנחנו מדברים, כמובן, אומרים להם מה מטרת הטיפול. לעיתים רחוקות קרה שהיה צורך לחזור אל אדם פעמיים. פעם שלישית פירושה מוות, ולזה עוד לא היה לנו צורך להגיע אף-פעם. הם לא מסתכנים בזה. אבל קרוב לוודאי שנצטרך פעם, כדי להוכיח שאנחנו רציניים ולא משחקים."
חשבתי על זה קצת. "אני בכל זאת רוצה להצטרף."
אחותי חייכה. "חשבתי שתרצי."

טלפת בדק אותי לנאמנות והכריז שאני מתאימה לההפך לסלפמורפית וגם לטלפתית. הסתבר לי ששני כשרונות זה נדיר אבל לא בלתי אפשרי. לאחר מאמצים רבים הצלחתי לההפך לאריה לפי רצוני. כמו שאחותי אמרה, החוויה מסעירה ומספקת מאוד. את הכישרון השני שלי אני מפעילה למען התנועה אך גם למען משפחתי: אני מעדכנת את ההורים לגבי מצבנו לעיתים מזומנות. זה אמצעי שאי-אפשר לצותת לו.
וחוץ מזה, הצלחתי להביא את אחותי הביתה לפחות לארוחת-ערב אחת בשבוע. אני לא באה לעיתים כל-כך קרובות. אני עסוקה מדי. ככה זה כשיש לבחורה שני כשרונות.



נושא נכתב על ידי נשלח
  אנו החיים מתמירה 14:52 21/12/2002
  אריות ונמרים. ואחרים. ג'יי האמיתית 06:58 22/12/2002
  אכן, סיפור חמוד שלמקו 07:22 23/12/2002
  ועדיין, יש כאן חוסר אקוטי בעלילה. NY מאושר 15:09 23/12/2002
  טוב, זו התחלה לא רעה לסיפור mio 08:39 24/12/2002
  RE: אנו החיים DarkeN 07:53 25/12/2002
  RE: אנו החיים DarkeN 07:55 25/12/2002
  RE: תודה על הביקורת מתמירה 10:14 27/12/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.