בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
החמישיה הסודית
נכתב ע''י: אסטרו-נעמי סטודנטיאלית (IP Logged)
תאריך: 11:21 08/12/2002

היינו חמישיה: הילה, רינה, שני ואני. והמלאך הפרטי שלנו, הרצל. לפעמים היה ברור לנו שהמצאנו אותו, לפעמים לא כל כך. לפעמים, מאוחר בלילה כשאנחנו יוצאות מאיזה פאב מצחקקות בהיסטריה, ברור לנו לגמרי שהוא המציא אותנו.
בשבילי זה אף פעם לא היה משנה, מי המציא את מי – הוא היה שם, וזהו.
איתי הוא היה מאז ומעולם. בגן, הילדים היו צוחקים עלי כשדיברתי איתו והם לא שמעו אותו עונה – כולם חוץ מרינה. אז הכרתי ביניהם, ויותר לא צחקו עלינו: העמדנו פנים שאנחנו מדברות אחת עם השנייה, והכל היה בסדר. אז גם הבנו שזה מה שהוא רצה מהתחלה, שנהיה חברות.
הוא זה שהשלים בינינו לבין הילה-מלכת-הכיתה, ובגלל שהיא האמינה שהוא זה שגילה לנו מה להגיד לה צרפנו אותה גם. שני הצטרפה רק אחרי התיכון: היא היתה המלצרית ב"ניטשה", ושאלה אותנו אם אנחנו תמיד שומרות מקום לאליהו הנביא.
פעמיים בשבוע היינו חוזרות הביתה מאוחר מאוד בלילה, אחרי המשמרת שלה, ושרות בקולי קולות "ניטשה א-מ-ר שא-לו-הים מת!", הרצל היה עונה לנו "אלו-הים ענה שניט-שה מת" בקולו העבה וכולנו היינו מצחקקים. אז החלטנו שאם אחת מאיתנו תמות מותר לרביעייה שתשאר לבכות רק יום אחד – ובערב, הן חייבות ללכת להשתכר ב"ניטשה".
הצבא היה מפריד אותנו לולא הרצל. אי אפשר לתאם יציאות של חמישיה, אפילו אם ארבע מהן הן בנות ואחד הוא מלאך. הוא היה מעביר הודעות בינינו, רגשות. הוא שמר על קשר. לא תמיד הן היו עוברות כמו שצריך – לא תמיד הן היו עוברות בכלל – אבל זה היה יותר טוב מכלום. יותר טוב משאר החיילים הבודדים, האומללים.
לטיול הוא לא הצטרף – הוא לא יכל לצאת מגבולות הארץ. ובכל מקרה, לא היה לנו זמן להתרכז בשיחות ערטילאיות-משהו עם מלאך בזמן שחרשנו את אירופה. רבנו קצת, בעיקר בגלל שהוא לא היה שם להשלים בינינו – שני התחילה לדבר על זה שכל ההתעסקות עם הרצל היא נורא ילדותית, והגיע הזמן שנמצא לנו חבר לכל אחת. אני התרגזתי נורא, ולולא הילה ורינה שהזכירו לי שהיא הצטרפה אחרונה ולה זה עדיין קצת מוזר, אולי החמישיה שלנו היתה מתפרקת כבר אז.
ברגע שחזרנו לארץ – וחזרנו לדבר איתו – זה הסתדר: שני היתה זו שהציעה שנשכור דירה כולנו ביחד וענתה שאם לא נסתדר, הרצל יהיה שם לעזור. הכל היה בסדר, בינתיים, והדירה ברמת-גן הייתה התקופה הכי יפה שלנו.
אבל אז, אמא של שני שמעה אותה מבקשת מהרצל להודיע לנו שהיא חולה ולא תגיע בחזרה כמו כל יום ראשון, כשהיא לבד בחדר. זה הגיע לטיפול פסיכולוגי מהר מאוד - ושני ניתקה איתנו קשר. לא כעסנו עליה: קשה כל כך לזכור כמה הרצל אמיתי, כמה הוא מצחיק וחכם ויודע ב-ד-י-ו-ק מה כל אחת חושבת כשלא נמצאים לידו. במיוחד אם מישהו מנסה לשכנע אותך שהוא לא קיים. אמא שלה שמרה עליה כמה שיותר רחוק מאיתנו.
ניסינו להמשיך בחיים, עברנו לדירה קטנה יותר בחולון והשתדלנו נורא לחגוג כאילו כלום לא קרה, אבל זה לא היה אותו הדבר. אני מניחה שפשוט לא השלמנו עם זה שלא נהיה חמישיה יותר – ולמרות שרק אדם אחד מפריד, ארבע הן הרבה, הרבה פחות מחמש.
באופן אירוני, רק המוות שלה שחרר אותנו. כמה בכינו באותו יום! כבר בבוקר הרצל אסף אותנו, והודיע לנו בפנים רציניות שהיום בלילה היא תידרס על ידי מכונית. "אבל אל תהיו עצובות" – אני זוכרת כל מילה שלו – "אם היא תגיע לגן-עדן, אני אוכל ליצור איתה קשר, לפחות חלקי. טוב יותר מעכשיו, אני מניח". כעסנו עליו, קצת, ואני ביליתי את כל היום ליד הטלפון, מנסה נואשות להשיג אותה ולהזהיר אותה - אבל אמא שלה עשתה הכל כדי להרחיק אותה מאיתנו: היא שלחה אותה לדודים באמריקה, לא פחות, ולא הצלחתי לגלות אפילו לאיזו מדינה. בבוקר למחרת, אחרי לילה לבן ומלא-דמעות, אמא שלה התקשרה להזמין אותנו להלוויה.
כשיצאנו אותו ערב מה"ניטשה", חצי בוכות וחצי מצחקקות בהיסטריה, צחקנו על הפרצוף שלה, אחרי ההלוויה, כשהילה אמרה לה שאנחנו בוכות מיום שני בבוקר והיא הבינה שידענו על התאונה לפני שהיא קרתה. היא השתוללה וכמעט האשימה אותנו ברצח... אבל אפילו היא הבינה שלא היתה לנו שום דרך להגיע לשם, או אפילו לגלות איפה זה "שם". הרצל רק חייך את החיוך המסתורי שלו שגרם לנו לשאול אם היא הגיעה, באמת, לגן עדן והגיע הזמן שהוא יספר לנו. הוא חייך שוב. ואז, כשאנחנו שרות "ניטשה א-מ-ר שא-לו-הים מת!", לרגע אחד שמענו גם את הקול של שני איתנו, והיה נדמה לנו שעוד דמות ערטילאית אחת הולכת איתנו ברחוב הכל-כך מוכר. הסתכלתי על הרצל, ואז עליה, ופתאום, לשנייה אחת, אנחנו היינו ערטילאיות והם לא ולא היה ברור מי אמיתי יותר, הרצל ושני או אנחנו, וכשהוא החזיר אותנו להיות מציאותיות כולנו צחקקנו בהיסטריה ושרנו "אלו-הים ענה שניט-שה מת".



נושא נכתב על ידי נשלח
  החמישיה הסודית אסטרו-נעמי סטודנטיאלית 11:21 08/12/2002
  אהבתי mio 15:09 08/12/2002
  טודה :) אסטרו-נעמי סטודנטיאלית 13:31 09/12/2002
  חמוד ביותר שלמקו 23:37 09/12/2002
  אמממ... אממ.... אממממ.... אסטרו-נעמי סטודנטיאלית 10:51 15/12/2002
  בניגוד להרגלי, NY מאושר 02:04 10/12/2002
  בניגוד להרגלי, אסטרו-נעמי סטודנטיאלית 10:48 15/12/2002
  לא ברור לי איך ''השטחת'' דמויות תורמת גל 11:59 15/12/2002
  אני מסכימה עם ניר (שוב) (איזה בעסה!). ניקי באיחור אופנתי 03:48 29/12/2002
  טגידי, איך יש לך זמן לכתוב? גל 05:31 10/12/2002
  שששש! אל תגיד את זה בקול רם! אסטרו-נעמי סטודנטיאלית 10:59 15/12/2002
  נחמד... alonwho@what 04:41 15/12/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.