בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
חמש נקודות
נכתב ע''י: פרספוני (IP Logged)
תאריך: 07:13 08/12/2002

(הערה: הסיפור הבא הוא מעין פריקוול לסיפור קודם שלי, "לחיי המתמטיקה הטהורה". אני חושבת שאפשר להבין אותו גם בלי לקרוא את הקודם, אבל הסיפור הבא מכיל ספוילרים ל'מתמטיקה'. אתה הסיפור ההוא אפשר למצוא כאן:

http://stage.co.il/Stories/19276

חמש נקודות


*"נקודה היא החלק הקטן ביותר של המרחב," אמר המורה למתמטיקה, דופק על השולחן כמה פעמים כדי להשתיק את הכיתה.*

סוזן קרופורד מצמצה פעמיים וניסתה למקד את מבטה על הספרות הזוהרות.

שש? לא, תשע - השעון המעורר היה הפוך. תשע ארבעים וחמש. וההרצאה של ג'ון הייתה בעשר וחצי-

לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל...

היא קפצה מהמיטה, נאבקה בזוג מכנסיים ששכבו על הרצפה, ניצלה מנפילה רק ברגע האחרון. מהר, מהר - שירותים, לצחצח שיניים, להחליף בגדים - היא לא יכולה לבוא להרצאה באוניברסיטה בטרנינג, מארי תחטוף התקף לב וג'ון יצלה אותה חיים.

ג'ון, תודה לאל, הכריח אותה לתלות את השמלה הסבירה היחידה שלה כמו שצריך כשהוא בא אתמול. היא עברה על הדבר המגוחך פעמיים כדי להיות בטוחה ששום חתיכת לכלוך לא נדבקה אליו והתפתלה אל תוך השמלה. למה לעזאזל היא לא יכולה ללבוש משהו שלא דורש גמישות של תמנון וגזרה של נמלה רק כדי להיכנס אליו?

אבל, לא, היא קנתה את השמלה הזאת במיוחד - או, יותר נכון, מארי קנתה אותה בשבילה. מארי וג'ון ידעו שהיא תעדיף ללכת עירומה מאשר לקנות לעצמה בגדים מהסוג שהם החשיבו 'נורמלי', וכך יצירות קטנות מכל מיני בדים מבריקים ולא נוחים במיוחד מצאו את דרכן לתוך הארון שלה כשהיא לא הסתכלה.

היא ידעה, באיזו שהיא דרך מרוחקת, שהיא אמורה להתנגד למאמצים שלהם 'לתרבת' אותה. אבל הם כל כך השתדלו, והיא באמת אהבה להסתכל על עצמה בשמלות שמארי בחרה בשבילה. מארי הייתה טובה בלמצוא דברים יפים.

סוזן הכריחה את עצמה להסתרק, אבל החליטה לוותר על איפור (החלטה שהייתה פחות או יותר בלתי נמנעת, למען האמת, מאחר שסוזן מעולם לא קנתה משהו שיכול להתפרש כאיפור בתרבות המודרנית). היא העיפה מבט במראה, החליטה שהיא לא נראית כאילו הרגע חזרה משדה קרב מלוכלך במיוחד, ועפה לדרכה.

כוס קפה ושבע דקות מאוחר יותר, היא ישבה במכונית ולחצה על הגז. אם היה דבר שהיא לא התגעגעה אליו מילדותה, זה היה הצורך לחכות לאנשים אחרים שיסיעו אותך, שיביאו אותך, שיאמרו לך מה ומתי ואיפה. עכשיו, היא קבעה לעצמה את החוקים.

לבושה בשמלת משי כחולה שנקנתה לה על ידי אשתו של חברה הטוב ביותר, סוזן נהגה וחייכה מהנאה על מידת העצמאות האינסופית שהייתה בידה.

*"בין כל שתי נקודות," אמר המורה, הסרגל שבידיו נוחת על השולחן בצליל מתכתי, "עובר רק קו ישר אחד."*

ההרצאות באוניברסיטה בימים אלה דמו יותר לפגישת מחזור מאשר לכנסים אינטלקטואליים, סוזן חשבה, מעקמת את אפה.

בפינה השמאלית עמדה בטי ג'ורגנסון, שדיברה רק על בנים ותסרוקות. הדבר היחיד שהשתנה בה עם הזמן היה גילם של הבנים שעליהם דיברה - משבע עשרה ושמונה עשרה לשנתיים וחמש, גילאיהם של היצורים הצרחניים שהסתובבו סביבה, דורשים ממתקים ותשומת לב. לידה עמד בעלה, אריק, בחליפה שגרמה לעיניה של סוזן לדמוע ופיאה שנראתה כמו משהו שהייתה לו היכרות קרובה מאד עם משאית.

זו הבעיה עם לגדול בעיירת אוניברסיטה, סוזן חשבה. האוניברסיטה הופכת להיות ברירת המחדל לאלה שלא יכולים לעזוב את העיר ולהפוך למשהו מוצלח באמת כמו, נגיד, מכונאים.

אבל, סוזן הניחה, היו גם יתרונות לכל העניין. אלמלא האוניברסיטה, ג'ון ומארי היו עוזבים את העיר וגרים במקום אחר - ג'ון, הילד המטופש הזה, לא יכל לשרוד במרחק של יותר מעשרים קילומטר מאחד מהמחשבים המפלצתיים שהחזיקו פה. סוזן, ברגעי השעמום הנדירים שלה, תמהה אם אפשר לנסח חוק משיכה בין פיזיקאים ומחשבים.

אולי ארבעה מכל חמישה אנשים בקהל היו אנשים שהיא הייתה איתם בתיכון, והחמישי היה בדרך כלל מישהו בחליפה יקרה שדיבר על דברים כמו 'תחזית שנתית' ו'צורך במימון'. סוזן לא דיברה עם אנשים כאלה. היא לא הכירה אף אחד שיכול לתרגם את השפה שבה הם דיברו למשהו מובן.

היא לא ידעה את שמותיהם של כל האנשים האלה, וחשדה במעורפל שגם בתיכון היא לא ידעה אותם. כל מצב חברתי נתון היה בעיה עם לפחות חמישה משתנים. סוזן לא יכלה לפתור דברים כאלה בלי עט ונייר, לפחות, ואנשים נטו לזוז מחוץ לטווח ראייתה לפני שהיא הספיקה להוציא את המחברת שלה מהתיק.

"סו-זן!"

לקול שזימר את שמה לא היה אפילו שמץ של יכולת מוזיקלית. אם דבר כזה היה אפשרי בכלל, הוא זייף את שמה. לעזאזל, סוזן חשבה, עיניה מצטמצמות. מה לכל הרוחות *הוא* עושה כאן?

היא שלבה את זרועותיה ופנתה לכיוון שממנו בא הקול. מולה, שחום, מחייך ומדושן עונג, עמד רובי לורנס.

בין כל שתי נקודות, סוזן חשבה, יש קו ישר אחד *והמון* אנשים עקומים.

*"...בין כל שלוש נקודות שאינן נמצאות על ישר אחד נמתח מישור..."*

יש בני אדם שלא משתנים. רובי לורנס, אם החשבת אותו לבן אדם, היה אחד מהם. בכל השנים שסוזן הכירה אותו, למרבה צערה, היא לא הצליחה להבין איזה מין עונג מעוות רובי שאב מההתעללות הזאת בשם שלה.

"כן?" היא שאלה, קולה, במקרה הטוב ביותר, עובר את האפס המוחלט בשלוש מעלות.

האפס המוחלט שעמד מולה לא שם לב. "מה את עושה פה?" הוא שאל, אי האמון בקולו רומז שאנשים כמו סוזן לא צריכים להימצא מחוץ למעבדות, או בלית ברירה, קרקסים.

"באתי להרצאה של דר. ברק," היא אמרה. מה ציפית? היא שאלה אותו בתוך ראשה. 'באתי כי היה פה אוכל חינם'?

"אני פה בגלל האוכל," רובי אמר, חיוכו גדל עוד יותר. הוא הפנה את ראשו לפינה המנוגדת. "הי, בטי!" הוא קרא, ויצא לדרכו, זונח את סוזן מאחוריו. תודה לאל.

סוזן ניסתה להחליט אם להתחבא בפינה תהייה טקטיקה טובה יותר מאשר לחכות בשירותים עד שההרצאה תתחיל. היא הטילה מבט מהיר או שניים על סביבתה, רועדת קלות מהקור. למה לעזאזל הם הדליקו את המזגן? ולמה לעזאזל היא לא לקחה מעיל לפני שיצאה מהבית?

"סוזי!"

סוזן פנתה אל הקול, אסירת תודה. כן, זו הייתה מארי: אף אחד אחר לא קרא לה 'סוזי'. אף אחד ששרד מספיק זמן כדי לדבר על זה, לפחות.

מארי, כמו תמיד, נראתה אלגנטית בצורה שנשמתה החד-כיוונית משהו של סוזן מעולם לא למדה לחקות. למארי הייתה יכולת להיראות מדהימה בצורה לא אנושית, בעוד שסוזן סתם נראתה לא אנושית.

"אני כל כך שמחה שבאת," מארי אמרה, מחייכת חיוך מאופר במומחיות. "ג'ון באמת רצה שתראי את זה."

סוזן משכה בכתפיה, נבוכה כתמיד מתשומת הלב שמארי הרעיפה עליה. "זה נראה מעניין."

לא שהיא הייתה חושבת אפילו לפספס הרצאה של ג'ון. אבל זה היה נחמד כשמישהי כמו מארי ראתה לנכון לחייך אלייך, לא משנה מה היו הנסיבות.

חסרת אונים תחת חיוכה המסנוור של מארי, סוזן נתנה לעצמה להיות מובלת לשורת המושבים הראשונה בתוך אחד האולמות הראשיים. ג'ון באמת יכול לבחור מקומות טובים, סוזן חשבה בהערכה כשהתיישבה בכיסא המרופד. איך זה שלי נותנים להרצות רק בחדרי ישיבות?

על הבמה עמד כן מעץ מבריק, שעליו ניצב משהו שנראה כמו אקווריום. בתוך האקווריום, עד כמה שסוזן הצליחה לראות, לא היה דבר.

או שאולי... סוזן קמטה את מצחה ונסתה להתרכז. כן, בתוך האקווריום צף... משהו. הדבר היה כמעט קטן מכדי להבחין, לא יותר מנקודה לבנה. מה *זה* צריך להיות?

"הם התחילו כבר?" רובי לורנס שאל, מחליק אל המושב מצידה השני של סוזן.

5. *"...ומכאן אנחנו רואים..." המורה עצר למראה היד המושטת. "כן?"

"מה עם ארבע נקודות שאינן באותו מישור? הן יוצרות חלל, נכון?"

המורה חייך בסובלנות אבהית. "כן, סוזן. הן יוצרות חלל."*

סוזן נדחקה אל פינת מושבה, מסרבת אפילו להביט בכיוונו של הפולש הבלתי צפוי.

"אז על מה ההרצאה?" הוא שאל את מארי מעל ראשה של סוזן.

"מימדים מקבילים והיישומים המעשיים שלהם," מארי ענתה בנעימות. מארי יכולה להיות נעימה לנחש קוברה, סוזן חשבה בשמץ מרירות.

"לא רע. ראיתי פרק של 'מסע בין כוכבים' על זה. היו שם כפילים שלהם והכל." רובי השתרע על מושבו בנוחיות שרק אנשים חסרי כל מודעות עצמית מסוגלים להשיג.

סוזן הרגישה את אגרופיה נקפצים. אלוהים, היא חשבה, תן לי כוח נגד טיפשות.

ג'ון עלה על הבמה באותו רגע, למרבה המזל, והסיח את דעתה של סוזן מהחור השחור בהשכלה שישב לידה.

הוא נראה טוב. ג'ון תמיד נראה טוב: הוא ומארי התאימו זה לזה. לשניהם הייתה יכולת למגנט אנשים אליהם. ג'ון עלה אל הבמה בצעד קופצני של הילד בן השמונה עשרה שג'ון אף פעם לא הפסיק להיות. הוא חייך כמו ילד קטן, כמו מישהו שגילה את סודות היקום, כמו הכל ביחד. סוזן מצאה את עצמה מחייכת ביחד איתו.

"ערב טוב, גבירותי, רבותי וכל השאר! מה שלומכם הערב?"

מארי מחאה לו כפיים, ניצוץ של גאווה קורן מעיניה. סוזן הצטרפה אליה בהתלהבות. ג'ון הסתובב במקום, נסוג מעט, כאילו התשואות הנלהבות הסיטו את שיווי המשקל שלו. "אה, תודה," הוא מלמל, ואז חזר לעמידה זקופה וקרא, "תודה לכל מי שבא לכאן הערב!"

לאחר שהתשואות שככו, ג'ון ניתר אל האקווריום. "או.קיי. מי מוכן לנחש מה יש לנו כאן?"

ליד סוזן, רובי מלמל, "לא הרבה, שכל." סוזן התנגדה לדחף העצום שעלה בה לנעוץ מרפק בצלעותיו של האידיוט.

"אין מתנדבים?" ג'ון סקר את האולם. לאחר שלא היו תשובות, הוא נאנח אנחה דרמטית וכיבה את האור באולם. החושך הפתאומי גרם למספר לא קטן של מלמולים בקהל. סוזן התפתלה מעט בכיסאה. במה הילד הזה חושב שהוא משחק?

"כפי שאתם רואים," קולו של ג'ון צף בחשכה, "יש בתוך התא הזה נקודת אור אחת. היא די קטנה, אבל היא חזקה מספיק שיהיה אפשר לראות אותה, במיוחד בחושך. נקודת האור הזאת, אני יכול לספר לכם, עלתה למוסד המכובד שבו אנחנו יושבים היום יותר מעשרים מליון דולר."

מלמולים עלו מהקהל. ליד סוזן, רובי נחר בביטול ואמר, "הייתי יכול לעשות את אותו דבר עם נורת חשמל של שני דולר." סוזן התעלמה ממנו בהפגנתיות. האור הלבן היה מסנוור כמעט, לאחר שעיניה התרגלו מעט לחשכה. יכול להיות שהאחרים באמת לא ראו אותו בכלל עד עכשיו? מוזר.

לא עלה בדעתה של סוזן להתפעל או להזדעזע ממחירו של הפרוייקט. אם כבר היית חייב לבזבז כסף, עדיף שזה יהיה על משהו מעניין.

"עכשיו, אני מתאר לעצמי שרובכם שואלים את עצמכם, 'אין זה קשור ליקומים מקבילים?'."

"למען האמת," רובי אמר, לא טורח ללחוש, "אני הייתי מעדיף לשאול 'איפה האוכל?'."

"הקשר הוא," ג'ון המשיך, כפי הנראה בלתי מודע לחברי הקהל העוינים יותר, "למען האמת, עניין של מהות. או, אם לדבר בשפת בני אדם," ג'ון אמר, מצביע על הקופסה, "מה שאתם רואים פה הוא חלק ממשי מיקום מקביל." ג'ון חיכה שהאוושה שעלתה מהקהל תשקוט לפני שהמשיך. "חלק קטן, אמנם, אבל חשוב. מה שאנחנו רואים פה הוא מבט זעיר, שגודלו אינו יותר מנקודה אאוקלידית, אל תוך ליבה של שמש."

סוזן מצמצה, וניסתה לבלוע בפה שיבש פתאום. אז *זה* היה הפרוייקט הגדול שג'ון עבד עליו בשנתיים האחרונות. נקודה שנמצאת בתוך יקום מקביל - אוי, הדברים שהיא תוכל לעשות עם נקודה כזאת...

ולשמאלה, רובי לורנס התחיל לצחוק.

לרובי לורנס היה צחוק מיוחד. למרות שיכולתיו המילוליות של רובי לא היו טובות במיוחד, הוא היה יכול להביע בצחקוק אחד את המקבילה המשמעותית של נאום שלם. רק אחד הצלילים המתועבים שרובי ידע להפיק היה מסוגל להעביר את המסר הבסיסי שזה שהצחוק היה מכוון אליו היה היצור המגוחך ביותר ביקום הידוע. בתשעה מקרים מתוך עשרה, סוזן הייתה מושא הצחוק הזה.

אוטומטית, סוזן נסוגה אל תוך מושבה, מסמיקה בפראות. היא רצתה להרוג את רובי, היא רצתה לענות אותו למוות, היא רצתה *לצאת מכאן--*

5. *"--וחמש נקודות? מה עם חמש נקודות שלא נמצאות באותו חלל? מה הן יוצרות?"*

סוזן מצמצה. האור הפתאומי הכאיב לעיניה.

המורה חייך אליה, חיוך שהיה יכול להיות נעים אם הוא לא היה נוטף התנשאות מתקתקה. "אולי בכוכבים אחרים יש לך חמש נקודות שאינן באותו חלל, סוזן. לא בכוכב הזה." ולעזאזל, אם רובי לורנס לא יפסיק לצחוק, היא--

סוזן מצמצה. מה לעזאזל?

היא זיהתה את השולחן המצופה פורמייקה ירוקה וחריטות שנעשו בסרגל מתכת. היא זיהתה את החצאית הקצרה האידיוטית שעטפה, בקושי, את ברכיה - לשכוח את הבגד המטופש היה בלתי אפשרי, איך אפשר לשכוח משהו שבגללו חטפת דלקת ריאות כל חורף? הקיר שמימין לה היה מכוסה בפלקטים צבעוניים, והלוח היה מכוסה בשרטוטים של קוביות.

ניסיונות טראומטיים הם דבר שנשאר איתך לכל החיים. זו, כנראה, הייתה הסיבה שבגללה היה לסוזן קל כל כך לזהות את חדר העינויים שבו למדה מתמטיקה בכיתה יב'.

לעזאזל עם זה, היא חשבה, שולחת מבט נוטף רעל בכיוונו של רובי. "כי העניין הוא," היא שמעה את עצמה אומרת, "אם כל נקודה נוספת יוצרת מימד נוסף, הנקודה החמישית תיצור קו זמן."

רובי שלח לעברה מבט משועשע. "מסע בזמן? את רוצה לחזור ולהרוג את סבא שלך?"

מעניין, אמר קול קטן בתוך ראשה של סוזן, איך הוא נהיה טיפש יותר ויותר ככל שהוא גדל. עד כמה שזה מדהים, בכיתה יב' הוא היה די אינטיליגנטי, לא משנה עד כמה הוא ניסה להחביא את זה.

סוזן התעלמה ממנו, וריכזה את מבטה על המורה, שכבר לא נראה כל כך מרוצה מעצמו. הוא משך בכתפיו. "זה לא נראה לי." וזה היה סוף השיחה, כנראה: המורה פנה בחזרה אל הלוח, מסביר לקהל בני עשרה משועממים את עקרונות הסטראומטריה.

"חמש נקודות," ג'ון לחש לה מהמושב שמאחוריה, עיניו בוהקות במשובה. "קבלי עשר על זה שהצלחת לתסכל את האידיוט הזקן."

סוזן גלגלה את עיניה. ג'ון *באמת* לא השתנה.

זה הגיוני, היא חשבה, מתעלמת מהמורה כשהוא הסביר דברים שהיא ידעה מאז גיל שתיים עשרה. נקודה חמישית - זה מה שג'ון יצר בכל הפרוייקט שלו. מישור-זמן. לכל כיוון במרחב שסוזן הייתה יכולה לחשוב עליו הייתה קבוצת שרירים בגופה שיכולה להניע אותה לשם - הצידה, קדימה ואחורה, למעלה. סוזן זכרה את תחושת ההתכווצות שעברה על גופה במהלך הסצינה באולם. כל הסיכויים שתגובות הבריחה שלה פעלו במלוא הכוח, ולאן עוד היא הייתה יכולה לברוח?

לברוח אל העבר. סוזן חייכה. עכשיו *זה* חטא אחד שבו אף אחד לא האשים אותה. למתמטיקה, כן, אבל היסטוריה אף פעם לא הייתה אחד מהנושאים החביבים עליה.

טוב, מה עכשיו? להישאר פה ולחיות מחדש את כל הילדות שלה? אלוהים ישמור. כאילו שזה לא היה מספיר גרוע בפעם הראשונה. מה האופציות האחרות?

לזוז. איפשהוא בגוף שלה, הייתה קבוצת שרירים שאנשים השתמשו בה מלבי להיות מודעים לכך, זו שהובילה אותם קדימה בזמן. סוזן, כנראה, מתחה את השריר - אם באמת יש שריר כזה, היא הזכירה לעצמה - לכיוון לא טוב. אפשר לקבל התכווצות שרירים זמנית?

טוב, סוזן לא *הרגישה* שום דבר כזה. אבל בכל זאת, קודם זה עבד. עכשיו כל מה שהיא צריכה זה נקודה חמישית--

הו, *לעזאזל*. הנקודה החמישית נשארה מאחור, באולם ההרצאות--

או שאולי לא.

סוזן הסתכלה על הצורות שעל הלוח, מוחה מחליף הילוכים. כל שני קווים נפגשים בנקודה, כל שני מישורים נפגשים בקו, ומכאן - כל שני חללים נפגשים במישור, וכל שני זמנים נפגשים בחלל. אם ככה, אז בכל חלל נתון יש נקודות השייכות לשני זמנים, ואולי יותר: אלוהים יודע איך דברים נחתכים במימד הרביעי.

אבל כל זמן שאלה נקודות הנמצאות כולן באותו חלל, זה לא עוזר לה הרבה. החלל הזה הוא חלק ממישור זמן - אפילו יותר מאחד - אבל כל זמן שלא הייתה לה נקודת התייחסות מחוץ לחלל, מה היא יכולה לעשות? כלום.

אלא אם כן...

שלושת המימדים הראשונים הם אותו הדבר, לא משנה מאיזה כיוון מסתכלים עליהם: אתה לא יכול לקבוע אם המימד הראשון הוא למעלה-למטה, קדימה-אחורה או ימינה-שמאלה. מספר המימדים הוא מה שמשנה, לא המספר הסידורי שלהם. אם כך, מה שהיא צריכה זה שלושה מימדים *כלשהם* למקם בהם את חמשת הנקודות שלה. מי אמר שהיא לא יכולה להשתמש בנקודה בזמן?

ומאחר וזמן הוא לא מימד חומרי... מי אמר שמחשבה לא יכולה להיחשב לנקודה? או זיכרון, אם כבר? אחרי הכל, מה שעבר את המסע בזמן היה זיכרון. אולי היא גם יכולה לחזור באותה דרך.

בחשש קל שסוזן הכירה היטב, ההרגשה הקבועה שלה כשעמדה לנסות משהו מטופש במקצת, היא העלתה במוחה את הדקה האחרונה באולם ההרצאות. הצחוק המתועב ההוא - לא, עדיף לנסות להתרכז במה שראתה לפני כן. פניו של ג'ון, מוארות מהתרגשות. יכולת להצית זיקוקים מהאש שבעיניו--

--סוזן פקחה את עיניה, אינסטיקטיבית מושיטה יד לגעת בגבו המוכר של האיש שישב מולה. היד עברה דרכו, וסוזן נרתעה. האיש שמולה לא נראה כאילו הוא שם לב.

ג'ון. תודה לאל - לפחות היא הגיעה למקום נורמלי. אבל היא לא יכולה לגעת בו, מה שאומר שהיא לא שם. טוב, היא *כן* שם - היא רואה את הכל - אבל *היא* לא שם, לא הגוף המוחשי שלה באותו זמן.

סוזן ניערה את ראשה, משליכה את התקווה המטופשת המישהו יצייר לה תרשים זרימה של כל המצב המשונה. במקום זאת, היא רכנה מעל כתפו של ג'ון, מסתכלת על הנייר. משוואות אליפטיות בבסיס שש. משעמם לו?

הוא נראה מעוניין למדי, עובד על הנוסחאות במרץ שכמוהו סוזן לא ראתה מעולם, העט שבידו כמעט קורע את הנייר. פיו של ג'ון היה מתוח, שיניו חשופות, וכאשר סוזן סוף סוף קלטה את המבט שבעיניו היא נרתעה.

אלוהים. ג'ון. מה קרה לך?

היא לא הייתה יכולה אפילו לשים יד על הכתף שלו, לנער אותו קצת, להוציא אותו מזה-- מה ש*זה* לא היה. הוא בהה במשוואות בריתוק שכמוהו סוזן מעולם לא ראתה, מעולם לא הרגישה מחוץ למוחה שלה. תנועות ידיו היו קצרות וחדות כשהוא שירבט משוואות על הדף.

הדף השתנה מתחת לידיו, דיו שחורה מתפשטת על משטחו, הופכת דף לבן לחשכה בין כוכבית, לאפלה של מקומות קטנים כל כך שאפילו האור אינו יכול להיכנס אליהם. ובחשכה, אור נצנץ, כמו אלפי שמשות, בנקודות זעירות--

נקודות. אלפי נקודות, מחוץ לכל דבר שסוזן הכירה, פותחות דרך למיליוני כיוונים - איך היא תמצא את הדרך הביתה אי פעם?

היא הרגישה את ג'ון יותר מכפי שראתה אותו, גוש של רעב שהתקיים לצידה. הם היו דומים כל כך, יותר מכפי שהיא ידעה אי פעם. יותר מכל דבר אחר, היא רצתה להושיט יד ולגעת בו, לעגן את עצמה במעט המציאות שנשארה לה.

היא לא הייתה יכולה לגעת.

לאחר רגע, הדף היה שוב דף, והחשיכה נסוגה לשני קווים מקבילים. "שווה". עיניה הקהות נחו לרגע על הסימן, לפני שהכריחה את עצמה להסיט את מבטה אל פניו של ג'ון.

היא לא ידעה. היא אף פעם לא ידעה עד כמה מעורר אימה זה יכול להיות כאשר אתה מסתכל בפניו של האדם היחיד שהבנת וכל מה שאתה רואה זה גוש מת של חומר אורגני. עיניו היו פתוחות עדיין. הוא נראה מבוהל כל כך.

"לא," היא לחשה, וידיה רעדו כשניסתה שוב לנגוע בו. "אתה לא יכול למות. אתה שלי. אתה לא יכול למות."

הוא לא זז. ידיה היו קרות כל כך כשנגעו בעורו, עור שהיה צריך להיות חם.

"איפה אתה?" היא שאלה את האוויר הריק. "לאן הלכת?" אבל את זה, לפחות, היא ידעה - ראתה במו עיניה. עמוק אל תוך הלילה הנצחי...

כן, היא חשבה. עמוק.

היא הרפתה.

7. *...ואף אחד, באותו שיעור או לאחר מכן, לא שאל את השאלה האחרונה.

"מה יוצרת הנקודה השישית?"*

"--ותודה לכל מי שהגיע לכאן," ג'ון אמר, וסוזן פקחה את עיניה, ממצמצת כדי לסלק את תחושת העקצוץ המוזרה שפשטה בהן. חסרת סבלנות, היא ניגבה את פניה, שהיו פתאום לחים בצורה לא נעימה.

יכול להיות שהיא נרדמה? מוזר. היא לא הייתה מפספסת את אחת ההרצאות של ג'ון. אבל כל מה שהיא זכרה היה אור בוהק, מסנוור, וחשכה.

לאחר ההרצאה, כשג'ון ומארי היו עסוקים בקבלת פניהם של אנשים עם הרבה כסף ומעט שכל, סוזן התחמקה אל תוך החדר הקטן שמאחורי האולם. היא רצתה מבט או שניים על הצד המתימטי של העניין.

היא עברה דרך הדפים כמו טורנדו דרך עלים יבשים. פה הוא טעה, כאן הייתה לו סתירה לוגית, ומה לעזאזל קרה *כאן*? אין פלא שהילד סומך על מחשבים שיעשו את העבודה המלוכלכת שלו בשבילו, סוזן חשבה בשמץ של שביעות רצון עצמית. הראש שלו לא יכול להישאר באותו מקום למשך חמש שניות רצופות.

היא החרימה כמה דפים שלא היו בהם טעויות יסודיות מדי. היא תאמר לג'ון אחר כך שהיא לקחה אותם. אם היא תזכור.

כשהיא יצאה משם, השעה הייתה חצות ושש דקות. מאיזו שהיא סיבה, זה שיעשע את סוזן. היא שרקה כל הדרך למכונית.



נושא נכתב על ידי נשלח
  חמש נקודות פרספוני 07:13 08/12/2002
  רק שאלה קטנה שלמקו 23:49 09/12/2002
  RE: רק שאלה קטנה פרספוני 02:15 10/12/2002
  במקרה הזה, זה סביר שלמקו 08:15 10/12/2002
  הערות: NY מאושר 01:56 10/12/2002
  RE: הערות: פרספוני 02:19 10/12/2002
  RE: הערות: NY מאושר 02:31 10/12/2002
  לחילופין שלמקו 08:18 10/12/2002
  אבל תצטרך לחלוף על פני הלקטורים קודם גל 10:11 10/12/2002
  שלא לדבר על מה שיקרה כשיהיה גם NY מאושר 13:48 10/12/2002
  כל ההערות נלקחו לתשומת ליבי... פרספוני 05:56 11/12/2002
  !THAT's the spirit![[ל''ת]] NY מאושר 06:00 11/12/2002
  למה כל העולם? אבישי 12:38 19/12/2002
  RE: למה כל העולם? פרספוני 17:31 20/12/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.