בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
חשמל זורם בכפות רגלייך. [מבוגרים]
נכתב ע''י: חתול תעלול (IP Logged)
תאריך: 13:45 27/11/2002


אף פעם לא הבנתי את האנשים שמנסים לחפש את עצמם בכל מיני נקודות על הגלובוס. בהודו ודרום אמריקה יש נוף יפה, חופים משגעים (נוף יפה), יערות עם חיות שאוכלות בני אדם (נוף יפה) ונשים יפות (כמו שאמרתי, נוף יפה). אבל אנשים צריכים לדעת שהחיפוש אחרי הזהות לא מתחיל בשדה תעופה (אלה עם את/ה טייס או את/ה דיילת), החיפוש מתחיל בלב, במקום שבו אתה עומד כרגע, במקום שבו נוצרות המחשבות, המקום שבו נוצרים עצב, שמחה וחרמנות.
יש המון מקבצי נדבות בבומבי, הם אוכלים עכברושים מוכי איידס ושותים מנהר שצפים בו גופות, חרא ונעליים. אם הם באמת היו מכירים את המפתח לאושר פנימי הם לא היו צריכים לשכב על מסמרים ולנשק נחשים כדי להרוויח כסף.
כשאתה מנסה לטהר את עצמך בנהר אתה לא יוצא יותר נקי.

אני לא אומר שאתה לא יכול למצוא את עצמך בהודו, אני פשוט אומר שהסיכוי שתצליח לעשות את זה הוא שווה עבור כל מקום.
אתה פה? תמצא את עצמך כאן ותחסוך את מחיר כרטיס הטיסה.

כל מה שצריך לעשות זה להפוך לחרש. לא לשמוע את אימא מנדנדת שתתחתן ותשיג לה נכדים, לא לשמוע את אנשים שאומרים שבלי תעודת הצטיינות ממוסד שלא מכבד את עצמו אתה לא שווה כלום, לא להקשיב למי שרוצה לברך ויוצא מקלל. ברגע שתסתום לכולם את הפה (מסקינגטייפ?), רק אז תוכל לשמוע את הקול שמדבר מתוך השקט, הקול שלך. מישהו שהוא אתה מדבר אליך, תקשיב לו, הוא בן אדם טוב.

בדרך כלל.

כל יום אני קם ומצחצח שיניים. אני חושב שזה הדבר היחיד שמפריד בין העולם התרבותי (תרבותי?) לבין העולם השלישי (שלישי?). שיניים. מקום שיש בו אנשים עם שיניים רקובות זה מקום שהנציג שלו באו"ם יושב על אחד הכיסאות הנמוכים.
אחרי שאני מסיים לטפל בהיגיינה של החיוך אני שוטף פנים ובודק את עצמי מול המראה.
"מי אתה?" אני שואל את האיש המשתקף. לפעמים הוא מספר לי שהוא בהנג אובר רציני (בקבוק וודקה כפול שתיים) ומבקש שיעזבו אותו בשקט ולפעמים הוא פשוט מודה שהוא לא יודע מי הוא ושותק.
הוא באמת לא יודע מי הוא, יכול להיות שהוא מצפה שהתשובה תגיע מכיווני. פראייר.

אחרי שאני מסיים להתווכח עם יתר העצמים הדוממים בבית (ומפסיד בוויכוח מול רובם), אני מתפנה לשאר החובות שלי כלפי העולם, שהם בעיקר עינוג עצמי, אני נכנס לחדר הפורנו שלי.

כן, זה בדיוק מה שאתם חושבים שזה.

יש לי חדר, לא קטן. יש בו מדפים כמו הספרייה והם מכסים את כל הקירות, מהרצפה עד התקרה.התאורה רומנטית, חצי חושך וחצי אור. את החלון ביטלתי כי 1) לא אהבתי שאנשים מציצים עליי ו 2) אנשים לא אהבו שאני מציץ עליהם.
על המדפים מסודרים, באופן מופתי, חוברות "פלייבוי", "פנטהאוז", "האסלר", "ווג", "שמנמנות ושופעות", "לאשה", "את", "מצויירות ומפתות", "מין לנער המתלבט", "מין לנערה המתלבטת", "מסע בין כוכבים – הדור העירום" והאחרון חביב "חיות החווה – הדרך לחליבה נכונה". כל החוברות עטופות בניילון וחתומות בנשיקה.

אני אוהב לשבת שם ולשכוח שאני קיים. מוקף בנשים מודפסות על נייר, כאלה שלא צריך לשלם עבורן במסעדה או , אלוהים ישמור, לשוחח איתן.
כשאני חושק בנוסטלגיה אני שולף מהמדף את מיס אוקטובר 73, תחביבים: סקי הרים, רכיבה על אופניים, עזרה לנזקקים ומין אנאלי.

אם אני מעונין בבציר משובח, תמיד יש את מיס חולצה רטובה לשנת 96. תחביבים: מתמטיקה נומרית, ראיית חשבון, חקר השואה וסופר סופר ויברטורים (30 ס"מ ויותר, אם אפשר בבקשה).
הנה בחורה עם שכל פלוס גוף, אבל אני לא מתעניין בצילום רנטגן של המוח שלה, אם אתם מבינים אותי.
לפעמים אני אפילו קורא את הכתבות, אחרי הכל, אני צריך לדעת מה מתרחש בעולם.

אני לא משקר לעצמי, זה סוג של בריחה, אולי אפילו הסבתא של הבריחות. נשים אמיתיות לא נראות ככה, לא מתנהגות ככה ובדרך כלל נורא קר להן בכזה מין לבוש אבל זה הדבר הכי קרוב שאני יכול לקרוא לו זהות עצמית, הדבר שאני יכול למצוא בו אמת מוחלטת. בלי פיצול אישיות, בלי היסוסים, בחדר הפורנו אני אלוהים וזאת כל המציאות שאני צריך.

כשאני גומר את עיסוקי, וכאלה אין רבים, אני לובש חולצה (לבנה) ומכנסיים (ג'ינס כחול). תמיד את אותם הבגדים, תמיד באותו הצבע. אם אני חסר זהות זה אמור להשתקף בתצוגת האופנה הפרטית שלי. שעמום מבפנים ומבחוץ.
אני יוצא מהבית ויורד במדרגות, אני יודע שגברת קשפיצקי שומעת אותי. היא כבר בטח בת מאתיים (או לפחות שבעים), דוגמא מובהקת למה שקורה לבן אדם כשהנעורים עושים צ'ק אאוט מהגוף ולא טורחים לשלם את החשבון. העור של קשפיצקי רפוי אבל שקוף ואם תתאמצו ותביטו תוכלו לראות את הגולגולת שלה משקיפה עליכם בחזרה. השפתיים (שאולי פעם נישקו גבר, אישה או חיה) הם כבר לא יותר מעור סדוק ודק, מאחוריו שורה צהבהבה של שיניים תותבות שאם תביטו לתוכן תוכלו להריח מה אכלה קשפיצקי היום, אתמול ולפני שבוע.
אבל היא עדיין שומעת אותי. הזמן לקח לה את הכל, חוץ מאת האוזניים.
גברת קשפיצקי תמיד שואלת אותי מתי אני אשלם את שכר הדירה ואני מזכיר לה ששילמתי לפני חודש. לגברת קשפיצקי יש זיכרון של כיסא, היא משוכנעת שהבריטים עדיין בשלטון ושהחתול השחור בחצר הוא מרגל מטעם המפלגה הנאצית.
בניגוד אליי, לגברת קשפיצקי יש זהות, היא מצאה את עצמה בין גאות ושפל של טרוף, שכחה וזקנה. היא לא טורחת לשאול את עצמה מי היא. הלוואי וגם אני הייתי כזה בר מזל.
הנחמה שלי היא שבעצם לא שילמתי שכר דירה כבר עשר שנים.

אני קונה את החוברות שלי בקצה השני של העיר, מרחק של תשעה מעברי חצייה, שלושה רמזורים, שניי בתי בושת (אחד מהם מאחורי הבנק והשני מול העירייה. כך שהלקוחות הקבועים לא יאלצו ללכת רחוק.) יש גם תחנת משטרה אחת בדרך אבל מאז שעצרו אותי בעוון שוטטות אני משתדל לשוטט הרחק משם.
המוכר בחנות המגזינים מכיר אותי עוד מהתקופה שהייתי יותר צעיר, יותר יפה ופחות חכם. אני לא צריך לגשש בתוך צרור אסופה של חוברות פורנוגרפיות רטובות מהמדף, עם טביעות אצבע של נערים מתבגרים או חרדים מתוסכלים שמצאו את הדת ואיבדו את הדרך. החוברות שלי ארוזות מראש בחבילת קרטון אטומה, כמו מתנת יום הולדת מאיזה דודה (רק בלי עטיפה צבעונית או ברכת "מזל טוב." אבל עם הרבה נשים ערומות בפנים.)
זה הסכם שיש לי עם המוכר,
אני - נותן כסף שאני לא צריך ומקבל חוברות שאני רוצה.
הוא - מקבל כסף שהוא רוצה ונותן חוברות שהוא לא צריך.
על זה בנויה התרבות האנושית ובלי זה אנחנו לא הרבה יותר מקופים ששכחו איך מטפסים על העץ.
פעם המוכר עצר אותי. "אתה לא רוצה לעשות משהו עם עצמך?" הוא שאל.
"מי אני?" שאלתי אותו. "איך אני יכול לדעת מה אני רוצה לעשות עם עצמי כשאני לא יודע מי אני?".
היא גרד את הראש ושינה מהר נושא. "אתה מתכוון להצביע בבחירות? עדיין לא החלטתי אם אני תומך ברעיונות הישנים שכבר נכשלו או ברעיונות החדשים שעומדים להיכשל, מה אתך?"
"יש בחירות?" שאלתי.
"בטח, רוצה לדעת באיזה תאריך?"
"לא."
נראה היה שהוא נעלב אישית. אחר כך הוא ניסה לדבר איתי על גינון, מזג האוויר וגודל התחת של לקוחה שקנתה ספר בישול.
על כל השאלות עניתי במשפטים שלא אומרים כלום ולא מתכוונים לשום דבר.
מאז אנחנו לא מדברים. יחסים אידיאלים.
אני נכנס, לוקח את מה שאני רוצה ויוצא. כמו שוד. (רק שאני בעצם משלם לו.)
היום נכנסתי לחנות, הוא הנהן לכיווני ואני הנהנתי בחזרה. הוא הגיש את החבילה וקיבל את השטרות. אמר "חג שמח", למרות שלא ידעתי מה אני אמור לחגוג וזהו.

בדרך חזרה אני מסתכל על האנשים מסביבי, הולכים לפני ומאחורי. כל אחד שקוע בחיים הקלושים שלו, משפחה, קריירה, חובות, נכסים, דאגות, חששות, אלימות, קנאה, חמדנות, ילדים שמחטטים להם בארנק, ממשלה שמחטטת להם בארנק, מאהבת שרוצה להיות אישתך, אישתך שרוצה להיות מאהבת של מישהו אחר, אנשים שרצים יותר מהר ממך, חושבים יותר מהר ממך, מקבלים יותר כסף ממך, דשא דולרים ירוק של השכנים, הריון לא רצוי, הפלה לא רצויה, תכניות טלוויזיה שכבר ראית פעם ותראה שוב, נעליים לוחצות, כלב שצריך להוציא לטיול ולאסוף את החרא שלו בשקית, חלומות נעורים שהפכו לקוצים כואבים של תסכול, תספורת גרועה במחיר מופקע, בהנחה שעוד נשאר שיער על הראש לשחק אתו, עשירית מהחיים בישיבה על האסלה, חמישית מהחיים בהמתנה בפקקים, רבע מהחיים בהקשבה לאנשים שלא רוצים לשמוע, שליש מהחיים בשינה רצופה שידור חוזר של סיוטים ששמרת עוד מהילדות, חצי מהחיים להתלונן כמה טוב היה קודם (כשקודם היה בדיוק אותו דבר) וחיים שלמים בתור נערת גומי קטועת גפיים.
זה הקרקס שלכם, אני אפילו לא שייך לקהל.
את החלל שיש להם בבטן ובראש הם ממלאים בבשר טחון מריר, מהסוג שמשאיר טעם קיא על השפתיים. צעצועים שבורים, אריזות של מותגים ורדיפה אחרי הזנב של עצמם. משגל המחשבות הדוממות.

אנשים נולדים, עושים שטויות, מתחרטים על שטויות ומתים.
כל המאמץ רק בשביל להתחמק מהאמת, שהכל חולף, כמו קיץ, חורף, סתיו או אביב. העונה של השנה שעברה היא לא העונה של השנה הבאה, גם אם זה נראה ככה.
אבל אנשים מנסים ללכת עם מטרייה תחת השמש ועם מטרייה תחת הגשם. כי המטרייה הפכה לפתרון עבור הבעיות, אקמול אבסולוטי. כשמשהו קורה כולם ממהרים לכסות את עצמם, לא מנסים ליהנות מטעם הטרגדיה ומתיקות האסון.
למה?
אולי זו קנוניה של התת מודע ואולי זו קנוניה של יצרני המטריות.

כשחם בחוץ תתפשטו ותיהנו מהחום וכשקר בחוץ תתפשטו ותיהנו מהקור. אחרת אתם מתים.

לפעמים אני מלא בבול שיט (צרכים של פר).

הרמזור אומר לי אדום אז אני עוצר מול מעבר החצייה. באמצע הכביש, בין פס לבן לפס שחור, שוכב חתול קטן. הוא מייבב, אולי קורא לאימא, אולי מתפלל לסוף מהיר מתחת לגלגלים של שליח פיצה. משאיות ואופנועים רועשים לידו, חלקם מנסים להחמיץ אותו ולחלקם לא אכפת.
אני מכיר את הרמזור הזה, אנחנו חברים ותיקים, עד שיהיה ירוק החתול יהיה כתם אדום על הכביש. אני מניח את החבילה שלי בצד ומתפרץ לכביש, כמו שאסור. טרנזיט כחולה עוצרת בחריקת בלמים, מישהו מקלל אותי ומישהו מקלל את המישהו שמקלל אותי. אני מרים את החתול ומגלה שזו חתולה. עם רגל שבורה (או סתם עקומה, אני לא וטרינר, אתם יודעים.) אם היא הייתה יכולה לדבר היא בטח הייתה אומרת "תודה." רפוי. היא מתכרבלת בין הזרועות שלי ועוצמת עיניים. אני עומד באמצע הכביש, צופרים שורקים סביבי בשפת הכביש. אנשים צועקים, תינוק בוכה בעגלה. אני, וכל האחרים, מזיעים כמו ברז מטפטפת מתוך ברזל חם, האספלט רותח והראייה שלי מטשטשת בסגנון אפקט זול במצלמת וידאו ביתית. בשולי צד ימין אני שומע זוג צועק על גרושים והלב שלי נשבר, בשולי צד שמאל אני שומע זוג צועק על חתונה והלב שלי נשבר ואז ב ו ם. כל הצבעים הופכים לשחור וכל הצלילים הופכים לחיוג תפוס בטלפון.

מלאך קדוש מגיח מתוך הר של אשפה, מנער מהכנפיים פחית של קוקה קולה, שמש כתומה בוהקת מאחוריו. הוא מרחף אלי. אני יודע שאני היחיד שרואה אותו, זה חיזיון אישי. הוא נוחת מולי, דורך ולא דורך על האספלט החם. כנפיים לבנות עוטפות אותי ומתוך הנוצות בוקע מיזוג אוויר אלוהי, אני שומע מנגינת נבל, מתבשם בריח בית השחי של גן עדן. הוא מתכופף, עמוד השדרה שלו מתעקם וזוהר, אני עומד לספר לי את הסוד היחיד שחשוב באמת.
ואז הוא יורק לי בפנים.

רגע נדיר של הארה, כמו שבטח היה לאדם כשראה את חווה בפעם הראשונה ומשך אותה לתוך השיח.

המלאך צוחק עלי ובעודו מרחף למעלה הוא מסתבך בחוטי חשמל סבוכים, ריח של בשר קודש חרוך נודף מהעולם והבזקים כחולים מתרוצצים על כנפיים משחירות. אני עדיין שומע את הדי הצחוק בזמן שעורב מתיישב על השלד המפוייח של המלאך שלי ומנקר במשקעי העיניים.

מצאתי את עצמי, ברוך הבא.
החזיון נגמר כמו שהתחיל. כל החושים חוזרים לפעום ולצרוח אבל טיפת רוק ענקית עדיין נוטפת לי מהפנים.

אני מחזיר את החתולה לכביש, מניח אותה בעדינות. "מצטער מותק, כבר לא אכפת לי." אני אומר לה ומלטף את הראש הקטנטן. היא מביטה בי ואם רק הייתה יכולה לדבר בטח הייתה אומרת "מיאו, לך תזדיין."
אני חוצה את הכביש לצד השני, מספיק לשמוע "ספלאש." קול חלוש של עצמות נקרעות ויללת סיום. הגברת השמנה שרה לחתלתולה.
החבילה שלי נשארת לעמוד ליד הרמזור, אולי איזה ילד יאסוף אותה ויזכה להפתעה נעימה, אולי יפוצצו אותה בתור חפץ חשוד ופלחי נייר של וגינות, שדיים ושפתיי סיליקון יתפזרו ויתעופפו באוויר, כמו שלג עם קריצה, כמו גשם עם חיוך.

אני עולה במדרגות הביתה, גברת קשפיצקי שואלת אותי מה עם שכר הדירה ואני מזכיר לה ששילמתי לפני חודש וכדאי שתנעל את הדלת כי הבריטים עושים חיפוש אחריי סליקים ופעילים של ההגנה. היא אומרת לי שאני ילד טוב, חומר איכותי לפלמ"ח, ונועלת אחריה חמישה מנעולים.
אני מגיע לדירה ונכנס מייד לחדר הפורנו. אם החוברות יכלו לדבר הן בטח היו שואלות למה לא הבאתי חברים חדשים ולמה יש לי מבט של רוצח סדרתי שמנסה לסיים את הסדרה, הן בטח היו שואלות למה אני מדליק סיגריה ומפזר נפט על המדפים.
"תודה חמודות," אני מודה להן. "היה נהדר אבל הגיע הזמן להיפרד. זה לא אתן, זה אני." ואני אני זורק את הסיגריה לתוך שלולית נפט.

כלום לא קורה.

"שיט." אני אומר. נפט זול, סיגריה זולה.
אני זורק פנימה גפרור בוער, הוא לוקח את הזמן ונופל באיטיות, הגרביטציה עייפה אבל עדיין קיימת. כשלהבה זעירה נוחתת אל תוך השלולית ומתיזה גלים קטנים, חוקי הטבע מתחילים לפעול כמו שמצפים מהם, אור מושפרץ לתוך החדר. בנות הזוג שלי מתחילות לעשות חיקוי מוצלח של נייר בוער ואני מטייל לי למראה לספר לה משהו דחוף.
"היי, תתעורר." אני אומר לאיש שבמראה. "אני יודע מי אני."
"נו, תשפוך." הוא מביט בי בספק, למד לא לצפות לגדולות ממני.
"אני יודע מי אני, אני חרא של בן אדם. אני חרא, משמע אני קיים."
"אתה מריח עשן?" הוא שואל אחרי שנייה.
"לא שמעת אותי?" אני נוקש על המראה פעמיים. "גיליתי מי אני, החיפוש נגמר. "
~ "אני
חרא
של
בן
אדם." ~
"בסדר, בסדר, לא צריך לצעוק." הוא אומר לי ומתחיל לעכל את החדשות. "זה דווקא מתאים, כל הכבוד." הוא אומר לבסוף.

הלהבות מגיעות לחדר השינה, אש רוקדת על המצעים ואני יודע שיותר לא אניח ראש על הכרית. נוצות בוערות יפה מאוד. העבר שלי בוער ונשרף, עובר לגיהינום שאליו הולכים פריטי ריהוט מתים.
לרגע אני תוהה מה יעלה בגורלה של קשפיצקי שנעולה מתחתי ובטח מסתתרת תחת המיטה, התקרה כנראה תתמוטט עליה והנכדים שלא באו לביקור אף פעם יבררו כמה פיצויים אמורה לקבל ניצולת שואה ערירית בכפייה שמתה בתאונה מהסוג הלא פוטוגני.
"אה, מה זה משנה." אומר לי האיש שבמראה. "חרא של בן אדם לא אמור לדאוג בנוגע לדברים אנושיים שכאלה, תרגיש בנוח."
אני מתיישב על שפת האמבטיה ומדליק עוד סיגריה. אחרי שפתרתי את סוד החיים אני יכול לעלות באש בשקט ובשלווה. כשהלהבות הרותחות מטפסות לי על הרגל ומדגדגות את השיער בחריכה חביבה מתחיל להיות מעט חם אבל הלב הקר שלי שומר על טמפרטורה נעימה. סוף המשחק הגיע, ניצחתי.
אני אקח את האנרכיה שלי בלחמנייה, בבקשה, עם הרבה חריף.



נושא נכתב על ידי נשלח
  חשמל זורם בכפות רגלייך. [מבוגרים] חתול תעלול 13:45 27/11/2002
  ''דיברנו כבר הרבה מילים ברצף עידית 11:39 30/11/2002
  RE: חשמל זורם בכפות רגלייך. [מבוגרים] DarkeN 04:39 07/12/2002
  מחשובות זורם בכפות רגלייך? חתול תעלול 14:47 07/12/2002
  RE: מחשובות זורם בכפות רגלייך? DarkeN 05:03 14/12/2002
  יש כאן כמה בעיות: NY מאושר 03:52 16/12/2002
  לגיונות מהפכת המדע מצדיעים לך, הקיסר. חתול תעלול 15:08 16/12/2002
  ניסוי שנכשל תשמור במגרה. או תשמיד. NY מאושר 03:30 17/12/2002
  על כלבים וניסויים חתול תעלול 10:39 17/12/2002
  היו שמועות על קודמיו של יורי NY מאושר 11:15 17/12/2002
  אה. פרספוני 06:29 08/12/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.