בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
מגנים באביב
נכתב ע''י: יולי (IP Logged)
תאריך: 05:19 22/11/2002

-מגנים באביב-

"אולי לא כדאי?" שאל שפי, מציץ רועד מאחורי גבו הרחב של קוריק. דניל עצמו הרגיש שעדיף היה לוותר עכשיו, לחזור הביתה וללכת לישון, לפני שההורים יגלו שהם ברחו. או מה שהיה הרבה יותר מפחיד בשבילו, שהם יתגלו על-ידי השומרים. אבל בינתיים, הכל היה שקט. הם התגנבו באחת עשרה בלילה מהבתים, מתאספים ליד השער המפריד בין השכונה שלהם לשאר העיר. הוא קוריק ושפי. גם מרית רצתה להצטרף, אבל באמת, מי שמע שלמשימת חבלה סודית ביותר לוקחים בנות?

"לא, אנחנו לא נחזור" ענה, מסתובב לעבר שני החברים הכי טובים שלו.

הם הביטו בו עם עיניים גדולות ועגולות מפחד. מצפים ממנו להחליט בשביל שלושתם. הו! איך הוא יכל עכשיו לסובב אותם ולהחזיר הביתה? הם אף פעם לא יסתכלו עליו כך יותר אם יסובב אותם עכשיו לחזור, או מה שיותר גרוע, למרות ששניהם מתים מפחד, הם יחשבו שהוא פחדן.

האמת הייתה שהוא אכן פחד. פחד כפי שלא פחד אפילו בילדותו, כאשר אמו איימה עליו שאם הוא לא יתנהג יפה המגנים יבואו ויאכלו אותו חי. הוא גדל מאז. הוא ידע עכשיו שהמגנים לא אוכלים טרף חי, אבל זה לא עזר לו להפסיק לפחד.

"אנחנו באנו עד לכאן ואנחנו נעשה את מה שבאנו בשבילו!", חתך. "תכינו את הצבע, יהיה לנו רק אפשרות אחת".

הם הצליחו לחצות את העיר הישנה ללא כל בעיה ועכשיו עמדו בצמוד לחומה הפנימית, מול הדלת שמובילה לשכונת השומרים והחיות שלהם. היום, כאשר בזמן השיעור, המורה סיפר איך המגנים המפלצתיים האלו, יצורי החיה, גונבים את נשמות האנשים והופכים אותם לשומרים, המחשבה שרצה בראשו בזמן האחרון התגבשה לבסוף. הוא ילך לשכונת השומרים. הוא לא יוכל יותר לעמוד מנגד. המגנים היו קללת האנשים, גנבי הנשמות, אך גם ההגנה היחידה שלהם כנגד העולם שורץ המפלצות שבחוץ. המורה שלהם סיפר שזו הסיבה היחידה למה כנסיית האלים הרועמים משלימה עם שכונת השומרים הצמודה לעיר.

אבל עכשיו היה זמן מסוכן. האביב! גורי המגנים שוטטו קרוב לחומה וחיפשו נשמות שניתן לגנוב מהילדים הישנים בעיר השקטה. הם יעצרו זאת!

הם יכתבו על הקיר במפריד בין השכונות את המילים המגנות של האלים הרועמים ויצורי החיה לא יוכלו לפגוע בילדים יותר. אף ילד לא יאלץ יותר לחיות את החיים המנודים של שומר. הבעיה היא שהמילים היו צריכים להיכתב על הקיר הפנימי, כך אמר המטיף, כלומר הם היו צריכים להיכנס אל תוך שכונת השומרים.

דניל נשם עמוק מספר פעמים והניד עם ראשו לכיוון הדלת, מקווה בכל לבו שהיא סגורה.

"בואו" לחש, "בואו".

לרוע מזלו הדלת לא הייתה נעולה, אלא נפתחה מידית למגעם הקל. נעה ללא צליל על הצירים המשומנים. הדלת הייתה עבה ונפתחה כלפי פנים. בטח, חשב, שהמגנים לא יוכלו לפתוח אותה עם הכפות שלהם. הירח הראשון כבר עלה, מאיר באורו החזק את הרחבה הגדולה. דַניל ידע שעוד חודש יעלה הירח השני והנדידות הכוללות , של כל החי על הפלנטה יתחילו בעקבותיו. הילד בלע בפחד למחשבה זו. שוב צווחות ויללות בלתי פוסקות, שוב סכנה מתמדת לעיר, בעוד אלפי היצורים החיים זורמים סביבו. חודש ימים של חרדה. הדבר היחיד שמנע את כניסתם של העדרים הענקיים, שעברו לפעמים מיליון ראש, אל תוך העיר, אל מלאי הבשר האנושי הזמין, היו השומרים שנשמתם נמכרה לחיה. הם יצאו החוצה מלווים על ידי המפלצות הענקיות שלהם, המגנים, וירחיקו את החיות המהגרות מהעיר.

פעם ראשונה מאז שהם תכננו את החבלה עלתה בראשו של דניל המחשבה שאולי הם לא עושים דבר נכון. הלהק הקטן של השומרים היה תמיד זקוק לכוחות מחודשים...לא! הנחישות הדוחפת אותו קדימה נדלקה מחדש, לא מאפשרת לו לסגת. אסור שהחיות ייקחו את נשמות הילדים. אף אחד לא יצא השנה מחוץ לחומות העיר אל שיני המגנים.

הוא, דניל, ידאג לזה. הוא נשם עמוקות וחצה את סף הדלת.

השכונה אשר נפרסה לפניהם, מוארת על-ידי אורו הבהיר של הירח, הייתה דומה לכל שכונה אחרת שהם עברו בדרך לכאן. לרגע דניל השתהה, תוהה אם הם הגיעו בכלל למקום הנכון. הוא ציפה לראות בורות אש מעלות עשן מסריח, מערות או לכל הפחות צריפים רעועים שבהם מתגוררים השומרים, בעוד המגנים השעירים חושפים ניבים מכל עבר. משהו בסגנון הציורים על קירות הכנסייה. בשום אופן לא ציפה לראות שורות מסודרות של בתים עם גינות קטנות, ההבדל היחיד היה שבצמוד לכל בית היה מבנה קטן דמוי אורווה, ששם בטח התגוררו המגנים.

"אולי בכל זאת נלך?" יבב פתאום שפי, והפחד בקולו נתן לדניל את האומץ הנחוץ. הוא נשם עמוקות ועשה כמה צעדים קדימה. מאחוריו נכנסו גם קוריק ושפי נושאים כל אחד דלי עם צבע כתום זוהר. אנחנו באמת פה, חשב, מסתכל סביבו. שלוש בנים מדת האלים הרועמים הצליחו להתגנב לתוך לב לבה של שכונת השומרים!

"ומה עכשיו?" לחש קוריק. קולו נישמע עמוק יחסית לגילו ודניל הרגיש עקיצת קנאה על שאצל חברו כבר השתנה הקול בעוד שאצלו הוא עוד קפץ מפעם לפעם.

"אנחנו נתפזר ונכתוב את משפטי ההגנה" לחש בחזרה.

הוא הניח את הדלי וקירב את שניהם אליו, לוחש בצורה כמעט בלתי נשמעת.

"אל תשכחו שהפתגמים צריכים להיות כתובים נכון על מנת שיפעלו! אתם זוכרים את השורות שלכם?"

שניהם הנידו בתשובה, עיניהם מנצנצות בהתרגשות.

"אז בואו נתפזר ונעשה את העבודה"

מיד הפחד על פניו של שפי הפך לבהלה של ממש. דניל הניח יד על כתפו ממהר להוסיף.

"אתה תכתוב את שלך על הדלת שמובילה לעיר" עדיף היה להשאיר אותו קרוב ליציאה שלא ילחץ יותר מדי.

"ואתה תיקח את קיר הבית שממול" הוסיף, מביט בעיניו של קוריק. חברו הניד להסכמה. כך הוא גם יהיה מספיק רחוק כדי להרגיש שהוא עושה משהו מסוכן וגם מספיק קרוב ליציאה, מה גם, הוא יוכל להשגיח על שפי אם משהו ישתבש.

נשארו עוד הרבה קירות פנויים אבל אחד מהם היה חשוב במיוחד ודניל ידע שהוא היחיד שיוכל לעשות זאת. הקיר החיצוני של העיר, שדרכו המגינים והשומרים יצאו אל הערבה הגדולה. הציטוט מתוך ספר ההתיישבות חייב להיכתב שם, שיהיה הזכרה נצחית לאלו שמכרו את נפשם לחיה.

הילד חייך בביטחון שלא חש ומרים את דלי הצבע פנה פנימה אל תוך השכונה. הוא לא העיז להסתובב ולראות איך שניהם מסתדרים, אם כל צעד שעבר רגליו רעדו יותר ויותר. בבטנו ריקדו פרפרים והוא חשש שאם יפנה לשניה את עיניו מדרכו הוא פשוט יברח בבהלה. דניל לא הבחין שהבתים המשפחתיים הקטנים היווה רק את שלושת השורות הראשונות ואחריהם הופיעו מבנים גסים, דמויי קופסאות גדולות, שיכלו לשכן עשרות אנשים. הוא לא ראה שהאדמה סביב המבנים זרועה בסלעי ענק, כמעט בגובהו, ושסלעים דומים היו זרוקים גם על גג הבניינים, הוא גם לא הבחין שחלק מהסלעים זעו כאשר עבר על-ידם, הרוח מניעה בעצלתיים את הרעמות הארוכות. דניל הבחין רק שנעשה יותר חשוך וריח של פרווה רטובה הופיעה באוויר. זה ו..החומה... הגדר החיצונית שהלכה וצמחה מלפניו. דניל בלע בעצבנות כאשר מבנה בגובה עשרה מטרים, בנוי סלעים ובטון, צמח למלוא גודלו ממש לפניו, מתנוסס לעבר השמים .

דניל הסתכל על ההישג האנושי האדיר הזה, שניבנה על ידי אבות אבותיהם של מקימי העיר ולרגע אפילו שכח מאימת המגינים שלשטחם חדר.

דלי הצבע חבט ברגלו כאשר עצר, מחזיר אותו למציאות. הוא לא ידע מתי מתחילה ההשכמה בשכונת השומרים ולכן עדיף אם יסיים את העבודה כמה שיותר מהר ויסתלק מכאן.

על הקיר היו ווי מתכת גדולים, חלקם החזיקו משהו שבצורה חשודה הזכיר רתמה וחלקם ריקים. הילד הסיר את מכסה המתכת שכיסה את הדלי ומושיט את ידו כלפי מעלה תלה את הדלי על אחד הווים. רחש קל נישמע מאחוריו ובבהלה הוא הציץ אחורנית. לא, מאחוריו עדיין הייתה רק אפילת הלילה. היא לא מולאה על-ידי מאות שומרים זועמים, המצוידים בלפידים או על-ידי עיניים לוהטות של מגינים רעבים. דניל ניגב את הזעה ממצחו, ניגש לעבודה. עם המברשת ששלף מכיסו האחורי, צייר בכתב גדול וברור את האותיות של מילות ההגנה. הרחש הקל נישמע שוב מאחוריו אבל הפעם הוא לא הסתובב, בטוח שזו סתם הרוח. זו רק רוח, ניסה לשכנע את עצמו, ממשיך ביד רועדת במלאכתו, אבל שפתיו החלו למלמל את שורות ההגנה שרשם "וידעו השומרים, אשר נתנו את נשמתם לחייה, כי שוב אין מקומם בין בני האנוש" הוא חזר ומלמל את המילים ואילו הרחש מאחוריו, תזוזה שקטה של חצץ, הלך והתקרב. בתנועה חדה, אחרונה, הוא סיים לכתוב את המשפט, ומוריד את הדלי התכוון להסתובב.

רוח חמה של נשימה ליטפה את צווארו. בצעקת פחד דניל זינק הצידה, מעיף בלי להסתכל את הדלי החצי מלא אחורנית. נשמע צליל של פגיעה ויללה מופתעת העבירה רטט על-קולי דרך כל גופו. דניל התכווץ לכדי כדור קטן ומבוהל, מקווה רק שהמגן שהתגנב אליו מאחורה יטרוף אותו בלי לשחק אתו קודם. השמועות על העינויים הקוליים שמסוגל לגרום מגן היו נושא מתמיד לסיפורי אימים אצלם בשכונה.

מתוך האפלה הלך והתקרב לכיוונו משהו ענקי ושחור. חושף ניבי שנהב חדים... ונוטף צבע כתום זוהר.

הגיחוך של מראה האימים שיחרר איזה קפיץ מתוח בתוכו ולא מצליח להשתלט על עצמו, דניל החל צוחק בהיסטריה, לא מסוגל להפסיק. דמעות פחד וחוסר אונים זרמו מעיניו כאשר שכב מכווץ כולו על חצץ האדמה אך באותו הזמן כל גופו רעד בצחוק בלתי נשלט. המגן הזועם נהם שוב וזינק לעברו.

צרחות הפחד של הילד קרעו את הלילה, גורמים לאור להידלק במגורי השומרים. קריאות מופתעות של אנשים מילאו את האוויר, בעוד נשים וגברים חצי לבושים מיהרו החוצה, לבד ובזוגות, דאגה על פניהם. מגינים נהמו אל השמים, מזנקים מגג אל גג, מתקרבים לכיוון הצעקות, לא יורדים לאדמה כדי לא לרמוס את השותפים האנושיים שלהם. הם מיהרו כולם לכיוון השער בגדר ההגנה. חוששים שמה אחד מחיות הפרא הצליח לחדור לשטחם, לא מבחינים כלל בשני ילדים מבוהלים שחמקו מצידה השני של שכונתם לכיוון העיר.

דניל המשיך לצעוק. מרגיש איך משהו פרוותי וכבד מוחץ אותו לרצפה. רטט מציק עבר שוב ושוב דרך גופו, כאשר קולם העל-קולי של המגינים כיסה אותו, בעוד חיפשו את מקור הצעקות, מסובבים את ראשם העיוור מצד לצד. הוא לא ראה את מאות האנשים שהתאספו סביבו וסביב המגן הצעיר שהפיל אותו. הוא לא ראה את החיוכים המשועשעים שהחלו להופיע על פניהם, הוא רק הרגיש פחד ו...ו...

משהו חם ורטוב חלף על פניו בניגוב מחוספס, ושוב פעם. מרטיב את שערו.

"שלי..." הוא שמע. "שלי-אדם-לא לפחד- מגן אדם שלי"

צעקת הפחד שלו נקטעה באחד כאשר הקול הידהד בראשו.זר, אך באותו העת... זה היה הקול שקראה לו לצאת מהעיר. הקול שגרם לו לחפש את התירוץ של פעולת החבלה כדי לחדור לשכונת השומרים. קול שהוא בילבל עם קולו שלו.

"שלי-מגן-לא פחד" אמר שוב הקול.

דניל התרומם על ברכיו והביט על החיה שחונך על-ידי דתו לראות בה מפלצת. גדול, מגיע כמעט לגובה חזהו. בעל פרווה אפורה המעוטרת עכשיו בכתמי צבע כתום. בעל ראש גדול מדי למימדי גופו ושני עיניים שחורות, שניצנצו מתוך סבך הפרווה.

מגן. חשב דניל. מגן צעיר.

"מגן...שלי?" ביטא בקול את אשר פחד לחשוב.

המגן עשה צעד נוסף לעברו, נוגח בו קלות עם אפו ואז הרים את ראשו הפרוותי והעביר את לשונו הסגולה על פניו של הילד. דניל הושיט יד בחששנות והעביר את אצבעותיו דרך הפרווה הרכה של החייה, מרגיש איך השערות הדקיקות רוטטות תחת ידו כאשר המגן השמיע את קולו הבילתי נישמע. קול שרק הוא יכל לשמוע. הוא, שרק את קולו יכל המגן הזה להבין. הם עמדו אחד מול השני, הילד האנושי וגור המגנים, מרוכזים לחלוטין אחד בשני ואילו מסביבם הלילה הורעד עלידי שאגות הקריאה של כל מגיני העיר, כאשר אחד מילדם קיבל את האנוש שלו.



נושא נכתב על ידי נשלח
  מגנים באביב יולי 05:19 22/11/2002
  I Always loved Pern stories.[[ל''ת]] UV 10:12 24/11/2002
  שמחה בשבילך, ו? יולי 04:12 25/11/2002
  RE: שמחה בשבילך, ו? UV 04:25 04/12/2002
  ארוך מדי ולא מובן... alonwho@what 05:49 25/11/2002
  טוב, זה באמת מזכיר את פרן באופן חשוד NY מאושר 01:51 26/11/2002
  בבקשה תניחו את פרן בשקט :) יולי 14:12 26/11/2002
  אם את יוצאת מנקודת הנחה שהכל כבר נכתב, NY מאושר 03:00 27/11/2002
  מזל שעוד לא הכל נכתב :) יולי 11:55 30/11/2002
  הייתי רוצה להניח אותו בצד שלמקו GRAS 03:43 01/12/2002
  זהות בין העולמות?? יולי 13:57 01/12/2002
  גרוע במיוחד דאנגלר 04:29 20/06/2003


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.