בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
הערפד
נכתב ע''י: SickBar (IP Logged)
תאריך: 14:27 18/11/2002

כשהייתי ילד נישק אותי ערפד.
לא ידעתי שהוא ערפד, לא אז.
זה היה יום סוער ואני חיפשתי מקלט מהגשם. מצאתי מקלט כזה בבית ישן שעמד נטוש שנים רבות. הכרתי את הבית הזה כי היינו משחקים בו, חברי ואני, במשך שנים. זה היה בית ההרפתקות שלנו, המקום אליו היינו נמלטים, מסתתרים מהבריונים שרצו להציק לנו. כאן ישבנו לספר סיפורים סביב למדורה קטנה שהדלקנו במה שהיה בעבר הסלון של הבית.
זו הסיבה שלא חששתי להיכנס לשם, הכרתי את המקום כולו, ידעתי היכן מותר לעמוד והיכן מסוכן כי התקרה מתמוטטת. חברי ואני חשבנו להפוך את המקום למועדון סודי אבל ויתרנו על הרעיון כי חששנו שיגיעו אנשי העירייה ויהרסו אותו.
אנשי העירייה מעולם לא הגיעו והבית המשיך לעמוד שם, הרעיון נגוז לו כמו כל שאר חלומות הילדות שלנו.
כאשר נכנסתי לבית באותו יום גשום לא הבחנתי בשום דבר חריג. היה קר, פחות מאשר ברחוב הפתוח אבל עדיין קר. בחלק מן הקירות היו חורים, סדקים שהתרחבו עם הזמן, דרכם חדרה הרוח, מנגנת כמו על חליל ענק, שורקת סביבי, עולצת כמו ילד המקפץ בין שלוליות.
התיישבתי קרוב למדרגות, מקום שידעתי שהיה מוגן ולא יתמוטט על ראשי, המתנתי שם לגשם שיפסק. ממש למולי היה חלון שהזכוכית בו נעלמה לפני שנים רבות, קרוב לוודאי שנופצה ע"י הבריונים שרדפו אותנו או אולי נגנבה ע"י מישהו מסיבות לא ברורות. הבטתי דרך החלון הזה אל הרחוב שהפך מטושטש בגלל הגשם, רק צורות משונות ומטושטשות העומדות במקומן.
אני חושב ששמעתי קול מהמדרגות ולכן הסתובבתי אבל היום אני שואל את עצמי אם לא הייתה זו הרגשה פנימית שגרמה לי להסתובב. ערפדים, אתם מבינים, לא משמיעים קול לעולם.
הבטתי מעלה אל המדרגות וראיתי אותו, אני לא יכל לומר מדוע לא קמתי ועזבתי מייד, מדוע לא קפצתי לרגלי בפחד, אני משער שלא חשבתי שמשהו רע יכל לקרות, לא כאן, לא לי.
הדמות בראש גרם המדרגות הייתה זו של גבר. גבו היה כפוף, שיערו ארוך ומפוזר, כנראה חסר בית או שיכור שכמותי נמלט מן הגשם. הוא התקרב אלי ואני המשכתי לעמוד שם, מביט בו, תוהה מצד אחד מדוע אני לא בורח ומצד שני שואל את עצמי מי זה האדם הזה?
כשעמד קרוב אלי ידעתי, עמוק בפנים, שמשהו לא בסדר, היה קר סביבו, קר יותר מאשר היה בחוץ ולמרות זאת לא נעתי, המשכתי להביט בו.
לא היה לו ריח, זה היה הדבר המוזר ביותר ולכן אני זוכר זאת טוב כל כך. ציפיתי לריח אלכוהול חריף, להבל פה מעופש, לסרחון העולה משיער לא רחוץ, מעור מיוזע. אך הוא לא העלה שום ניחוח באפי, לא ריחות רחוב ולא ניחוחות ביתיים נעימים ואף לא ריחות שאין להם ייחוד, הוא פשוט היה חסר ריח.
לרגע אחד ידו נגעה בי ואז הוא התכופף עד שפניו היו מול אלו שלי והוא נשק לי, על שפתי. היית זו נשיקה קלילה, כמעט לא מורגשת, אם לא הייתי רואה אותו עושה זאת, אם עיני היו עצומות, לא הייתי יודע שהוא נשק לי כלל.
מייד לאחר מכן הוא צעד לאחור, מבטו עלי, מצווה עלי להיוותר דומם. לא היה זה פחד ששיתק אותי. לבסוף הוא נעלם לו, מותיר אותי לבד בחשכה שהפכה להיות נוראה.
הגשם הפך לטפטוף חסר משמעות וכשמחשבתי מבולבלת יצאתי מן הבית הישן והתחלתי לצעוד ברחובות, חוזר לביתי.
הורי דאגו כמובן, הם לא ידעו היכן אני וחששו שקרה לי משהו נורא. הרגעתי אותם ואמרתי להם שרק הסתתרתי מהגשם, שלא רציתי להירטב, הסברתי להם שהכל בסדר ושאני חייב להיכנס להתקלח כי קר לי.
האמת היא שרציתי להתחמק מהם, חששתי שהחוויה שחוויתי זה עתה תתגלה, הייתי מבולבל ולא בטוח.
תחת זרם המים החמים עצמתי את עיני ושבתי לדמיין את שקרה, שחזרתי את התנועות האיטיות המחושבות של האיש, ראיתי את פניו שהיו צמודות לשלי, חשתי את המגע של ידו עלי, דמיינתי את מגע שפתיו על שפתי.
ידעתי אז שאסור לי לספר לאף אחד את מה שקרה, ידעתי שזה משהו שהיה שייך רק לי ולא לאף אחד אחר, סוד מיוחד שאחרים לא יבינו.
אכן, איש לא ידע את הסוד הזה שגנזתי בליבי. לא הוריי ולא חבריי, אפילו לא הטובים ביותר.
בכל יום הייתי עובר קרוב לבית, לא נכנס אליו אלא רק מביט דרך החלונות, תוהה אם האיש גר שם עדיין, אם הוא נמצא שם, ממתין לי. לא ראיתי אותו, לא בתוך הבית ולא מסביב, הוא נעלם לחלוטין ואני התחלתי לשאול את עצמי האם כל מה שראיתי באותו היום לא היה הזיה שנוצרה מהקור הנוראי שאולי פגם במוחי.
אך משהו בליבי אמר לי שהאיש כן היה שם ושלא היה זה דמיוני בלבד שיצר אותו, לא הקור שתעתע בי. יום אחרי יום הסתובבתי ברחובות, מחפש אותו. חיפושי לקחו אותי רחוק יותר מהרחובות הראשיים אל תוך הסמטאות הקטנות המוצלות אליהן איש לא נכנס.
כאן לראשונה נתקלתי בעוני שבעירי, באלו שנאלצו למצוא דרך לחמם את עצמם בלילות, שמצאו דרך להרוויח את לחמם מגופם. מעולם לא שוחחתי עם איש מאותם אנשי סמטאות, רק הבטתי בהם, מחפש את האיש המוזר ההוא, חסר הריח. עיני נתקלו בעיניהם מידי פעם אך לא ראיתי שם דבר, כאילו הבטתי אל תוך באר יבשה.
ידעתי שמשהו השתנה באותו היום, משהו בתוכי השתנה, התחלתי לחוש דברים שלא חשתי קודם לכן, רעב משונה שלא יכלתי להשביע, צמא עמוק שהחל לחנוק אותי כי לא ידעתי להרוותו.
הורי תהו מה עובר עלי, מדוע אני מסתגר לבדי ולא מדבר איתם, חברי החלו לצחוק עלי כי לא הייתי כבר חלק מהם, לא ממש.
הייתי צועד איתם, משחק את המשחקים שהיינו משחקים כל הזמן, צופה בסרטים, בחוברות פורנו שגנבנו והסתרנו מאחורי המחסנים הישנים, אבל לשום דבר לא היה טעם עוד, הייתי זקוק למשהו אחר ולא ידעתי מה הדבר.
עברו שנים רבות עד שגיליתי מי אני, שנים בהם התנתקתי משאר האנשים.
בתקופה שלכולם הייתה חברה היו לי רומנים קצרצרים עם בנות שלא היה לי סיכוי לקיים איתן קשר אמיתי. בעוד חברי מצאו להם אהבות אני חיפשתי דרך להשקיט את הרעב שלי. הייתי עובר בין הבנות שבבית הספר שלי, כל הנערות הצעירות שמצאו בי עניין כי הייתי שקט, כי היה לי מבט שונה בעיניים, כי נראיתי כמו טורף מסוכן.
כאשר הם לא סיפקו את הרעב עברתי לנשים שהיו קרובות אלי, השכנה, המזכירה בבית הספר, אשתו של המנהל, החנוונית. גם בחיקן לא מצאתי פתרון לבעיה שהייתה חלק ממני.
אימי החלה להתרגז, מתוך דאגה לשלומי, כאשר ראתה שאני מרזה ומחוויר כל הזמן, הבטחתי לה שהכל בסדר שאני כנראה עובר משהו הורמונלי, שינויים של גיל ההתבגרות. "כנראה שאני מתפתח מאוחר" אמרתי לה וגם "לחברים שלי זה קרה" ו"אל תדאגי".
אבל היא דאגה, היא אמא וזה מה שאמהות עושות.
שנים רבות עברו עד שגיליתי כיצד להשביע את הרעב שחלחל עמוק כל כך בתוכי. שנים רבות עד שגיליתי מי היה האיש ההוא ומה הייתה המתנה שהעניק לי באותו יום גשום.
היה זה כאשר הסתובבתי ברחובות ביום סגרירי אחד, חוזר מהעבודה ברגל אל בית הדירות בו גרתי, חלפתי על פני סמטה קטנה ממנה עלה קול חלוש. עצרתי להביט לשם אך הסמטה הייתה חשוכה מידי. לא חושש לחיי (שכן תחושת הריקנות הוציאה כל חשש שהיה יכל לקנן בי) נכנסתי פנימה, סקרן למצוא את מקור הקול.
היה זה אחד מדיירי הסמטאות שרעד מקור. הוא ישב שם מכורבל בתוך מעיל מלא חורים, מנסה לחמם את ידיו בכך שחיכך אותן זו בזו ונשף עליהן. התקרבתי אליו וכרעתי למולו. הוא הביט בי וחיוך החל מתפשט על פניו.
היה זה חיוך תמים, כזה שלא רואים בדרך כלל על פניו של דייר סמטאות. חיוך שלפתע הצית בתוכי אור שהראה לי את הדרך לגאולה האישית שלי.
דומם שלחתי יד ואחזתי בו, ואז...
רכנתי ונשקתי לו, בקלילות, במגע מרפרף ולא מורגש. נשקתי לו על שפתיו, נשקתי לו כפי שנשק לי האיש ההוא בבית הנטוש.
שפתיו היו קרות אך רכות ואני ידעתי שמצאתי את שחיפשתי כל השנים הללו.
התרוממתי ויצאתי מן הסמטה לא בטוח אם אני מאושר שסופסוף מצאתי דרך להביא סוף לכאב או נגעל ממה שזה אמר לגבי קיומי.
חזרתי לביתי ונשכבתי במיטה, רועד. במוחי שחזרתי את היום בו ברחתי מהגשם אל הבית הנטוש, שחזרתי את תנועותיו של האיש שירד במדרגות, נזכרתי בחיוורון שעל פניו, במבט הרעב שעל פניו.
אז הבנתי מי נישק אותי באותו יום, אז הבנתי את המתנה שהעניק לי.
כשעצמתי את עיני שוב, ראיתי את הסמטה והרגשתי את דמי סוער. שחזרתי את צעדי אל תוך החשכה, עוקב אחרי הקול החרישי עד שמצאתי את דר הסמטאות.
במוחי העברתי שוב ושוב את הנשיקה שנשקתי לו על שפתיו, שוב ושוב ראיתי את הפנים שהביטו בי בפחד.
היו אלו פנים שהחיוך התמים נעלם מהן אך התמימות עוד עמדה בהן. היו אלו פנים עגלגלות מהן ניבטו בי זוג עיניים חומות גדולות שהתמלאו דמעות.
היו אלו פנים של ילד, דומה לילד שאני הייתי פעם, לפני שנים רבות, לפני היום בו נישק אותי ערפד.



נושא נכתב על ידי נשלח
  הערפד SickBar 14:27 18/11/2002
  RE: הערפד Etus 04:05 19/11/2002
  הערפד בטרקי סיטי וינסינט 08:12 19/11/2002
  RE: הערפד בטרקי סיטי SickBar 09:56 19/11/2002
  RE: הערפד בטרקי סיטי - תוספת SickBar 10:13 19/11/2002
  דווקא ההפך- יותר מדי הסברים...[[ל''ת]] שירים 11:55 19/11/2002
  RE: דווקא ההפך- יותר מדי הסברים... שירים 12:00 19/11/2002
  תודה לך[[ל''ת]] SickBar 12:06 19/11/2002
  RE: דווקא ההפך- יותר מדי הסברים... וינסנט 13:09 19/11/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.