בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
מתנה
נכתב ע''י: זהב (IP Logged)
תאריך: 01:45 11/11/2002

גידי קוטלר בחן את הקופסה העטופה בניר עטיפה מוזהב בהפתעה. זה היה יום הולדתו העשרים ובבוקר הוא קיבל טלפון מזיוה, החברה שלו לשעבר. היא התקשרה לאחל לו מזל טוב ולומר שהיא לא כועסת עליו. זה גרם לו להרגיש לא נוח עם עצמו, בעיקר כשחשב איך התנהג אליה. איך חיזר אחריה ואיך זרק אותה אחרי ששכבו בלי להחזיר טלפונים.
הטלפון גרם לו לחשוב שאולי כדאי להתקשר אליה ולדבר על הכל מחדש. אולי היא תסכים לקבל אותו אם יתנצל ויביא לה זר פרחים, חשב. בסך הכל היתה חמודה מאד. יגיד לה שעשה טעות, שהיה בלחץ בגלל האשפוז של ההורים שלו אחרי התאונה שעשו. היא בטח תבין. תמיד היתה מתוקה כזאת, מקשיבה ורוצה לעזור.
הוא הרגיש כל כך לא נעים בטלפון כשאמר לה שקיבל את החבילה והבטיח להתקשר אחר כך כדי לומר אם אהב אותה. היא צחקה ואמרה שזה בסדר, שלא יבטיח, היא רגילה. הייתי בן זונה אמיתי, אמר ולקח מספרים כדי לגזור את סרט העטיפה.
כרטיס הברכה נשמט והוא גחן והרים אותו. זה היה מסוג הכרטיסים המנגנים. 'גידי, מקווה שתהנה מהמתנה. אני בטוחה שהיא תתאים לך. זיוה.' הכרטיס השתתק והוא קרע את הניר מעל הקופסה, חושף קרטון חום כמו קופסת ביסקוויטים.
הוא פתח את המכסה וזינק לאחור בבהלה, לבו מחסיר פעימה. הוא בלע את הרוק מספר פעמים לפני שהצליח לפתוח את פיו ולצרוח. הקופסה התהפכה ומתוכה זחלו עשרים טרנטולות שחורות ושעירות. שתיים נותרו לעמוד במקומן והאחרות פנו לעברו בצעדים מהירים ונחושים. הוא שנא עכבישים. פחד מהם פחד מוות. לבו פעם במהירות והוא עמד קפוא על הספה, עוקב אחרי הרגלים השעירות המטפסות בזעם, עולות לעברו.
הפחד שיתק אותו. הוא ניסה לצעוק אך גילה שפיו צחיח מדי. לבו פעם במהירות והוא נסוג אל הקיר, יודע שאין לאן לברוח. הבת אלף, חשב באחורי מוחו, במקום שלא היה משותק מאימה.
ברגע שעמד לצרוח, בתקווה שמישהו משכניו ישמע אותו, הטרנטולות נעצרו.
לא מאמין בחן אותן מרחוק. הוא טיפס על הכרית הרחוקה ביותר , יודע כמה מגוחך הוא נראה. אלה בובות, הבליחה מחשבה במוחו והוא הרגיש איך האויר חוזר לריאותיו. המניאקית שלחה לו ערכת בובות של עכבישים. היא ידעה שהוא שונא אותם ועשתה לו דווקא. והוא נבהל כמו ילד קטן. הוא שב לבחון אותן בהקלה, עדיין ממקומו.
בובות?
לא, לא נראה ככה למרות שאי אפשר לדעת אצל העכבישים המחורבנים האלה. הבטן שלהם לא עולה ויורדת. והוא לא התכוון להתקרב אל אחת מהן כדי לברר. צבעי השחור צהוב וכל השיער הזה עוררו בו אימה וזעזוע. מעולם לא היה קרוב כל כך לעכביש. שיט. מספיק שהיתה שולחת אחד, פשוט והוא היה קופץ לתקרה. אבל הבת זונה, כוס אמה, היתה חייבת לשלוח לו עשרים טרנטולות. עשרים!
אולי היא כן כועסת עליו אבל אם הן חיות ולא בובות למה הן נעצרו, חשב והצטער שהעלה את השאלה מירכתי מוחו. כשבחן את המרחק מהטרנטולה הקרובה אליו, מנסה לחשב את הזינוק מעליהן לעבר הדלת, תוהה אם יספיק – תלוי באיזה מהירות הן ינועו אחריו, חתיכת מחזה זה יהיה ולאן הוא יברח? לחדר הכביסה ומשם יטפס החוצה למרפסת ויברח מהבית. כן, זאת תוכנית טובה – שמע רחש מהקופסה ולבו שב והחיש את פעימותיו.
"מה עכשיו?!" צרח באימה ולחרדתו גילה שהרטיב את תחתוניו ומכנסיו. השתן נזל לאורך רגליו והרטיב את חלק הסדין הקטן שעליו עמד, כמו בלרינה, על קצות האצבעות. "יא בת זונה, זיוה! אני אזיין את אמ-אמא שלך, יא חולירה!"
קופסת הקרטון רטטה וזזה על הרצפה. הוא לא יכול היה לראות את הפתח משום שזה היה מופנה לצד הרחוק ממנו. לפי הרעש היה שם משהו גדול. גדול מאד, חשב והרגיש כאבי ראש מתחזקים בצדעיו. הטרנטולות הרימו שתי רגליים קדמיות, כאילו מריעות בחצוצרות.
"שתשרפו!" צרח בגרון ניחר, תר בעיניו אחר המצית שלו. זה כמובן היה עם מכנסיו והסיגריות על הרצפה, שני מטר ממנו, סמוך לקופסה. הוא לא היה מטורף מספיק כדי לנסות ולדלג מעל החומה השעירה והמאיימת שמולו כדי לנחות ליד הקופסה. "מה יש שם, את האמא שלכם? הוצאתם אותה לטיול?! הצילו!! היי, הצילו!! שריפה!!"
הוא ידע שהוא צורח לשווא. אף אחד לא נמצא בבלוק בשעה כזאת. אולי קלמן מהדירה מעליו אבל זה לא יעזור לו כי קלמן נכה ותקוע בכסא גלגלים.
"הו, אלוהים, אני מתחנן, אני אצום ביום כיפור, אני אהיה ילד טוב, באמת!" התחיל להתחנן ודמעות זולגות מעיניו, דמעות חמות והוא גילה שהוא רועד. הוא לא ידע כמה זמן יוכל לעמוד כך, מתוח כולו על פיסה קטנטנה, גבו לקיר.
הוא סקר את התקרה בחשש. רק זה חסר לי, שירדו עלי מלמעלה, ינחתו לי ישר על הראש ויכנסו לי לפה או משהו. הוי, שתוק כבר, גער בעצמו, תפסיק להפחיד את עצמך. אתה חייל ברגילה, יש לך נשק, אתה רק צריך לחשוב איך אתה מגיע אליו.
באותו הרגע, שתי הטרנטולות שנותרו מאחור - המשקיפות, כפי שהוא קרא להן – פנו אל קופסת הקרטון. הוא עקב בתדהמה אחר ניסיונותיהן לאחוז בה. הן הצליחו לאחוז בה וניערו אותה מעט על מנת לאפשר למה שזה לא יהיה שם בפנים, לצאת החוצה.
"העדפתי אתכן יותר כשהייתן משקיפות," ציין ביובש. "היי, לפחות אני שומר על חוש ההומור. אולי זה יכול לעזור. מי יודע?"
שמונה עשרה טרנטולות על המיטה ואתה חושב את עצמך לג'רי סיינפלד, לעג לעצמו. אלוהים, גידי, אתה פתטי. גרונו שוב יבש. הוא ניסה לבלוע רוק אך לא היה לו. פעימות לבו גברו ועיניו היו מרותקות אל הקופסה ואל מאמציהן של שתי הטרנטולות לסייע למה שהיה בפנים לצאת החוצה. למרות שלא רצה לדעת מה זה, למרות שלא רצה לראות את זה. זה היה רע. ברור שזה יהיה רע, הרי טוב כבר לא יכול להיות, חשב, לא כשאתה מוקף בחרא הזה.
שתי הטרנטולות משכו לבסוף את הקופסה, קורעות אותה מעט והוא למד קצת על כוחן העצום. מתוך קרעי קופסת הקרטון שהכילה פעם ביסקויטים פתי בר יצא עקרב. זה היה אביהם של כל העקרבים באשר הם. עקרב בגובה של שלושים סנטימטר וברוחב של עשרים. העוקץ שלו זהר מעל גבו הצהבהב כחרבו של אביר נאמן.
"הו, חרא! הו, חרא!" מלמל גידי.
העקרב הסתובב מעט על מקומו כמנסה להתמצא מעט לפני שיפתח במתקפה.
"את זונה אמיתית, זיוה! זונה!" צרח גידי במלוא גרונו, אגרופיו מתעוותים. "את שומעת?!"
ברור שזיוה לא שמעה. היא היתה רחוקה מאד אבל היא ראתה הכל. שתי הטרנטולות המשקיפות היו מכניות ובתוכן הותקנו מצלמות זעירות.
גידי התכווץ עוד יותר על מקומו, רגל ימין שלו מטפסת על רגל שמאל. הוא התחיל להתעייף. המאמץ היה גדול מדי, לעזאזל. הקרסוליים כאבו לו והברכיים גם. זה היה מתיש לעמוד ככה.
העקרב הצהוב והענק הסתפק כנראה במה שלמד, קלט היכן הוא נמצא ומי הטרף. ללא שהיות פנה אל המיטה וגידי ראה בעיניים קרועות לרווחה ובאימה כיצד הטרנטולות מסייעות לו לעלות למעלה.
מקרוב הוא נראה מפחיד עוד יותר.
עשרים טרנטולות שלחה לי החולירה, חשב גידי במרירות, כאילו אחת לא היתה מספיקה, כאילו תמונה של עכביש לא היתה גורמת לי לסיוטים לשבוע. בחיי, איזו פסיכופטית הכרתי. בפעם הבאה אני כבר לא… אבל הוא הבין פתאום שלא תהיה הפעם הבאה.
העקרב התקרב עוד קצת, באיטיות, לוקח את הזמן. האור זהר ונצץ על גופו הצהבהב השקוף למחצה. שילוב הצבעים היה מהפנט. הוא צהוב והטרנטולות שחורות צהובות. כמו הדבורה מאיה, חשב גידי בטרוף, או אוהד של בית"ר. הוא רצה לצרוח אך הפחד שיתק את מיתרי קולו. כל גופו עקצץ כאילו זחלו עליו מאות נמלים, כאילו כבר חש את רגלי העכבישים עליו.
שניות לפני שהעקרב הגיע אליו – הוא כבר ראה איך זה מתכונן, נעצר מדי פעם, משתעשע עם העוקץ הכביר שמעליו, מניף אותו מעט – האימה זרחה במוחו, מסנוורת וקרה וגידי הבין. עשרים עכבישים ועקרב אחד, אחד לשנה הבאה.



נושא נכתב על ידי נשלח
  מתנה זהב 01:45 11/11/2002
  מה זה, בשם אללה?! NY מאושר 03:13 11/11/2002
  טוב עידית 03:25 11/11/2002
  טרנטולות, רובוטיות ככל שיהיו, שלמקו 01:01 12/11/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.