בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
ג'ינגס חאן - הגירסה הנכונה
נכתב ע''י: אושר (IP Logged)
תאריך: 23:10 10/11/2002


כל מי שנולד פה וינק את ההסטוריה של המקום יחד עם חלב אמו, מוזמן לדלג על הסקירה הקצרה. זה לפחות מה שאני תמיד עושה.

+ + +


גוש הסלע סיליקאטי שקוטרו כמאה ושלושים ק"מ הקיף את כדור הארץ במהירות בספירלות נגרעות, במסלול התנגשות בלתי נמנע. עשרים שנה עבדו המדענים בקדחתנות מתוקשרת על קרני הסטה ובלימה - פיתוח ישן שסבל כמה שנים קודם לכן מחוסר ענין ונחנק מחוסר תזרים מזומנים. הפרופסור צ'יאנג מאליין, אבי הטכנולוגיה, מונה למדען הראשי של 'מכון שימור כדור הארץ'. תקציבי ענק וטובי המוחות נרתמו לנושא.

בשנת 2047 הגיע היום שהמדענים קראו לו 'נקודת המפגש' ושאר העולם קרא לו - כמה צפוי - 'יום הדין'. מליארדי זוגות עיניים חרדות חזו באירוע ששידרו לוויני התקשורת, במקביל למגוון טקסים דתיים שטופי אקסטזה שהעבירו רשתות הטלויזיה המקומיות. באי אמון צפו כולם כיצד נבלמה מהירותו הקטלנית של הסלע מחוץ לאטמוספרה, ואיום ההשמדה הורחף והוצנח כמו עלה שלכת קליל בדרום מונגוליה, סוטה בכמה מאות קילומטרים מהיעד המתוכנן, הדיונות החוליות של קונג'ור.

האסטרונומים קיטלגו את אסטרואיד בשם QW89-7523. שאר העולם קרא לו ג'ינגס חאן. לשמורת הטבע המפוארת של מדבר גובי, שנקברה תחת הסלע המפלצתי, לפני שמישהו בכלל הספיק למחות או למצמץ בהפתעה, קוראים כולם בשם הבלתי רשמי 'סוף העולם'.

מפעל כריית הגבינה הוקם כחמישים שנה לאחר מכן, ביוזמה ובבעלות משפחת שהינו. משפחה יהודית מדרום הארץ שזכתה במונופול עולמי. עשרים ושמונה שנה פועל המקום וממשיך לצבור לבעליו עושר חסר תקדים.

+ + +

אני במוצרים שלהם לא נוגעת. לא בגלל המחיר השערוריתי כשלעצמו וגם לא מטעמי כשרות. יש ויכוח גדול אם המוצרים כשרים או לא. ויכוח - בלשון המעטה כי זאת בעצם מלחמה. בחצר של הסמירנובים מכשירים ואוכלים הרבה מזה. המנצורינים גורסים שזה יותר גרוע מחזיר.

החברה - למרות שבארץ יש נגדה צו מניעה, מטעם החצר המנצורינית כמובן - משקיעה הרבה בפרסומת. חוץ ממבול התשדירים ישנם גם אלפי שלטי רחוב גדולים, המציגים סלי קש עמוסים ככרות ומשולשי גבינה זוהרים, בקומפוזיציות פיתוי אופטימליות. תמיד יש גם תמונות תלת מימדיות גדולות של לפני ואחרי. מי ששולח חמש אריזות ריקות משתתף בהגרלה. הפרס הגדול הוא טיסה למונגוליה וסיור מודרך במפעל שבסוף העולם. לא בשבילי. תודה.

דודה שלי, נולה, הרוקה הזקנה, זכתה בכרטיס זוגי. טיסה פלוס שבועיים אירוח מלא וסיור במכרות. היא התחננה, התעקשה, הטרידה אותי יום ולילה בלי בושה ולא חסכה במניפולציות בנוסח - זאת הזדמנות של פעם בחיים, על מצפונך. וגם - איך אפשר בלי - המשפט המנצח בטון מלאנכולי דוחק - את יודעת שבלעדייך אני לא נוסעת.

טסתי. אלא מה. אני. לסוף העולם. למדבר של ג'ינגס חאן.


+ + +

האוטובוס נוסע לאט בשביל עפר, אחד מרבים מקבילים במישור השומם. 'השקיעה צובעת את הדיונות בגוני ירוק מרהיבים - אסור להחמיץ'. ככה כתוב ב'מדריך למטייל במדבר גובי', בו אני מדפדפת בין הטלטולים. אבל אין חול ואין דיונות. יש גבעות סלעיות, מישור ירוק, שמים כתומים בוערים ועדרים של סוסי פרא הנמלטים מחרחורי המנוע. בשמים חגים עופות דורסים.

שלושה ימים באוטובוס. נקודה זוחלת במרחב. מיקרוקוסמוס יהודי תוסס על גלגלים. מדריך לא שלחו הקמצנים אבל רב יש. סמירנובי כמובן. כל יום מתחיל בתפילה בוקר מאורגנת או קבוצת טאיצ'י למי שמעדיף. וכמובן לרשות הזוכים, ארגז גבינות ענק שמודפס עליו באלכסון מזמין 'אכול כפי יכולתך'.

אני כמובן לא נוגעת. ולאלה שמתגרים בי בפנים חלקות וחיוך לעגני אני אומרת שאני לא מוכנה להנות ממשהו שאנשים שילמו עליו בחיים שלהם. אנשים לא אוהבים אורח חיים שונה משלהם ומתייחסים בחשדנות למיעוט שאני, באופן מרגיז במיוחד לדעתם, מייצגת. הטיעונים הנאצלים שלי רק מגבירים את הטינה הכללית כלפי. עם כל הדיבורים הגבוהים שלך למה את בכלל פה? שואלת גב' וייסברגר בפרצוף חמוץ. שאלה מצויינת, אני חושבת בארשת חמוצה לא פחות, בידיעה ברורה שההסבר שלא משכנע אפילו אותי, יפול ממילא על אוזן אטומה. אבל האמת, כשאני בוחנת את הפרצופים סביבי, אני מתחילה לאבד את הבטחון.

המריבות, הבדיחות והפטפוטים דועכים ככל שמחשיך הנוף. הקור מכווץ את כולם לכדורים מכורבלים במעילים ובשמיכות. הנהג עוצר באמצע הכלום, קם, מתמתח, פולט הסבר לא מובן בשפה דומה לרוסית ונעלם. העייפות והטשטוש מתפוגגים קצת בהשפעת חרדת נטישה טורדת שמתעבה מעלינו. אנחנו נפלטים בהססנות מהאוטובוס הצונן. בטוחים שקר יותר לא יכול להיות, עד שנושך אותנו באכזריות מפתיעה הכפור שבחוץ. שני שלישי ירח בוהקים בשמים זרועי כוכבים. שמים כמו שרק מדבר יכול להציע. לפנינו בחשיכה מצטנע המלון שלנו להלילה.

המלונות - כך מציין הפלייר של החברה ­ לא מפוארים אך נקיים, מוסקים והשירות אדיב. בכל מלון תהנו מבר משקאות מקומיים.

בעל המקום מקבל אותנו בחיוך חסר שן קידמית ובמחוה רחבה המכוונת אל אוהל גדול. במרכז האוהל תנור עגול שאש בהירה מפזזת בו וסביבו פרושים מרבדים צבעוניים. זהו. חלל אחד גדול ומרבצי שטיחים. רק יריעת ברזנט מאובקת מפרידה ביננו למרחבי המדבר. אבל כל מקום שבוערת בו אש הוא כרגע בחזקת גן עדן. אפילו לקבוצת יהודים מסוכסכת ומפולגת.

כוס ענקית של אירק תוסס נמזגת. 'לחיים', מגחך הרב, מקנח את הלגימה הצורבת בנתח גבינה כחול זוהר ומעביר ליושב לימינו כמנהג המקום. המשקה דמוי הוודקה עובר מיד ליד, מחליק יריבויות, מגשר פערים ומשכין שלום בין הניצים

אחרי צפייה מאורגנת בזריחה מדברית קרירה ותפילת 'הצלח דרכנו' מזורזת, אנחנו מובלים שוב באוטובוס המקרטע על פני המישורים העצומים. אפשר היה כמובן להגיע בטיסה ישירה מאולאן באטור אבל אנחנו כבולים בקמצנות החברה ובנחישותה הבלתי מתפשרת להעניק לנו חוויה אתנית קסומה.

קשה, ממש קשה לתאר את גוש הסיליקאט הענק שמתגבנן מולנו. ככל שאנחנו מתקרבים הוא מתנשא מחורר, אפל ומאיים מעל מרחבי שמורת הטבע הנכחדת.

נכון שהכונה היתה להנחית את האסטרואיד באיזור החולות, אבל החישובים לא היו לגמרי מדוייקים ובתנאים של אז, גם כך, המבצע נחשב למאה אחוז הצלחה. אף אחד כבר לא מזכיר את חמישים ושבע מחנות הנוודים על נשותיהם וטפם. דובי הגובי, גמלי הפרא, נמרי השלג וכבשי הארגלי. שנכחדו תחת מאות קילומטרים רבועים של סלע מחורר. לזכרם - כמו לא רבים אחרים - החלטתי שאני לא נוגעת במה שמגיע מסוף העולם.

אני מרפרפת בחוסר ענין על דפי המדריך העוסקים במאבקים הפוליטיים בין רוסיה לסין, בעשרים השנים בהן עקבו אחר האסטרואיד, שלפי כל החישובים היה אמור לנחות על מוסקבה. נולה שמציצה לי מאחורי הכתף מעירה מה שכולם לומדים כבר בגן הילדים, שללא קרני הבלימה של צ'יאנג הגאון כדור הארץ היה מתרסק לענן אטומי אבק מעוצמת הפגיעה. הדפים הבאים מציגים בלווית צילומים את משפחת שהינו בעלי המפעל, ומפרטים בארכנות טרחנית אך מפתה, את התרומה הגדולה שהרימו גבינות המחצב לבריאות האנושות ולאושרה.

האוטובוס נעצר בגניחות הקלה מחרחרות בשולי מגרש גדול שהרוח מסחררת בו ענן אבק. הנוסעים נדחקים החוצה ומתאספים סביב הרב מתחת לשלט 'ברוכים הבאים לסוף העולם' לתפילת 'שהביאנו עד הלום'.

גדר גבוהה של תיל כפול נמתחת לשני הצדדים עד האופק, בצילו האפל של ג'ינגס חאן. שומרים חמושים בשער בודקים בקפדנות את תעודות המעבר והדרכונים, משווים בריכוז את התמונות לפנים העייפות. לטובת המבקרים מוצבות שתי מכונות קפה חבוטות. מונגולי שחום מלקט מקדרת פח מסתובבת ענני סוכר על מקלות עץ דביקים. על שטיחים רקומים לאורך הגדר מתנהל מסחר מזכרות ער. חריצי גבינה מפלסטיק זוהר, דגמים יצוקים של משגרי קרני בלימה, צלבים, סהרונים ומגיני דוד מסותתים מסיליקאט שחור. יש גם הולוגרמות ופסלי סיליקון גמישי מפרקים של הפרופסור צ'יאנג ומתחת מוטבעת המילה - המושיע. מטבעות מקומיים עוברים מיד ליד.

אולם הכניסה אליו אנו מובלים ככבשים מאובקות דרך דלת ברזל קטנה מפתיע בגודלו. כל כך עצום החלל שלא ניתן לראות את הקירות התוחמים אותו. רכבים חשמליים קטנים מסיעים אותנו זוגות זוגות על רשת מסלולים מוארים למלון האתר. החדר שנולה ואני מקבלות הוא קטנטן ומכיל שתי מיטות צרות, כוננית, ברז רסס ושתי מגבות לחות לא גדולות. כמו אכסניית נוער, מצחקקת נולה בהתרגשות וקופצת על המיטה כמו נערה מתבגרת. יותר כמו תא בספינת עבדים, אני רוטנת ומתנחמת בסלסלה קטנה שמתוכה קורצים אלי שני תפוחים משוחזרים מושלמים.

מתחת לסלסלה מונחת חוברת מהודרת של המלון. צילומים של המסעדות, הלובי והבר. סרטים בקולנוע המקומי וכמה עמודי סריקה הסטורית של המקום עליהם כדרכי אני מדלגת. הדבר היחיד שמעניין אותי כרגע זה הנט-קפה. אחרי רענון והתקשטות אני יורדת לקפה, מתמקמת מול מסך פנוי, מכוונת אלי את המצלמה ומקלידה את הכתובת של מיכאל.

מתוק כזה. הוא עולה מיד עם החיוך הממזרי וגומת קלארק גייבל במרכז הסנטר. מצב הרוח העגמומי שלי הופך לעליזות שממריאה במשך השיחה ולא מעט בהשפעת כוס האירק המסורתית הגדולה שמוגשת לי בברכת הבית. מה את שותה? הוא מקמט מצח בסלידה כאילו הוא יכול להריח. הדבר הזה באמת מסריח פחד. 'משקה אלכוהולי מקומי דמוי וודקה, מיוצר מחלב סוסות מותסס', אני מצטטת לו מהחוברת וצוחקת מהפרצוף הנגעל שלו. לכל דבר מתרגלים. הוא נפרד ממני בנשיקת מסך וזורק לי את שורת המחץ, את חייבת כבר לטפל בקמטים שלך מותק. ומתפוגג.

שפופה ופגועה מהערת הסיום של מיכאל מאתמול, אני נגררת אחרי נולה הבלתי מוותרת לסיור המתוכנן באתר הכריה. קרוניות מסיעות אותנו לאורך עשרות קילומטרים של מחילות סלע נקבובי, שחלליו מלאים חומר צמיג בצבעים זוהרים. המדריך מרצה על טכנולוגית הכרייה. טכנולוגיה זאת מילה קצת מוגזמת מול מאות, בעצם אלפי פועלים סינים, מונגולים ותאילנדים, שחופרים בכפות חשמליות בחורים הדביקים ומטעינים את הגושים הצמיגים על מסועים שנעים בזמזום צרוד לאורך הקירות. יש צדק מסויים במה שהוא אומר מיכאל. הקמטים שלי באמת בולטים. נכון שנהוג לאמר שהיופי האמיתי הוא מה שבפנים, ועוד יותר נכון, אני חושבת לעצמי במרירות, זה שכל גבר ירוץ אחרי רגל חטובה ופרצוף רענן בלי לבדוק יותר מדי איזו נשמה מסתתרת מאחוריהם. אולי אני באמת צריכה להתפשר בענין הזה. אני כבר לא ילדה. הגיע הזמן. הקרוניות מחליקות למפעל, להציג לנו את תהליך העיבוד והאריזה. אני אני נסחפת למערבולת מחשבות מטרידות על עצמי, על מיכאל, על מוסר, על העולם ועל בכלל, ומחמיצה לחלוטין את ההסבר.

המסלול מסתיים באולם האירוח, שם ערכו לכבודנו - איך לא ­ פלטות נתחי גבינת מכרות זוהרת, ערמות מסוגננות של פירות משוחזרים וקערות אגוזים. אירק מקציף נמזג ברוחב לב מהחבית. אני שולחת יד מהססת לפלח גבינה כחלחל. שולחת יד ומחזירה לאחור. שוב שולחת יד ושוב חוזרת בי.

מהירוק, מנחה אותי נולה שצצה לצדי מזהה הזדמנות, תקחי מהירוק הזה, הוא הכי אפקטיבי. נו, היא דוחקת כשאני שוב מהססת, תתבגרי כבר, די עם הפרנציפים הילדותיים שלך. אל תציקי, אני פולטת בגסות ומתנצלת מיד כי אם יש מישהו שאני מעוצבנת עליו זה בעצם מיכאל. זה בסדר, היא סולחת בנדיבות, רק תאכלי כבר.

אני מכרסמת מהירוק תחת מבטה המרוצה. צריך כל יום, היא מסבירה כדרכה מה שכולם יודעים, וזה לוקח לפחות חמישה ימים עד שמתחילים לראות משהו. מממממ לא רע, אני מהמהמת בפה מלא וטועמת גם מהכתומה. נולה צוחקת כמו מי שיודע שהוא את המעשה הטוב שלו להיום כבר עשה. מיכאל יהיה מאושר כשאחזור אליו נטולת ­מה שהוא מגדיר ­ עקרונות הומניים מטופשים ומה שהכי חשוב, פרצוף חלק מקמטים. השפעת לוואי ברוכה, אחת מרבות, של גבינת מכרות.

ביום האחרון שלנו בסוף העולם לוקחים אותנו לסיור במצפה הירח. שיא הטיול לכל הדעות. הטלסקופ הענק מכוון אל שרידי אתר הכור האטומי הישן שהיה אחראי כמעט להשמדת העולם. הירח נראה כאילו ענק קוסמי נגס ממנו שליש בביס גרגרני. פני הסלע הנקבוביים בקרקעית המכתש שבתוכו מבעבע חומר צמיגי זוהר נראים בבירור מבעד לעדשה.

גבינה, אני מוקסמת, כל כך הרבה גבינה.



נושא נכתב על ידי נשלח
  ג'ינגס חאן אושר 06:25 08/11/2002
  נפלתי במלכודת הכוכבים - תיקונים אושר 02:22 09/11/2002
  RE: נפלתי במלכודת הכוכבים - תיקונים Kipod 15:46 10/11/2002
  הנה. מצאתי את הסמאארפים. Kipod 15:55 10/11/2002
  שתה נס-קפה אושר 23:05 10/11/2002
  ג'ינגס חאן - הגירסה הנכונה אושר 23:10 10/11/2002
  חמוד, חמוד ביותר שלמקו 00:55 12/11/2002
  תודה לך שלמקו אושר 03:01 12/11/2002
  לא, סתם הייתי עייף.[[ל''ת]] שלמקו 07:43 12/11/2002
  הו, חמוד! אסטרו-נעמי לומדת. או שלא. 01:47 13/11/2002
  תודה אסטרו-נעמי אושר 04:30 13/11/2002
  כתב עת חדש למד''ב ולפנטסיה. NY מאושר 06:37 13/11/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.