בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
נפלתי במלכודת הכוכבים - תיקונים
נכתב ע''י: אושר (IP Logged)
תאריך: 02:22 09/11/2002


מי שנולד פה כמוני וינק את ההסטוריה של המקום יחד עם חלב אמו, מוזמן לדלג על הסקירה הקצרה. זה לפחות מה שאני תמיד עושה.

+ + +

גוש הסלע הסיליקאטי שקוטרו כמאה ושלושים ק"מ הקיף את כדור הארץ במהירות בספירלה נגרעת, במסלול התנגשות בלתי נמנע. עשרים שנה עבדו המדענים בקדחתנות מתוקשרת על קרני הסטה ובלימה - פיתוח ישן שסבל כמה שנים קודם לכן מחוסר ענין ונחנק מחוסר תזרים מזומנים. הפרופסור צ'יאנג מאליין, אבי הטכנולוגיה, מונה למדען הראשי של 'מכון שימור כדור הארץ'. תקציבי ענק וטובי המוחות נרתמו לנושא.

בשנת 2047 הגיע היום שהמדענים קראו לו 'נקודת המפגש' ושאר העולם קרא לו יום הדין. מליארדי זוגות עיניים חרדות חזו במבצע בשידורי הלווינים, במקביל למגוון טקסים דתיים שטופי אקסטזה שהעבירו רשתות הטלויזיה המקומיות. באי אמון צפו הכל כיצד נבלמה מהירותו הקטלנית של הסלע מחוץ לאטמוספרה. ואיום ההשמדה הורחף והוצנח כמו עלה שלכת קליל בשמורת הטבע של מדבר גובי, סוטה רק בכמה מאות קילומטרים מהיעד המתוכנן, הדיונות החוליות של קונג'ור.

האסטרונומים קיטלגו את אסטרואיד בשם QW89-7523. שאר העולם קרא לו ג'ינגס חאן. לשמורה שנקברה קוראים כולם - אם כי לא באופן רשמי - 'סוף העולם'.

+ + +

אני במוצרים שלהם לא נוגעת. לא בגלל המחיר השערוריתי וגם לא מטעמי כשרות. יש ויכוח גדול אם המוצרים כשרים או לא. ויכוח - בלשון המעטה כי זאת בעצם מלחמה. בחצר של הסמירנובים מכשירים ואוכלים הרבה מזה. המנצורינים גורסים שזה יותר גרוע מחזיר.

החברה - למרות שבארץ יש נגדה צו מניעה, מטעם המנצורינים כמובן - משקיעה הרבה בפרסומת. חוץ ממבול התשדירים ישנם גם אלפי שלטי רחוב גדולים המציגים סלי קש עמוסים ככרות ומשולשי גבינה בצבעים זוהרים בקומפוזיציות פיתוי אופטימליות. תמיד יש גם תמונות תלת מימדיות גדולות של לפני ואחרי.

מי ששולח חמש אריזות ריקות משתתף בהגרלה. הפרס הגדול הוא טיסה למונגוליה וסיור מודרך במפעל שבסוף העולם. לא בשבילי. תודה.

הדודה שלי, נולה, הרוקה הזקנה, זכתה בכרטיס זוגי בהגרלה. טיסה פלוס שבועיים אירוח מלא וסיור במכרות. היא התחננה, התעקשה, הטרידה אותי בלי בושה ובלי הפוגה, ולא חסכה במניפולציות בנוסח - זאת הזדמנות של פעם בחיים, על מצפונך, את יודעת שאני לא אסע לבד.

טסתי. אלא מה. אני. לסוף העולם. למדבר של ג'ינגס חאן.


+++

האוטובוס נוסע לאט בשביל עפר, אחד מרבים מקבילים במישור השומם. 'השקיעה צובעת את הדיונות בגוני ירוק מרהיבים - אסור להחמיץ'. ככה כתוב ב'מדריך למטייל במדבר גובי' בו אני מדפדפת בין הטלטולים. אבל אין דיונות. יש גבעות, מישור ירוק ושמים כתומים בוערים. עדרים של סוסי פרא נמלטים מחרחורי המנוע. בשמים חגים עופות דורסים.

שלושה ימים אנחנו מטולטלים באוטובוס הישן שנראה כמו מוצג שנגנב ממוזיאון התחבורה העולמי. נקודה זוחלת במרחב. מיקרוקוסמוס יהודי תוסס על גלגלים. מדריך לא שלחו הקמצנים אבל רב יש. סמירנובי כמובן. בכל בוקר מתארגנת תפילה או קבוצת טאיצ'י למי שמעדיף. וכמובן לרשות הזוכים מוצב על יד הנהג ארגז גבינות ענק מתוצרת מפעלי 'סוף העולם' שעליו מודפס באלכסון קורץ 'אכול כפי יכולתך'. אני לא נוגעת. ולאלה שמתגרים בי בפנים חלקות וחיוך לעגני אני נותנת את הנאום הקבוע, שאני לא מוכנה להנות ממשהו שאנשים שילמו עליו בחיים שלהם. אבל האמת, כשאני בוחנת את הפרצופים מסביבי אני מתחילה לאבד את הבטחון.

השירה הפרועה, הבדיחות והפטפוטים דועכים ככל שמחשיך הנוף. הקור מכווץ את כולם לכדורים מכורבלים במעילים ובשמיכות. הנהג עוצר באמצע הכלום, קם, מתמתח, פולט הסבר לא מובן בשפה דומה לרוסית ונעלם. העייפות והטשטוש מתפוגגים קצת בהשפעת חרדת נטישה טורדת שמתעבה מעלינו. אנחנו נפלטים בהססנות מהאוטובוס שחשבנו שקר ממנו אין, עד שנושך אותנו באכזריות מפתיעה הכפור שבחוץ. לפנינו מצטנע בחשיכה המלון שלנו להלילה.

המלונות - כך מציין הפלייר של החברה - לא מפוארים אך נקיים, מוסקים והשירות אדיב. בכל מלון תהנו מבר משקאות מקומיים.

בעל המקום מקבל אותנו בחיוך חסר שן קידמית ובמחוות רחבות המכוונות אל אוהל גדול. במרכז האוהל תנור עגול שאש בהירה מפזזת בו וסביבו פרושים מרבדים צבעוניים. כל מקום שבוערת בו אש הוא כרגע בחזקת גן עדן, אפילו לקבוצת יהודים מסוכסכת ומפולגת. כוס ענקית של אירק תוסס נמזגת. 'לחיים', מגחך הרב, מקנח את הלגימה הצורבת בנתח גבינה כחול זוהר ומעביר את הכוס לנולה שיושבת לימינו. המשקה דמוי הוודקה עובר מיד ליד, מחליק יריבויות, מגשר פערים ומשכין שלום בין הניצים.

אחרי צפייה מאורגנת בזריחה מדברית קרירה ותפילת 'הצלח דרכנו' מזורזת, אנחנו מובלים שוב על פני המישורים העצומים. אפשר היה כמובן להגיע בטיסה ישירה מאולאן באטור, אבל אנחנו כבולים בקמצנות החברה ובנחישותה להעניק לנו חוויה אתנית קסומה.

קשה, ממש קשה לתאר את גוש הסיליקאט הענק שמתגבנן מולנו. ככל שאנחנו מתקרבים הוא מתנשא מחורר, אפל ומאיים במקום שפעם השתרעה שמורת הטבע. נכון שהכונה היתה להנחית את האסטרואיד באיזור החולות, אבל החישובים לא היו לגמרי מדוייקים ובתנאים של אז המבצע נחשב למאה אחוז הצלחה. אף אחד כבר לא מזכיר את שבע עשרה מחנות הנוודים על נשותיהם וטפם, דובי הגובי, גמלי הפרא, נמרי השלג וכבשי הארגלי שנכחדו תחת אלפי קילומטרים רבועים של סלע מחורר. לזכרם - כמו רבים אחרים - החלטתי שאני במוצרים לא נוגעת.

אני מרפרפת בחוסר ענין על דפי המדריך העוסקים במאבקים הפוליטיים בין רוסיה לסין בעשרים השנים בהן עקבו אחר מסלול האסטרואיד, שלפי כל החישובים היה אמור לנחות על מוסקבה. נולה, שמציצה בדף מאחורי כתפי, מעירה מה שכולם לומדים כבר בגן הילדים שללא קרני הבלימה של צ'יאנג הגאון, כדור הארץ היה מתרסק לענן אטומי אב מעוצמת הפגיעה.

האוטובוס נעצר בגניחת הקלה במגרש גדול שהרוח מסחררת בו ענן אבק. הנוסעים נדחקים החוצה ומתאספים סביב הרב מתחת לשלט 'ברוכים הבאים לסוף העולם' לתפילת 'שהביאנו עד הלום'.

גדר גבוהה של תיל כפול נמתחת לשני הצדדים עד האופק בצילו האפל של ג'ינגס חאן. שומרים חמושים בשער בודקים את תעודות המעבר והדרכונים של כל אחד מאיתנו, משווים בריכוז את התמונה לפנים העייפות. לטובת הממתינים בתור מוצבות שתי מכונות קפה חבוטות. מונגולי שחום אוסף מקדרת פח מסתובבת ענני סוכר על מקלות עץ דביקים. על שטיחים רקומים לאורך הגדר מתנהל מסחר מזכרות ער. חריצי גבינה מפלסטיק זוהר, דגמים יצוקים של משגרי קרני בלימה, צלבים, סהרונים ומגיני דוד מסותתים מסיליקט השחור. יש גם הולוגרמות ופסלי סיליקון גמישי מפרקים של הפרופסור צ'יאנג ומתחת מוטבעת המילה - 'המושיע'. מטבעות מקומיים עוברים מיד ליד.

אולם הכניסה אליו אנו מובלים ככבשים מאובקות דרך דלת ברזל קטנה מפתיע בגודלו. כל כך עצום החלל שלא ניתן לראות את הקירות התוחמים אותו. רכבים חשמליים קטנים מסיעים אותנו זוגות זוגות על רשת מסלולים מוארים למלון האתר. החדר שנולה ואני מקבלות קטנטן ומכיל שתי מיטות צרות, כוננית, ברז רסס ושתי מגבות לחות לא גדולות. כמו אכסניית נוער, מצחקקת נולה בהתרגשות וקופצת כמו נערה מתבגרת על המיטה. יותר כמו תא בספינת עבדים, אני רוטנת ומתנחמת בסלסלה קטנה שמתוכה קורצים אלי שני תפוחים משוחזרים מושלמים.

מתחת לסלסלה מונחת חוברת מהודרת של המלון. צילומים של המסעדות, הלובי והבר. סרטים בקולנוע המקומי וכמה עמודים המכילים מידע על ההסטוריה של המקום. הדבר היחיד שמעניין אותי כרגע זה הנט-קפה. אחרי רענון והתקשטות אני יורדת, מתמקמת מול מסך פנוי, מכוונת אלי את המצלמה ומקלידה את הכתובת של מיכאל.

מתוק כזה, הוא עולה מיד עם החיוך הממזרי וגומת קלארק גייבל האגדית במרכז הסנטר. מצב הרוח העגמומי שלי מתחלף לעליזות שנוסקת במשך השיחה ולא מעט בהשפעת כוס האירק הגדולה שמוגשת לי בברכת הבית. מה את שותה? הוא מקמט מצח בסלידה כאילו הוא יכול להריח. הדבר הזה באמת מסריח פחד. 'משקה אלכוהולי מקומי דמוי וודקה,מיוצר מחלב סוסות מותסס', אני מצטטת לו ברצינות מעושה מהחוברת וצוחקת מהפרצוף הנגעל שלו. לכל דבר מתרגלים. הוא נפרד ממני בנשיקת מסך וזורק לי את שורת המחץ. את באמת חייבת לטפל כבר בקמטים שלך מותק, ומתפוגג.

הסיור באתר הכריה מדהים. קרוניות מסיעות אותנו לאורך עשרות קילומטרים של מחילות סלע נקבובי שחלליו מלאים חומר צמיג בצבעים זוהרים. המדריך מרצה על טכנולוגית הכרייה. טכנולוגיה זאת מילה קצת מוגזמת לתאר את מאות, בעצם אלפי הפועלים סינים, מונגולים ותאילנדים, שחופרים בכפות חשמליות בחורים הדביקים ומטעינים את הגושים הצמיגים על מסועים שנעים בזמזום מונוטוני לאורך הקירות. אחר כך מסיעים אותנו למפעל לחזות בתהליך העיבוד והאריזה.

המסלול מסתיים באולם האירוח, שם כבר ערכו לכבודנו - איך לא - פלטות נתחי גבינה, ערמות מסוגננות של פירות משוחזרים וקערות אגוזים טריים. אירק מקציף נמזג בנדיבות מהחבית. אני שולחת יד מהססת לפלח גבינה כחלחל. מהירוק, מנחה אותי נולה, תקחי מהירוק הזה, הוא הכי אפקטיבי. נו, היא דוחקת כשאני שוב מהססת, תתבגרי כבר, די עם הפרנציפים הילדותיים שלך. אל תציקי, אני פולטת בגסות ומתנצלת מיד, כי אם יש מישהו שאני מעוצבנת עליו אותי זה בעצם מיכאל. רק מיכאל! זה בסדר, היא סולחת בחיוך, רק תאכלי כבר.

שלושה פלחים אני מכרסמת תחת מבטה המשגיח. צריך כל יום, היא מסבירה, וזה לוקח לפחות שלושה ימים עד שרואים. לא רע, אני מהמהמת בפה מלא וטועמת גם מהכתומה. נולה צוחקת. מיכאל יהיה מאושר כשאחזור אליו בשיניים ירקרקות ופרצוף חלק מקמטים, כמו כמעט כולם.

ביום האחרון שלנו בסוף העולם לוקחים אותנו לסיור במצפה הירח. הטלסקופ הענק מכוון אל שרידי אתר הכור האטומי. הירח נראה כאילו ענק קוסמי נגס ממנו שליש בביס גרגרני. פני הסלע הנקבוביים בקרקעית המכתש, שבתוכו מבעבע חומר צמיגי זוהר, נראים בבירור מבעד לעדשה.

גבינה, אני מוקסמת, כל כך הרבה גבינה.



נושא נכתב על ידי נשלח
  ג'ינגס חאן אושר 06:25 08/11/2002
  נפלתי במלכודת הכוכבים - תיקונים אושר 02:22 09/11/2002
  RE: נפלתי במלכודת הכוכבים - תיקונים Kipod 15:46 10/11/2002
  הנה. מצאתי את הסמאארפים. Kipod 15:55 10/11/2002
  שתה נס-קפה אושר 23:05 10/11/2002
  ג'ינגס חאן - הגירסה הנכונה אושר 23:10 10/11/2002
  חמוד, חמוד ביותר שלמקו 00:55 12/11/2002
  תודה לך שלמקו אושר 03:01 12/11/2002
  לא, סתם הייתי עייף.[[ל''ת]] שלמקו 07:43 12/11/2002
  הו, חמוד! אסטרו-נעמי לומדת. או שלא. 01:47 13/11/2002
  תודה אסטרו-נעמי אושר 04:30 13/11/2002
  כתב עת חדש למד''ב ולפנטסיה. NY מאושר 06:37 13/11/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.