מה ענין הפוביות האישיות שלי לכאן? זה לא סיפור עלי, אלה על סצנה מסוימת. בבקשה תפריד בין המחבר לגיבור, גם אם הסיפור כתוב בגוף ראשון וגם אם הסצנה מוכרת היטב.
ולענין: אתה דווקא כן יודע את הרקע של הגיבור - הוא חייל. הוא לא ברח מבית-משוגעים, זה לא פעם ראשונה שלו במועדון כזה (הוא מכיר את הסצנה די טוב) וכו'. אתה צודק בזה שאולי היה צריך לפרט יותר את ההשפעה הנפשית של הטלפתיה. מה שכן, לסיים את הסיפור "ואז הלכתי לישון עצוב מאד" די יוציא לו את העוקץ.
צריך גם להוסיף שהגיבור לא מתכוון למכתחילה להיתאבד - הוא מדורדר למצב הזה ע"י שילוב של דכאון, תחושת מחנק והזיות. למעשה, גם בסוף הוא לא מתכוון להיתאבד. הוא רק לא מצליח להבדיל בין בריחה מהמועדון (שחסומה) לבין בריחה "מהכל" ע"י קפיצה מהגג. זה אולי מוקצן מדי, אבל סוף יותר "מרוכך" ימסמס את האווירה של הסיפור, לדעתי.