בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
אינפרנו
תאריך: 12:22 06/11/2002

(ואם זה לא הובן מהכותרת, הסיפור נכתב על ידי אחשלי וינסנט. אני עורכת קלות את הסיפורים שלו כרגע, והחלטתי להביא לכם דגימה... בתאבון :)

אינפרנו

לא יודע למה באתי. אני בכלל לא אוהב את המועדונים האלה. כל כך בשביל כלום, כל כך סתם. חבר שלי צלצל אלי באמצע מנוחת הצהרים שלי ביום שישי - לא מספיק שהעלו אותי איזה מיליון שעות שמירה, גם כשאני בבית מעירים אותי כשאני ישן. הוא התנצל על השעה - 3:10 אחה”צ - בטענה שזה מקרה חירום אמיתי. פתחו איזה מועדון חדש למטה בעיר, ואנחנו חייבים ללכת. משהו בן-זונה. רב-מפלסי, היפר-אקטיבי, מולטי-פורפוסונלי, והעיקר, אלטרנטיבי. המלך של כל האלטרנטיביים. כל כך אלטרנטיבי, שאפילו הדי ג’יי לא מכיר את כל הלהקות שהוא שם. "יהיו בנות?" שאלתי, בניסיון נוסף לנפנף אותו. לא, הוא לא מביא אף אחת ספציפית, אבל לפחות חצי מבנות שכבתנו החינניות יהיו שם. (כבר שמעתי את זה יותר מפעם אחת. כן. בטח. גם מוכנות כבר עם הלשון בחוץ, החצאיות למטה, רק מחכות שנקפוץ עליהן מאחורה.) טוב, בסדר, נכנעתי. אני בפנים. הניסיון המר שלי רמז לי שזה לא הולך להיות מוצלח, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לוותר על “היציאה של שישי בערב”. זה מלכוד חברתי כזה, You’re damned if you do and damned if you don’t. איך אנחנו מתכוונים להגיע לשם? ניסיתי לרדת עליו בפרטים הטכניים השוליים. זה בסדר. דודיק מביא את האוטו. איך קוראים למקום? האינפרנו. אתם יודעים איפה זה? לא בדיוק, אבל תומר יודע. בדיוק מה שחסר לי בחיים. פעם אחרונה שנסענו עם תומר, לקחנו פנייה לא נכונה ועלינו על הכביש המהיר לת”א. בסוף עשינו U-turn ליד עתלית. ואיחרנו בשעה. תומר היה מועמד ללינץ’, והדבר היחיד שהציל אותו הייתה העובדה שהוא היה זה שהסיע אותנו.
אחת בלילה, אחרי קרוב לחצי שעה של חיפושים מצאנו את המקום. עוד חורבה משופצת-למחצה בין עשרות חורבות אחרות. סביבה של הריסות שזכתה להפוך למרכז הבילוי של עירנו. הבניין נראה באמת מרווח וגדול מבחוץ, אבל ה”אומפצ - אומפצ” המחריש אוזניים של הבאסים מבהיר שלפחות בקטע של ה”אלטרנטיבי” הצליחו לעבוד פה על כולם. אלא אם כן הכוונה למקום “אלתר-נתיב-י” -
על שם נתיב הנסיעה המפוקפק שנאלצנו לאלתר כדי להגיע לכאן. (“פה ימינה” אמר תומר, ודודיק הצליח בשניה וחצי לעשות יותר עברות תנועה ממה שהוא הספיק מאז שהוא קיבל את הרשיון. איך הולך הפתגם הזה מהפרסומות? עם שוטים לא נוהגים.) השלט מעל הכניסה היה “אינפרנו” ולמטה “תופת אלטרנטיבית”. זה מסביר הכל. זה לא שהמוסיקה אלטרנטיבית, אלא שהמועדון הזה הוא עוד אלטרנטיבה בשאלה “לאן יוצאים?”. הכניסה הייתה שני עמודים, שחור ולבן, עם ניילון מקושט ברימונים או פרחים באמצע. דודיק התחיל להתלהב. “זה סמל מהטארוט. זה מסמן כניסה לתוך התת-מודע.” סקרתי את האזור בקפדנות. אני לא יודע לגבי דודיק, אבל אני מקווה שהתת-מודע שלי נראה יותר טוב. ושם גם לא דורשים מחיר מופקע של 80 ש”ח כדי להיכנס. תומר ואלון, שיזמו את כל העניין, נראו קצת בשוק מהמצב, ורק דודיק התחיל לרוץ למעלה כאילו איזה שד-שאול הבעיר לו את התחת.
הגענו אל רחבת הריקודים המרכזית שהייתה, לכבוד הקיץ, על הגג. אלון, תומר ודודיק הסתערו לתוך ההמון ואני הצטרפתי אליהם מלא במרץ ובהתלהבות של זונה אחרי משמרת. בשביל מה באתי לכאן בכלל. לא באים למקום כזה בשביל לרקוד עם החברים שלך. זה מטומטם. זה דכאוני. אתה בא בשביל להתחיל עם בחורות - או לפחות זאת האשליה שלך. אתה יוצא מתוך ההנחה האופטימית שהבחורות באות כדי שיתחילו איתן. אבל אתה אף פעם לא תעשה את זה. איזה מין צורה יש לזה, להתחיל עם מישהי בדיסקוטק מסריח? אני רוקד בלי חשק, ומסתכל מסביב תוך כדי. דווקא יש כמה שהייתי מתחיל איתן בכיף. הנה, זאת שם ליד הרמקולים, עם החולצה השחורה. נראית כמו הדגמה חיה של עמק הסיליקון. או החמודה בג’ינס עם ה - Baby face. מטר שישים של ילדה מתוקה. עושה הצגה כאילו היא מתמסטלת מהמוזיקה. על מי היא עובדת? היא פשוט מנסה לגרום לזה שיתחילו איתה. בטח יותר בתולה ממריה הקדושה.
הדי ג’יי מסיים מחרוזת של מוסיקת ערסים אלטרנטיבית ומעביר ל”זומבי”, שיר-המחלקה האלטרנטיבי של צה”ל. רחש של אי-שביעות-רצון עובר בקהל, אבל זה לא מפריע לכולם לצרוח את הפזמון. אחרי זה הוא מעביר, כדי להצדיק קצת את התואר, לנירוונה. (שהם נחשבים, אמנם, לאלטרנטיביים, אבל אחרי קורט קוביין, אני לא כל כך בטוח שזאת האלטרנטיבה הנכונה.) החברים שלי מנסים נואשות לדפוק ת’ראש, למרות העובדה המצערת שאין להם יותר מ -3 ס”מ שיער, ואני מתחיל להרגיש קצת מטופש. הכל הצגה אחת גדולה.
אולי בזמן שכולם עסוקים בלהעמיד פנים שהם פריקים, זה זמן טוב לסרוק את המקום. לשים קצת לב לסביבה. זה גג כמו כל גג, רק שהוא מרוצף במרצפות בצבע אפור-דיכאון ומוקף במעקה בטון עם שפיצים שחורים. הרעיון, כנראה, היה ליצור אווירה “גהינומית”, אבל הקונוטציה שלי קרובה יותר לבית-סוהר. התאורה המרכזית היא פלואורסנטים סגולים, רק שזה לא עוזר במרחב הפתוח. הבאר נראה סביר. אהה! נקודת אור שנונה - הפסל של הנזיר מהפוסטרים של לד זפלין (Stairways to heaven), מוצב על מעקה הבטון, כשהוא מסתכל בעצב למטה, כלפי הרחוב. מהפנס שלו עשו מנורה. דודיק סיפר לי פעם שגם זה סמל של טארוט, שאמור לייצג בדידות ומחשבה, או משהו כזה. בינתיים השיר נגמר והדי ג’יי שם משהו של בוב מארלי, שהציע בזמנו אלטרנטיבה לא רעה לשחורים באמריקה. אולי יש משהו בפסל הזה. יש פה איזה ארבע מאות או משהו כזה אנשים, וכולם לבד. רוקדים לבד ברחבה הצפופה, מנסים לא להסתכל אחד לשני בעיניים. השיר של בוב מארלי נמוג, ובמקומו עולה שיר של הקומדי סטור (שהם האלטרנטיבה לחמישייה הקאמרית). אני פורש לכיוון הבאר. גם לי יש קווים אדומים.
אני מנסה למשוך את תשומת ליבו של הבארמן ומגלה שאני בתחרות קשה עם עוד כמה עשרות בני אדם. עיקר הפייט הוא מקבוצה מגובשת מאד של חיילים באפטר או ביציאה משותפת, שעושים יותר רעש מתרגיל של פלוגת שריון. “תביא כבר ת’בירה, זה המ”מ ש’ך!!!” צועק אחד מהם, אבל המ”מ הנ”ל נראה כבר די מיואש. הבארמן מתעלם מהם באלגנטיות, ומטפל באיזו ציפלונת בלונדינית חיננית, שנראית קצת יותר לבד מכל האחרים. המ”מ היקר מבחין בינתיים במתרחש ונראה כאילו הוא הולך כל רגע להרים פצצת תאורה באוויר כדי לקבל את הבירה שלו, אבל הבארמן לא מתרגש ופוצח בדיון מעמיק עם הבלונדה על ההבדל בין “סקרודרייבר” ל”ראסטי נייל”. אני במקומה לא הייתי נוגע בחרא הזה. בלונד או לא בלונד, חמישים ומשהו ק”ג לא יכולים לספוג יותר מדי אלכוהול. אני שוקל לרגע לגשת ולהתחיל איתה במסווה של מבין בקוקטיילים (ובאותה הזדמנות, להציל אותה מלגמור את הערב בשלולית של קיא) אבל מוותר כשאיזה מגודל אחד מושך אותה באלגנטיות מהבאר. לך תדע, אולי זה רק החבר של החברה שלה, אבל הוא שני מטר על מטר ואני לא לוקח סיכונים. היא שותה את ה”סקרודרייבר” שלה בשלוק אחד, ואני כבר רואה בעיני רוחי את הגורילה הזה מגרד אותה מהבלטות בסוף הלילה. אם היא לא ניחנה בספיגת אלכוהול ייחודית, המברג הזה הולך להבריג אותה לרצפה די חזק. למה היא הייתה צריכה את הרעל הזה, לעזאזל.
השיר מסתיים ומתחלף בשיר היפ-הופ קופצני נוסח ה ”ווסטרנס”. מוסיקת קאונטרי אלטרנטיבי. דודיק מטיל אותי אל הרחבה באלגנטיות של פיל בחנות חרסינה, ואני נאלץ בעל כורחי לשתף פעולה.
בין קיפצוץ לדילוג אני מבחין בה, עומדת ליד הבאר ושותה כוס של ספרייט 60%. שמלה אדומה לוהטת שיורדת כל הדרך מחזה מפואר אל עבר זוג רגלים חלומי. שיזוף טבעי מהמם. בלונד-זהב מקסים. עיניים כחולות-עמוקות גדולות, בוהות בתמימות מתוך פרצוף מלאכי. מבטינו נפגשים לשבריר שניה - וזה מספיק. המלאך היווני הזה עם הקשת יורה לי חץ אהבה בתחת שעכשיו בולט באלגנטיות מהצד השני. אוך, כל כך יפה שזה כואב. החיוך החמוד והמבט התמים שלה מפלחים את דרכם דרך כל שכבות החרמנות שלי ונועצים את החץ עכשיו ישר בלב.
אני רוצה לגשת אליה ישר, אבל הבושה עוצרת אותי. איך בן תמותה כמוני, שבטח גם מסריח כמו חרא, יכול לגשת למלאך כזה. חוץ מזה, אם היא תגיד לי “לא” יהיה לי מצב רוח התאבדותי כל הערב. אני מסתכל שוב לכיוון הבאר, מנסה למצוא אותה. היא נעלמה! יש שם רק פוסטר של שטן מכוער על מזבח, עם גבר ואישה קשורים אליו בשרשראות. לעזאזל! אני מקפץ בפראות בניסיון נואש לאתר אותה בתוך ההמון. נדמה לי לרגע שאני רואה אותה בצד השני של הרחבה, רוקדת לבדה. ואולי זאת לא היא. קיבינימאט. השיר נגמר ואני בורח לכיוון הבאר, בתקווה שהיא תחזור לשם שוב, בודדה ומיואשת, ואני אוכל להקסים אותה בשנינותי. אח, תקוות שווא. עכשיו אני מבין למה אמרו על קופידון שהוא כזה בן-זונה. השיר הבא הוא משהו אלטרנטיבי באמת, שאף-אחד לא מכיר. כולם עומדים המומים ולא יודעים איך לאכול את זה.
כשאני מגיע לבאר אני מגלה שהבארמן עסוק בלחלק את הבירה לחיילי פלוגה א’. מ”מ 1 רוצה טובורג, מ”מ 2 רוצה היינקן, הסמ”פ רוצה קולה (אבל שתהיה חזקה) והמ”פ רוצה סיוע אווירי. אני דופק על השולחן בניסיון נואש ליצור איתו קשר, אבל הוא עסוק בלהחליף חוויות משירותו הצבאי (אתם מא’? אני הייתי בל’. “הפלוגה של השדים” קראו לנו.) היד מתחילה לכאוב לי ואני מתיישב נואש על אחד מהכיסאות הגבוהים האלה. הנה היא! באמצע הרחבה, לא רחוק מהחברים שלי. רוקדת. מסתכלת ממש עלי. איזה חיוך. היא רוקדת ממש לבד וזאת ההזדמנות של החיים שלי. לקום, לרקוד לידה ואז להתחיל איתה. אבל מה אתה אומר ובחורה במועדון מחורבן שכזה? מה שלא תגיד, יש לזה רק משמעות אחת: את יפה ואני רוצה לזיין אותך. אף בחורה לא תיתן שיתחילו איתה במקום כזה - ואולי, בכל זאת... אני מסתכל עליה, מנסה להיכנס לה לראש, לראות מה היא רוצה. לפי איך שהיא מתנועעת, מה שהיא רוצה זה משהו ארוך וקשה, אבל שום בחורה לא תודה בזה. שרמוטות כולן.

“כן?” הבארמן מחליט לפנות דווקא אלי מבין עשרות האנשים שמסתערים על הדלפק שלו. אני מסתכל רגע לכיוונו והיא נעלמת לי. שיט. “B-52”אני אומר לבארמן. “דופק ת’ראש, הה?” הוא שואל ופונה לעבר המדפים עמוסי הבקבוקים. אולי הדלק-מטוסים הבוער הזה יצליח להשתיק לי קצת את הראש ולתת לאיברים אחרים לעשות את העבודה. אולי זה מה שהפסל הזה מנסה להגיד: אתה לבד כי אתה חושב. חושב איך לרקוד, חושב איך לעשות רושם, חושב מה היה קורה אילו וחושב למה בכל זאת לא. בסוף הערב תספר לכולם שנהנית, אבל כל מה שנשאר לך זה להסתכל בצער על איפה שהיית, ומה לעזאזל יצא לך מזה.
הבארמן פונה אל עבר ארון המשקאות שלו, אבל נעצר באמצע הדרך. הבלונדינית הציפלונת מקודם קוראת לו ומבקשת עוד סקרודרייבר. לפי איך שהיא הולכת, היא כבר שתתה סקרודרייבר אחד יותר מדי. למה היא עושה את זה לעצמה? היא תגמור על הפרקט, זה בטוח. זאת התמכרות. היא יכולה, פיזית, לא לקנות את הרעל הזה, אבל היא לא מסוגלת, נפשית, להתנגד. כמו האנשים בפוסטר של השטן. הם יכולים להוריד את השרשראות, אבל הם נעשו עבדי השטן, והם לא רוצים, או לא יכולים לרצות. כמו כל המקום הזה, בעצם. אתה לא חייב לבוא לפה, לשלם מחיר מופרז על כל דבר (כולל הכניסה) ולהיזרק כל הלילה כמו אידיוט. אבל מה, הם בונים על זה שאם כבר יצאת שבת, לא תוכל לוותר על זה.
המשקה שלי מגיע, וקוטע את חוט המחשבה המעורפל שלי. זה אמנם מגיע בכוס ארוכה וצרה, וזה בוער מלמעלה, אבל זה בצבע שקוף ורוד. “בדיוק מה שאתה צריך, אחי” אומר לי הבארמן. “מה זה? זה לא B-52.” אני שואל אותו. “ערבוב פרטי שלי. אני קורא לזה “הטיפש”. “על שם מה שאני אהיה אחרי שאני אשתה את זה?” הוא מחייך. “אולי” הוא רוכן לעברי ואומר לי בלחישה: “הטיפש, כמו שוטה הכפר, הוא זה שמעיז לומר את האמת. הטיפש הוא זה שמעיז בכלל לראות את האמת. הטיפש
הוא זה שמעז לקפוץ מעבר לצוקים אל תוך התחלה חדשה, למרות כל האזהרות. בדיוק מה שאתה צריך, אחי.” המוסיקה מתחלפת ל”חיה ותן למות” של “גאנס אנד פאקן רוזס” (האלטרנטיבה של הערסים ל”מטאליקה”) ואני מרוקן את הכוס בשלוק אחד. מה יש לי להפסיד, את הכסף כבר שילמתי. המשקה החם מקפץ באלגנטיות מעל ללשוני, ועובר דרך הגרון ישר לבטן ומתפשט משם לחזה, לידיים, לרגליים


- - - (בום!) - - -


ולראש. ואוו, חומר כבד. הרגשה משונה, חם ומרחף. עכשיו זה נרגע ונעלם, חוץ מאיזה גרעין של חום עמוק בתוך ראשי. אני מסובב את הכסא הגבוה שלי אל עבר הרחבה, מנסה לאתר את הבלונדינית המלאכית, או את החברים שלי. הי, הנה הם! ליד הרמקול הימני, איפה שעומדת השחרחורת עם הבגד-גוף והדלקת-ראות החמורה (ווומפ!)
בבת אחת זה משתלט עלי. גל חום מציף לי את הראש. המוסיקה נחלשת ונעשית עמומה, כאילו היא מגיעה ממקום אחר. פתאום כל הקהל הזה נעלם ואני רואה רק את הבחורה בבגד-גוף. רואה רק אותה, מרגיש אותה, צולל לתוכה ו- שומע את המחשבות שלה. (בום, בום, לדפוק ת’ראש. איזה מוזיקה מגניבה כזאת כאילו שמו היום. חתיך זה, ההוא שמה עם החולצה השחורה האלגנטית כזה כאילו...) זה דודיק! הוא רוקד ומסתכל עליה גם (ווומפ!) עכשיו אני רואה את דודיק לבד - דודיק לא חושב במילים אלא במעשים, שהבחורה בבגד-גוף מככבת בהם, רק עם פחות בגד ויותר גוף. אני רוצה לצעוק לו משהו, אבל האשליה נמוגה בבת אחת ואני חייב לייצב אחיזה לפני שאני אפול. איפה הוא היה? הי! הנה הרזונת הזאת (ווומפ!) אני רואה אותה רוקדת לבד באמצע רחבה ריקה. היא כבר מסטולית לגמרי, ועל סף שבירה. מבעד להרבה רעש-של-אלכוהול אני שומע רק מחשבה אחת (עכשיו
הוא לא יוכל לזיין אותי עכשיו הוא לא יוכל לזיין אותי עכשיו הוא לא יוכל לזיין אותי עכשיו הוא לא). החבר הבהמה שלה! הוא (ווומפ!) שוב היא עשתה לי את זה השרמוטה הזאת תהיה שפוכה לגמרי אני אהרוג את הכלבה הזאת כוס אמאמ שלה...) ממש חרא של בן- (ווומפ!) בחורה עם שיער ארוך חום מקסים חושבת על איך להתחמק מכולם (ווומפ!) תומר, שהריקוד שלו נראה מגוחך כשהוא לבד (ממי החמודה עם השיער החום מתביישת? כדאי להתחיל איתה?) אני נאבק בסחרחורת ועוצם עיניים בחוזקה. נושם לאט. מה הבארמן הזה נתן לי? ולמה לי, מכל האנשים? לאט לאט אני נרגע, כשהרעש המטאלי חוזר אלי דרך הדממה.
המוסיקה מתחלפת למשהו שקט. מוסיקת סלואו ממש. אלטרנטיבה רומנטית לחומת הדיסטורשן, לשבור את הקרח

...Baby, I’ve been waiting, I’ve been waiting night n’ day

אני לא רואה, אבל מרגיש, איך האנשים פתאום נבוכים. פתאום נעלם קיר הרעש, שהגן עליהם. אפשר לדבר, להזמין לריקוד...

...I didn’t see the time, and I’ve waited half m’life away

המוסיקה מתערפלת. מה זה החומר הזה שהוא נתן לי?

...I was waiting for the miracle, for the miracle to come...

(בדיוק מה שאתה צריך, אחי.)
אני פותח את העיניים ורואה אותה רוקדת שם, לבד. המקום ריק, רק היא, כמו להבה. כל האורות מאירים רק עליה. היא רוקדת לבדה, לאט, בחושניות. היא מסתכלת עלי, ממש עלי, בלי כל הרעש, בלי כל האנשים... ואני שומע את המחשבות שלה, והיא חושבת עלי. בשקט, בלי מילים מיותרות. פשוט מחכה לראות אם אני אגש אליה. מנסה לפתות אותי בתנועה, בחיוך. הלב שלי מתרחב. זאת באמת ההזדמנות של החיים שלי.
...waiting for the miracle, for the miracle to come...

אני מושיט רגל, כדי לרדת מהכסא, כדי לגשת אליה, ואז...

- - - (בום!) - - -

זה מכה בי בבת אחת, הכל ביחד. הסחרחורת, הטשטוש, הקפיצות, הבחילה. המועדון מסתובב מסביבי ואני צונח לרצפה חסר-אונים, שיכור לחלוטין. אני מנסה להתרומם, שולח יד אחת לכסא, אבל נתלה בחצי הדרך ומקיא. חלק על הרצפה, חלק על עצמי. אני מתפלל שהיא לא תראה אותי. שיחזרו כל האנשים, כל הרעש, אבל אני לכוד בהזיה של עצמי. היא מסתכלת עלי שיר, דרך כל האנשים השקופים, ואני שומע את זעקות-הגועל האילמות שלה, מרגיש את הזעזוע, הדחייה, השנאה.
אני מנסה לנתק את עצמי, ולא מצליח, ונאלץ לשמוע כל מחשבה שלה (אלוהים אדירים, הוא שיכור, מסטול כמו איזה נרקומן. הקיא על עצמו. איזה גועל נפש! בחיים לא הייתי מתקרבת לאחד ששותה ככה. איזה דוחה. לא להאמין שלפני רגע חשבתי שהוא ממש חמוד...) אני מנסה לצרוח, ביאוש, אבל אני אילם. אני נאחז בדלפק הבאר, בניסיון כושל להזדקף. מחפש את הבארמן הארור, אבל אין שם אף אחד, רק השטן המכוער הזה. אני מנסה להימלט, לברוח, אבל ממשיך לשמוע את המחשבות שלה בתוך ראשי, כמו תזכורת נצחית למצבי העלוב. אני נתלה על המעקה, מנסה להגיע למדרגות למטה, אבל מוצא את עצמי בצד השני, ליד הפסל של הנזיר. גם זאת דרך לרדת. אני אוצר את כל כוחי וקופץ מעבר למעקה, למטה. לא יודע למה באתי. אני בכלל לא אוהב את המועדונים האלה. כל כך בשביל כלום, כל כך סתם. רק הנזיר ממשיך להסתכל בצער למטה, על המקום ממנו קפצתי, בהבנה שקטה, חכמה, מלאת כאב.



נושא נכתב על ידי נשלח
  אינפרנו אסטרו-נעמי עושה שירות לאחשלה 12:22 06/11/2002
  וואו!!! mio 06:15 07/11/2002
  RE: אינפרנו DarkeN 23:05 07/11/2002
  RE: אינפרנו אושר 04:24 08/11/2002
  נפלא! גל 11:36 08/11/2002
  RE: נפלא! בן נון 14:52 08/11/2002
  מזמן כבר לא התרגשתי כך מסיפור... Blue Witch 00:45 09/11/2002
  ווינסנט קלאסי. שלמקו 15:21 09/11/2002
  בהחלט מזכיר לי את ימי שישי העליזים ההם, NY מאושר 02:04 10/11/2002
  RE: בהחלט מזכיר לי את ימי שישי העליזים ההם, מאגוס 01:55 11/11/2002
  Let's not jump into hasty conclusions... NY מאושר 04:07 11/11/2002
  הזדמנות נהדרת לקרוא שוב איזה וינסנט, Afalknon 09:37 10/11/2002
  מה עם הסוף?! וינסנט 10:19 12/11/2002
  מה רצינו? NY מאושר 14:45 12/11/2002
  סיום שהציע לי קראולי וינסנט 23:37 12/11/2002
  No Comment. NY מאושר 02:02 13/11/2002
  ואולי... מתלמדת 09:09 15/11/2002
  RE: מה עם הסוף?! mio 12:50 19/11/2002
  באיזה כתובת? וינסנט 06:02 22/11/2002
  אפשר לקבל את כתובת האתר של הסופר, בבקשה?[[ל''ת]] סיגריה בין השפתיים. 10:05 13/11/2002
  למי שעוד לא ביקר וינסנט 12:20 13/11/2002
  אופתיל: לאורו של יום בקאזאדום אודווין 12:00 14/11/2002
  no primus, no janes addiction, no rage!! alonwho@what 04:20 14/11/2002
  לא אלטרנטיבי ולא נעליים וינסינט 06:41 17/11/2002
  *אז* הוא אולי היה לא אלטרנטיבי שלמקו 06:52 17/11/2002
  סליחה שאני קופץ בראש... alonwho@what 02:25 18/11/2002
  נו, אז זה אז והיום זה היום. שלמקו 02:40 18/11/2002
  אוקיי, אתה לא צריך להכניס את הפוביות alonwho@what 02:19 18/11/2002
  RE: אוקיי, אתה לא צריך להכניס את הפוביות וינסינט 07:49 19/11/2002
  קצת ברצינות.. alonwho@what 02:50 24/11/2002
  הערות לענין וינסנט 11:28 24/11/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.