בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
הנסתר
נכתב ע''י: אלפא דראקו (IP Logged)
תאריך: 05:30 31/10/2002

הנסתר
---------

נסתר מעינינו אך נמצא תמיד בתוכנו. עמוק בכורי הלאבה החבויים של האדמה, האש הבוערת למרגלותיו מטילה צילו מעלה אל תקרות בתינו, אף בקטנה שבשעות הלילה. כמה מאיתנו חושבים ללא הרף כיצד יוכלו להניסו מאיתנו, אל הכוכבים הרחוקים. רבים חולמים על חיים שאינם בחשכת צילו הכבד. אך למרות הכל, אין איש חומק מאיתו. לאט לאט, הוא אוכל אותנו ומתחזק, ואנו נחלשים.

ספרים עתיקים מדברים על זמן בו לא היה. או לפחות היה צעיר עדיין וחלש, והבל נשמתו הדביקה לא היה אלא סימן עדין ומרומז לעתיד רחוק, המתנדף עם שחר מבינות לפרחי השיחים הקדומים ועליהם הירוקים. היה היו עידנים עתיקים, הנדמים כעת כזכרון חיוור רווי דמיונות, בהם חיו יצורי האל על האדמה הזו חופשיים מתשלום המס. המס הכבד מנשוא, שאין לחמוק ממנו, אשר כולנו חייבים בו. המס, שאנו משלמים לאותה ישות נעלמת, נטולת משוא פנים, אותה אנו מכנים בשם הנסתר.

---

קאנו הקטנה פורצת מפתח ביתה ורצה לעברי, נעצרת על ידי גדר העץ הישנה. ראשה מציץ מעל לקרשים הרקובים, המתפרקים לאיתם. קאנו מביטה בי בעינה האחת, ומצייצת בקול דק, "'מא! 'מא! כתוב!". טאקה מופיעה בדלת, מצילה בידה על עיניה. היא נראית כמעט שלמה, אך אני אני יודע מה רב ההרס שהתחולל בתוך ראשה. תאוותה לידע, אשר לא ידעה גבול בצעירותה, הטילה עליה מיסוי כבד, אכזרי. היא מזמינה אותי במחווה פשוטה לפתוח את השער ולהכנס.

אני מתרווח בכורסא המרופטת, הנוחה, מתנועע בתוך הכרית הרכה, המטולאת באינסוף טלאים. אני מניח את ערימת הכתובים על גבי השולחן הקטן, וטאקה כורעת בשמחה על הרצפה ליד השולחן ומתחילה לנבור בין חפצי הברזל הקטנים, באותו המרץ כפי שהיא עושה מדי חודש בהגיעי. וכמדי חודש, אני מביט בה בפליאה, משתומם על התיאבון הזה, הרצון להבין וללמוד עוד ועוד, אשר ממשיך לבעור היכנשהוא באבק הסינפסות המתפוררות שהן מוחה.

היא שולפת קופסת ברזל אחת, אשר עליה מתנוסס סמל הכוכב בעל שבע הקודקודים, סמלה של חוכמת הטבע. בכל חודש בוחרת טאקה כתוב מתחום שונה, תמיד קופסה אחת. אני יודע שזהו המירב שיש באפשרותה לרכוש. אני אף יודע, שגם בתקופות הבצורת הקשות, כאשר הרעב והעוני לבשו דמות מגיפה ודפקו בדלתות כל הבתים, לא ויתרה מעולם על קניית כתוב. אני תוהה מנין היא משיגה את המשאבים הדרושים לעמוד בהוצאה קבועה זו, ועוד יותר מכך, כיצד היא עומדת בתשלומי המס הקשים, הקרים.

טאקה מניחה בכף ידי מטבע זהב, ואני מעניק לה שני מטבעות כסף כעודף. היא אוספת לתוך כיס מעילה את הכתוב הנעול בתיבתו ואני אוסף את יתרת הכתובים לתוך ילקוט העור שלי. אני רוכס את הילקוט ומהדק אותו אל גבי, ומתרומם ממקומי השקוע בכורסא הרכה במין קיפוץ מסורבל. היא מודה לי בתנועת ראש קצרה, ואני יוצא מהבית, קאנו מלווה אותי אל הרחוב בדילוגים עליזים. למרות קלילותה, אני מבחין כי צליעה קלה, חדשה, התווספה לתנועתה של הילדה. תהיה חולפת בראשי, האם פגם זה הוא תוצר של השתובבות ילדותית תמימה שהסתיימה בתאונה קטנה וכואבת, או שמא שילמה קאנו מס נוסף. מצבה של הילדה איננו מזהיר, אני חושב, יחסית לגילה הצעיר.

---

עם שחר אני יוצא אל פסגת הר הציפורים, מעפיל אל הקן הנישא בשביל הצר והמתפתל. אינני מצפה עדיין למשלוח חדש, אולם אני ממלא את חובתי ועולה על מנת להחזיר את עודפי הכתובים שלא היה להם ביקוש, יתרת המשלוח הקודם. העודפים גדולים הפעם מבעבר, ואני מהרהר באפשרות שהביקוש לכתובים עשוי להיות במגמת ירידה. תופעה זו מתגלה לעתים בתקופות של מחסור כלכלי, אולם דווקא השנה מצב תושבי הכפר הינו סביר בהחלט, ואני מקווה שהביקוש הנמוך הינו מקרי ולא מרמז על בעיה אחרת, קשה יותר.

אני מתעכב באחד העיקולים המשקיף אל הכפר מגובה של כחמש מאות מטרים. הפסגה איננה רחוקה כבר. הנוף מרהיב עין, ואני מתיישב על שפת הצוק ושולף מלפפון-מים מתוך הילקוט. החורף השנה היה גשום, ובעקבותיו צמחו בכפר מלפפוני מים עסיסיים ומרווים במיוחד. אני קוטם את ראשו של הירק הנפוח בשיני, ושותה מהמים הצוננים בהנאה.

אני מוסיף לעלות, וכעבור פחות מחצי שעה אני מגיע אל הקן עצום המימדים, מעגל רך של ענפים ונוצות, קוטרו כעשרה מטרים. בפינת הקן נמצא מזבח האבן העתיק. המזבח אינו יותר מאשר אבן גדולה וקעורה, כבדה אך במעט מעבר ליכולתו של אדם ממוצע לשאת בכפיו. אני מתכופף ומניח במרכז המזבח שבע קופסאות ברזל קטנות ? יתרת הכתובים חסרי הביקוש, אשר נשאתי עימי בילקוטי. ליד הקופסאות אני מניח חמישה מטבעות זהב, תשלום מראש לציפורים הגדולות עבור המשלוח הבא. זהו מטבע אחד פחות מאשר אני נוהג לרוב להשאיר. אני מעדיף לנהוג בזהירות עד שתתברר הסיבה לצניחה במכירות.

בטרם רדתי מההר אני מתעכב מעט בקן, מקיף אותו וסורק במבטי את העמק מעברו השני של ההר. שם מתפתלים גאיות עמוקים ואפלים, מכוסי עצים ירוקי-עד, ותושבי הכפר נמנעים מלהכנס לאיזור מסתורי זה הנחשב בעיניהם קרוב מדי, עד כדי סכנה, לממלכתו האיומה של הנסתר.

---

אני ביקרתי, כמובן, בעמק הירוק בצעירותי. המסורת חייבה כי בטרם אקבל על עצמי את הכבוד שבתפקיד נושא הכתובים, עלי לטפס אל ההר לפחות פעם אחת בשביל חבוי, לא-ממופה, הידוע בשם דרך הצלליות.

הייתי כבן שמונה-עשרה כאשר נפרד ממני אבי בצומת למרגלות הר הציפורים. מצומת זה נתמתחו שלוש דרכים עקלקלות: דרך אחת המובילה אל הכפר, דרך שניה העולה במעלה הר הציפורים בנתיב הרגיל, ודרך שלישית הנמשכת אל עברו השני של ההר, עמוק אל תוך היערות העבותים של העמק הירוק. שם, בקרחת יער הידועה אך למעטים, הופך נתיב זה לדרך הצלליות, ומתחיל לטפס במעלה ההר, עליה תלולה וקשה.

מרחק השנים הפך את זכרון המסע למטושטש, מוחשי אך חסר-מתאר כדמויות דגיגים בתחתיתה של בריכה עכורה. ההכנות הממושכות שערכתי לקראת המסע הוכיחו עצמן, והדרך נראתה לי אז קלה מהצפוי. שלושה ימים נמשך המסע אל קן הציפורים וחזרה. שבתי לכפר בדרך הקלה יותר, ופגשתי שוב את אבי המאושר בצומת השבילים. הוא הוסיף אמנם לכהן כנושא הכתובים עוד מספר שנים לאחר מכן, אולם היה זה אותו מסע אשר סימן אותי כיורש התפקיד.

אינני יודע אם אמת היא או אגדה, אולם סיפורים רבים שמעתי על אנשים אשר ניסו לקרוא תיגר על נושא התפקיד, ולטפס במעלה דרך הצלליות אל פסגת הר הציפורים. איש מאותם אזרחים אמיצים שבהם סופר לא שב עוד לביתו. וכך נעשיתי אני לנושא הכתובים הבלתי מעורער, תפקיד מכובד אשר רווח קל בצידו, ורק קושי אמיתי אחד מגולם בו ? אך זהו קושי אשר אנשים רבים היו מוצאים אותו כבד מנשוא: האיסור המוחלט המוטל על נושא הכתובים לפתוח ולו אחת מן הקופסאות.

---

שבועות עוברים, והאביב מגיע לסיומו כאשר נודע לי כי קאנו הקטנה נפטרה. מיד עם הוודע לי דבר האסון אני חש אל ביתה של טאקה, לראשונה מזה שנים רבות ללא כתובים על גבי.

"לא חשבתי כי כך יקרה," שחה לי טאקה בעצב, דיבורה רך ואיטי. "ילדים אינם אמורים לשלם מס". אני מבין באימה את אשר ארע. אני מביט ברצינות בעיניה, מתפלא לנוכח הבהירות והריכוז הלא אופייניים אשר נצצו בהן. "את לא מתכוונת שנתת לה לקרוא?" אני שואל, "ללמוד?"

"אכן כן" היא מאשרת במנוד ראש. "חשבתי כי הנסתר יגבה את המס ממני. כפי שהורי שילמו את המס עלי." היא קולטת מיד כי השפלתי עיני לפתע: "אני יודעת מה אתה חושב. אבל לא, לא שילמתי מס על מה שלימדו אותי הורי בילדותי. שילמתי אמנם מחיר כבד, אולם היה זה על דברים שלמדתי בעצמי, תוך שיטוט בגאיות וביערות. שילמתי, כי ניסיתי לטפס אל קן הציפורים."

היא ממשיכה לאחר הפסקה קצרה: "תעיתי בדרך. אולי היה זה מזלי הטוב שגרם לי לאבד את דרכי בעמק הירוק. אולי לא הייתי זוכה לשבת כאן ולדבר איתך אילו ניסיתי לטפס בדרך הצלליות. אולם במקום זאת, הגעתי לשביל אחר ? שביל רחב וישר, אשר נמשך מעבר לאופק. וכאשר התחלתי ללכת לאורכו של השביל הזה, חשתי כי אני מתקרבת לעבר דבר מה חדש, מדהים. ואז ביקרה אותי רוחו של הנסתר, וכרתה את מחצית מוחי באיבחה אחת של איזמל מנתחים בלתי נראה."

"שבתי הביתה כמהלכת בשנתי, וכשהגעתי כמו התעוררתי מתנומה ארוכה וכל אשר אירע לי היה כזכרון של חלום, מתרחק והולך אל תוך השיכחה. אך יום אחד נזכרתי שנית בכל מה שקרה."

פחד מחלחל לפתע בנשמתי. טאקה סיפרה לי דברים שלא ידעתי, דברים מפתיעים ? דברים שיתכן ודי בהם על מנת להזמין את הנסתר לאחד מביקוריו המחליאים. אך היא ממשיכה: "יום אחד מצאתי בחצרי קופסת כתובים חדשה, עם סמל שלא הכרתי: עיגול ובתוכו שתי עיניים." אני מתבונן בה בחוסר אמון מוחלט. מעולם לא ראיתי סמל כזה. "פתחתי את הקופסא..."

מיד, אני צועק עליה שתעצור. האיסור שחל עלי לקרוא בכתובים כלל כמובן גם מניעה מוחלטת לשמוע ציטוטים מתוכם. טאקה נרתעת ומביטה בי במבט מפוחד, אולם מיד מבינה מדוע נחרדתי כך. היא מתנצלת. גם אני מתנצל, ומביע בפניה את הזדהותי עימה, ואת הבנתי המלאה לצורך שלה לדבר עם מישהו, כעת כאשר היא נותרה לבדה בביתה, ללא השריד האחרון למשפחתה. אנו משוחחים עוד מעט על נושאים אחרים, ואחר כך אני יוצא אל ביתי.

בימים שלאחר אותה התעוררות חד פעמית של זכרונות וסיפורים, חוזרת טאקה לשקוע בקיהיון הנרפה, האופייני, ואני יודע כי היא לא תוסיף עוד לרכוש ממני סחורה. הקהילה, וגם אני, מנתקים את קשרינו עימה בהדרגה, לא בכוונה אלא בשל הפער הנוצר מאליו בין קצב החיים של האנשים העמלים, הבונים את חייהם, לבין זה של האנשים הגלמודים, הקמלים לאיטם ונסוגים לתוך הצללים והפינות החשוכות.

---

חמישה חודשים לאחר מותה של קאנו יש סתיו חדש באוויר, והבקרים נהיים בהירים פחות וצוננים יותר. באי רצון אני נעור משנתי בשעה מוקדמת במיוחד, נענה לנקישתו העיקשת של קימו, שוטר הכפר, על אדן החלון. הוא מזכיר לי כי ביקשתי ממנו להעיר אותו. אני מודה לו ומתיישב במיטתי, תומך את ראשי הכבד בידי וממצמץ לעבר דמדומי הזריחה הקלושים שבחוץ.

הציפורים נראו אמש מעט לפני השקיעה, מרחפות לאיטן מעל קינן ההררי. כמה מתושבי הכפר דיווחו לי על כך, וכעת עלי למלא את תפקידי ולעלות אל המזבח, לאסוף את הכתובים אשר העניקו לנו המלאכים הגדולים והנהדרים הללו.

אני מתקלח, מתלבש בבגדים נוחים ותוחב מעט מזון בילקוטי ? נקניק, גבינה מעושנת קשה ומלפפוני מים. אני יוצא מהבית וכהרגלי עוצר לביקור קצר אצל האופה, שם אני שותה כוס קפה ורוכש לי כיכר לחם קטנה וחמימה. האופה הוא אחד מידידי הטובים, ואנו נהנים לשוחח מעט בשעת בוקר מוקדמת זו, בה תושבים מעטים משוטטים ברחובות. לעתים אף רוכש האופה כתוב או שניים לעצמו ולאשתו, תמיד בעניינים הקשורים לרפואה. הוא טוען שאלה הכתובים היחידים אשר שווה לשלם בעבורם מס.

הוא מברך אותי לשלום, ואני יוצא לדרכי. ההליכה נמשכת, כרגיל, כשש שעות, כולל שתי הפסקות קצרות למנוחה וסעודה, ומעט אחרי שעת הצהריים אני מגיע לקן. עננים נמוכים שטים לאיטם בשמיים, ובעומדי בפסגת ההר נדמה לי כי עלי רק להושיט מעט את זרועי כלפי מעלה על מנת לגעת בהם. השמש מכוסה בצעיפים לבנים, ורוח קרירה ולחה נושבת מכיוון הגבעות הסלעיות, אשר מעברם השני של גאיות העמק הירוק ודרכיו הנעלמות.

אני פוסע לאט, מתוך כבוד, לעבר אבן המזבח. המראה הנגלה לעיני גורם לליבי להחסיר פעימה. על גבי האבן מונחים המטבעות שהותרתי שם בביקורי הקודם. לצידם מונחת קופסת כתובים אחת בלבד.

במשך דקות ארוכות אני מקיף את המזבח, מחטט בין הענפים והנוצות האפורות הכבדות אשר מרפדים את הקן הגדול. מעולם לא קרה דבר כזה. הציפורים תמיד מקבלות את המינחה הניתנת להן, ותמיד משאירות את מתנתן היקרה בתמורה. בשלב מסויים של החיפוש אני מבחין כי אני מניד בראשי מצד לצד בחוסר אמון, באופן לא רצוני כמעט. אני עוצר, וכופה על עצמי לצאת מתחום הקן ולשבת בצד.

מחשבות משונות חולפות בראשי ללא סדר, רובן רעות ומפחידות, ורק אחת משועשעת: "אולי," אני מהרהר, "גם הנסתר יחדל מגביית המסים... אולי גם הוא לא יהיה מעוניין עוד בתשלומים הזעומים שאנו מעניקים לו?" אולם אני מיד מסיר את הרעיון הזה מליבי. חונכתי על ידי הורי להמנע מאופטימיות שאין לה על מה להסתמך, ולא עלה על דעתי מעולם לפקפק בראית עולמם אשר בעד רכישתה הפרישו מעשר מכובד לטובת הנסתר.

אני ניגש שוב לעבר המזבח, ואוסף מתוכו את המטבעות ואת הקופסא. מוזר המצב ככל שיהיה, עלי להשלים עימו ולהמשיך הלאה בתקווה כי תושבי הכפר, או אולי אפילו אני, לא העלנו את חמתן של הציפורים מסיבה כלשהי. אני תוחב את המטבעות לכיסי ושוקל את הקופסא בכף ידי, תוך שאני מנסה להעלות בדעתי מעשה או אמירה כלשהי אשר עשויים היו להתפרש כפגיעה בכבודן של מלאכיות הכתובים הנשגבות. דבר מעין זה לא עולה במוחי.

כעבור שניות ספורות אני שם לב כי משקלה של הקופסא כבד מהרגיל. אני מנער אותה, ובמקום הרשרוש הרגיל של דפי הכתובים החתומים בברזל, נשמע שקט מוחלט, כאילו הקופסא דחוסה לגמרי. אני מביט בחותם שעל הקופסא. הסמל אינו נראה לי מוכר, עד שאני נזכר לפתע בסיפורה של טאקה. על הקופסא שאני אוחז בידי מוטבע עיגול, ובתוכו שתי עיניים.

התדהמה והחרדה שבתוכי מתגברות פתאום, ואני חש שליבי פועם בקצב מואץ. אני לא מבין מה קורה. כל חיי הייתי רגיל להתמודד עם דברים אשר התכוננתי אליהם מראש. חשבתי שהורי הכשירו אותי לכל דבר אשר אני אהיה עשוי להתקל בו במסגרת עבודתי בפרט, ובמהלך חיי בכלל. ועכשיו אני מתמודד עם מצב חדש לחלוטין. אני חייב ללמוד להתמודד עם זה. אני עומד לשלם מס, אני יודע, אך אין ברירה. בדחף פתאומי אני מנתץ את תיבת הברזל כנגד אבן המזבח, ולראשונה בחיי אני יודע כיצד נראית תכולתה של קופסת כתובים.

הנסתר אינו ממתין אפילו שאקרא את הדפים. נוכחותו הופכת מוחשית תוך שבריר שניה. "תשלום מראש בבקשה" אני ספק חושב, ספק שומע קול זר מתוך ראשי. ואז, הבזק של כאב מלובן מצליף בגבי, ואני חש כיצד חוט השדרה, מעצם הזנב ועד גזע המוח, עולה באש. עיני מתהפכות מתחת לעפעפי, וניצוצות שחורים מנקדים את שדה הראיה הדמיוני שלי. אני מתעלף כמעט מיד.

---

אני מתעורר על פסגתו של הר גבוה, שטוף רוחות צוננות. ראשי כמעט ריק, להוציא הד מרוחק של משפט לא ברור: "תשלום מראש בבקשה". אני מתבונן סביבי, בוחן את הנוף הזר, המשונה.

רוב שטח הפסגה מכוסה במעטה רחב ומעוגל של ענפים ונוצות. לידי, סמוך לשולי המעגל, מונחת אבן גדולה וקעורה. סביב ההר פרושים עמקים מוריקים, נאים למראה, כאשר בתחתיתו של אחד מהם אני מבחין במקום ישוב, גדול למדי. המקום נראה לי מוכר, כאילו התגוררתי בו אי פעם בעברי.

ראשי סחרחר, ואני ניגש לעבר האבן הגדולה ומתיישב עליה בכבדות. מונח עליה חפץ משונה למראה. "כתוב", מזהה את החפץ זכרון עמום בירכתי מוחי, ובעקבות תגלית זו אני חש כיצד מרכיבים נוספים של הכרתי המעורפלת מתעוררים לחיים. אני מבין כי הישוב אשר למרגלות ההר הוא מקום מגורי, ועלי לשוב לשם. אולם הנוף נותר זר בעיני. אני מוסיף לשבת על האבן בעוד מחשבתי מוסיפה ומצטללת. המשפט אשר הדהד בראשי לובש פתאום משמעות, ואני מגיע למסקנה כי ככל הנראה שילמתי מס לנסתר. היה זה תשלום מראש, כנראה עבור הכתוב המונח לידי. "שילמתי כבר" אני אומר לעצמי בקול רם, "לכל הפחות אזכה לראות בעבור מה שילמתי."

אני שולף את חבילת הדפים ההדוקה מתוך קופסת הברזל הפתוחה לרווחה. הכותרת בחזית אינה מבשרת טובות: "אזהרה! מיסוי כבד צפוי!". אני חש צער על שהאזהרה לא התנוססה מבחוץ, על מעטפת הברזל. תוך שאני אוחז בחבילה אני חש כי ידי השמאלית רדומה וכבדה, ואיננה מצייתת לרצוני במדוייק. אני מבין שזהו חלק מהמס אשר נגבה ממני, ותוהה אילו עוד נזקים אני עתיד לגלות שנגרמו לי. בלב כבד אני מסיט את דף הכותרת, ומתחיל לקרוא.

---

אני קורא בכתוב במשך שעות, ותוך כדי הקריאה אני גם נזכר בפרטים נוספים: מהו מרבד הענפים והנוצות הרחב, מהי האבן הקעורה, מיהן הציפורים, ומהו התפקיד החשוב אותו אני ממלא. אולם הזכרונות קטועים, לא שלמים, ואני מתקשה לקשר בין המציאות שבה אני אמור לחיות לבין הסיפור המוזר המתגלה בין דפי הכתוב.

"קורא יקר. שילמת בוודאי מחיר כבד בעבור פתיחת קופסא זו, ועוד תוסיף לשלם. אנו כותבים אליך מהעיר אשר מעבר להרים. אנו כותבים אליך, וקוראים לך להיות נכון לקרב.

"הנסתר מאיים עלינו במסים כבדים, ובמשטר של פחד ואימה. לא תהיה לנו חרות תחת מגפיו. לא נהיה חופשיים עד שלא נשתחרר מצילו. אך יום אחד נוכל לסלקו מעלינו, ואז תתחיל צמיחתו המחודשת של המין האנושי.

"אתה הקורא, החי באחד הכפרים המרוחקים, משלם בגופך ובנשמתך על רצונך ללמוד ולהתפתח. אתה קורא דפים אלה, שכן חבוי בך היצר העתיק הקיים בכל אדם, לחקור את הסובב אותך, להבין, ללמד אחרים את תובנותיך וללמוד את תובנותיהם של אחרים.

"גם אנו משלמים על רצון זה, אולם יש לנו דרכים לדחות את התשלום. טובי המדענים, אנשים אמיצים אשר שילמו בחייהם על מאמציהם, פיתחו אמצעים המאפשרים לנו לתעתע ולחמוק מהנסתר למשך פרק זמן קצר. פרק זמן זה, הוא הזמן שבו אנו יוצרים את הקידמה ? הזמן בו אנו מספיקים להעלות על הכתב את מחשבותינו ורעיונותינו, ומניחים בכך את הבסיס לצעד הרעיוני הבא, בטרם תגיח מהחשיכה זרועו של הנסתר, ותעקור את ההבנה ממוחנו.

"בעמודים הבאים מתוארת הדרך, התבנית, לדחיית התשלום. אנו נלמד אותך כיצד להרחיק את מחשבותיך אל מחוץ להישג ידו של הנסתר, כיצד להכריח אותו לצאת ממקום מרבצו הנאלח ולרדוף אחריך, ובכך להשיג את פרק הזמן אשר יקנה בידך את היכולת ליצור קידמה.

"אנו נדריך אותך, הקורא, כיצד להשליך את מחשבתך אל מעבר למגבלות תאי המוח... אל העולם המואר שלתוכו חושש הנסתר מלהכנס!"

אני מוסיף לקרוא בדפי הכתוב בפליאה, מתפעם מעושר היצירה. כותבי הטקסט מילאו את הדפים בהנחיות מפורטות לבניית מהלכי מחשבה טרנסנדנטליים, עצמאיים ממגבלות פיזיות, המתגרים בעוצמתו של הנסתר ובחוקיו הדרקוניים. ובכל זאת אני מבחין כי משהו חסר בשיטה. בעמוד האחרון מתברר כי גם הכותבים הבחינו בכך:

"השקט המוחלט, השלווה המוחלטת, הריכוז המוחלט הנדרשים למילוי ההוראות... לא תוכל להגיע אליהם בכוחות עצמך. גם הנעלה שבנזירים אין בכוחו להגיע לרמת המוחלטות, הריקנות שאיננה ריקה, אשר בה תוכל להסתיר את תבונתך מעיני הנסתר...

"אנו עמלים על פיתוחו של סם מיוחד, חומר אשר משפיע על המוח ומביא אותו לשקט המוחלט, לשלווה המוחלטת, לריכוז המוחלט. אנו יודעים כי במוחן של ציפורי השליח מצוי הסוד המאפשר להן ללמוד את כל נתיבי הטיסה, ולהגיע לכל הכפרים מבלי לשלם כל חוב לנסתר.

"ציפור שליח מתה כאשר במוחה אגורים כל המסלולים שלמדה בחייה... וכל הכישורים שעימם נולדה. ולא רק זאת ? הציפור מלמדת, בדרך שאיננו מבינים, את גוזליה להכיר את כל היעדים ונתיבי הטיסה שהיא רכשה במהלך חייה.

"אנו נוסיף לחקור את ציפורי השליח, ואנו נגלה את הסוד. יום אחד, תקבל קופסא נוספת ועליה סמל העיניים, סמל הידע האמיתי. בתוך קופסא זו תמצא את הסם שיאפשר לך לברוח מהנסתר.

"כאשר זה יקרה, הפץ את הידע לכל מכריך; עד אז, שמור את המידע לעצמך. היה נכון לקרב. ובינתיים, אנו מפנים את כל משאבינו למחקר זה. לא נפיץ עוד מידע בנושאים אחרים; לא יהיו עוד קופסאות.

"היה שלום, לוחם יקר!"

---

עברו ימים רבים עד שהצלחתי להטמיע את כל מה שקראתי בכתוב הידע האמיתי, כמו גם עד שהצלחתי להבין את כל הנזק שגרם לי תשלום המס. כל שערותי נשרו, אצבעות ידי השמאלית כמעט קפאו, ותפקוד מעי נפגע, עד כי לא יכולתי לעכל עוד מזון מוצק. רבים מזכרונותי נמחקו, כמו גם שמותיהם של כל חברי. לא יכולתי לבצע חישובים אריתמטיים בסיסיים. הפסקתי לחלום.

מרבית הפרטים הקשורים בתפקידי כנושא כתובים נמחקו מזכרוני, אולם במילא לא היה עוד טעם בעיסוק זה, כאשר לא נראה היה כי כתובים נוספים יישלחו. הציפורים הגדולות חדלו מלפקוד את קינן, וגם לא נראו עוד בשמיים. לעתים קרובות תהיתי אם החוקרים המסתוריים, באותו ישוב רחוק המכונה "העיר", לכדו את היצורים הנשגבים הללו והם מבצעים בהם כעת ניסויים שונים ? והכל על מנת להציל את בני האדם מאימת הנסתר, הישות הנעלמת, המתועבת, הרודה בנו ממקום מחבואה האפל שמתחת לאדמה.

---

במשך ימים רבים אני מתמודד לבדי עם חוסר המעש המתמשך, כמו גם עם המידע המדהים שנתגלה לי בכתוב. אינני נדרש להסביר לאיש מדוע חדלתי מלתפקד כנושא הכתובים, מכיוון שממילא הציפורים אינן מגיעות יותר על מנת להעניק לנו את קופסאות הברזל הקטנות. בכל זאת, אני חש צורך אדיר לחלוק בידע, לדבר עם עוד מישהו על ההכנות לקרב שיכריע את עתיד האנושות. ובבוקר חורפי אחד אני זוכה לביקור מאישה הקרויה טאקה, אשר טוענת כי בעבר היינו מיודדים. אני מזמין אותה להכנס לביתי.

"אני חושבת שאני יודעת מה קרה לך" היא אומרת כאשר אנו יושבים במטבח הקטן ושותים קפה. אני מתבונן בה בחשדנות. "אני חושבת שאני גם יודעת מדוע הציפורים אינן באות יותר."

היא מכניסה את ידה לכיס מעילה, הפרוש מאחורי גבה על משענת הכסא. מתוך הכיס שולפת טאקה קופסת ברזל קטנה. נשימתי נעצרת כאשר היא מניחה את הקופסא הריקה על השולחן, סמל החותם מופנה לעברי. אני מזהה מיד את העיגול ושתי העיניים. "אתה כנראה לא זוכר," היא אומרת, וקולה שקט ולוחש כמעט כמו הרוח בחצר, "אבל סיפרתי לך פעם כיצד מצאתי את הקופסא הזו." אני אכן לא זוכר, והיא מספרת לי את הסיפור על השביל המוליך אל האופק, והכתוב שנמצא בחצר.

"הכתוב תיאר דרך להגיע להבנה ללא תשלום מס. התיאור היה מאוד פשטני, והכותבים הבטיחו שיום אחד תגיע קופסא נוספת, עם הסבר מפורט. הקופסא הזו מעולם לא הגיעה... אלא אם כן, אתה מצאת אותה." היא מתבוננת בי במבט חודר.

"את צודקת" אני אומר, "אני מצאתי אותה. ההסבר הפעם היה מפורט. אבל משהו חסר עדיין." היא מהנהנת בהבנה: "ברור שמשהו חסר... אחרת היינו היום במצב שונה לחלוטין, האין זאת?"

אני מאשר את הנחתה. "אני מצטער שאין באפשרותי לספר לך יותר", אני מתנצל, "ממילא הידע איננו מעשי כרגע. אין צורך שתשלמי מס כה כבד בשביל ידע שלא תעשי בו שימוש."

"אתה צודק." היא אומרת בשקט. "מס כה כבד... הבת שלי קאנו שילמה בחייה בגלל שהתעקשתי ללמד אותה ידע לא מעשי. לא ידעתי..." היא משתתקת. במשך רגע ארוך שנינו יושבים דוממים.

"אני חושבת שהדרך שגיליתי מוליכה אל העיר" היא אומרת במפתיע, שוברת את השתיקה.

"אם כך, בואי נצא לדרך! עוד היום!" אני אומר, מפתיע גם את עצמי. אבל יש בכך היגיון: שנינו מובטלים חסרי מעש, וממילא אין לנו חברים אמיתיים בכפר. אם נגיע לעיר ונמצא את מקום המסתור בו פועלים החוקרים המסתוריים של הידע האמיתי, נהיה בחברתם של אנשים בעלי ידע כמו שלנו... נוכל לדבר איתם מבלי לחשוש מהתערבותו הפתאומית של הנסתר, המגיח ממאורתו בכדי לגבות את המס על הידע והלמידה.

גם אני וגם טאקה תשושים ונכים, פיזית ושכלית, אך ההתרגשות ממלאת אותנו בחיוניות ומרץ, וההחלטה המתקבלת היא לצאת לדרך ללא דיחוי.

---

אנחנו קוראים לה "הדרך הארוכה". היא שונה מכל השבילים שאנו מכירים, רחבה, ישרה, שטוחה כאילו נכבשה תחת גלגל ענק וכבד. טאקה מאמינה שהיא שריד מעידן עתיק, שבו בני-אדם עברו מרחקים עצומים בטיילם על פני האדמה, ממש כמו ציפורי השליח בשמיים, מוראו של הנסתר אינו יותר מאפשרות עתידית מרוחקת ולא סבירה.

המעבר בעמק הירוק היה מפרך, אולם משהגענו לדרך הארוכה הפך המסע לקל, וההליכה לחדגונית. אנו הולכים במשך שעות וימים, אך בעוד ההרים והגבעות המלווים אותנו מתחלפים כל העת, מוסיף האופק החמקמק להביט בנו דרך אותו קו רקיע יציב, לא משתנה. לשמחתנו מזמנת לנו הדרך מקורות מזון ושתיה מעת לעת ? שלוליות מי גשמים, שיחי פרי וירקות שונים.

בבוקר היום השביעי למסע מצפה לנו הפתעה בצד הדרך: גוזל של ציפור שליח, כורע בפחד מאחורי שיח קטן ומביט בנו מבעד לענפים בחשש גלוי. גודלו כמידת כלב מצוי, צבעו צהוב אפרפר וצווארו מתנועע קלות קדימה ואחורה. אנו קרבים אליו באיטיות, והוא מתרומם ונסוג בהליכה מקרטעת אל תוך סבך השיחים. בעוד הוא פוסע, אנו מבחינים כי רגלו עדויה בטבעת מתכתית.

"החוקרים המסתוריים תפסו אותו" אני מהרהר בקול רם "ואחר שסיימו לבחון אותו, הם שחררו אותו לחופשי." טאקה מהנהנת: "אם כך, נראה כי איננו רחוקים עוד מהעיר. הגוזל הזה לא מסוגל לעוף, והוא בוודאי לא הלך מרחק רב." המחשבה הזו מפיחה בנו מרץ רב, ואנו מחישים את צעדינו. לקראת הצהריים מתחיל קו הרקיע המרוחק, המעטר את יעדנו המשוער, להשתנות וללבוש צורה.

כעבור שעה קלה, מתחיל קו האופק להסגיר כמה מסודותיו. "אלו מגדלי ענק" לוחשת טאקה. "הבט, הם מרוחקים מאיתנו קילומטרים רבים, אולם נראים גבוהים כהרים." אנו מביטים בדומיה בתצורות הדקות המיתמרות במרחקים. גשם דק מתחיל לרדת עלינו ומתגבר בהדרגה, מאלץ אותנו לכבוש את סקרנותנו לעוד זמן מה ולתפוס מחסה מתחת לאחד העצים. לפנות ערב הגשם פוסק והשמיים מתנקים מעננים. אנחנו חוזרים אל הדרך וממשיכים במסענו, קצב הליכתנו עולה כמעט עד כדי ריצה קלה.

המגדלים מתקרבים, וסביבם מתגלים, פרט אחר פרט, צלליות של מבנים נוספים, נמוכים יותר אך עדיין גדולים ומרשימים. אנו מבחינים כי הדרך עולה לאיטה ומתרוממת, כאילו נמצאת במסלול המראה מעל פני האדמה. תוואי הקרקע משתפל מטה משני צידי הדרך, ובשלב מסויים נדמה כי הדרך הופכת לגשר, ארוך באופן פלאי, והארץ משתרעת במרחק עשרות מטרים מתחתינו.

המבנים הגדולים קרובים כעת דיים כדי להבחין בחלונות, בליטות וצורות שונות הזרועות על פניהם לכל גובהם. בתים נמוכים צצים על פני האדמה הרחק מתחת לגובה פני הדרך. שבילים צרים עוברים ביניהם. גינות וחצרות עזובות, זרועות קוצים, פזורות פה ושם בינות למבנים הנטושים. התפצלויות מופיעות לאורך הדרך, מובילות לשבילים רחבים אחרים התלויים באויר, עולים או יורדים או מקיפים מגדלים בלולאות אינסופיות.

אנו מוסיפים ללכת. שקט מוחלט שורר בעיר, להוציא נקישות פסיעותינו המהדהדות ושריקת הרוח בינות למגדלים.

---

אני פוסע במורדה של אחת מאותן התפצלויות לולייניות של הדרך. השיפוע מתון, אך המשטח חלקלק מגשם ואני צועד בזהירות. טאקה הולכת בעקבותי, מרחק כעשרים מטרים לאחור. המסע הממושך נותן בה את אותותיו, וצעדיה עייפים, מתנדנדים. אני דווקא חש כיצד העייפות מתרוממת מעלי, מפנה מקומה לכוחות מחודשים. הציפיה והמתח מחדדים את חושי, ואני מתבונן סביב, מעלה ומטה, בולע את המראות המופלאים בעיני.

אני מגיע אל פני הקרקע. הלילה כבר ירד, אולם עמודי תאורה ניצבים בפינות הבניינים והשבילים, מפיצים זוהר ורדרד ונעים מפנסיהם ומותירים אך נתחי אדמה מעטים לשליטת החשיכה. הקרקע מכוסה אבנים ומרצפות במקומות אחדים, אולם מרבית השטח אינו אלא אדמת בוץ ושלוליות. לשמחתי נראה כי השבילים הנמתחים לכל עבר יעניקו לנו גישה יבשה לכל כיוון שנחפוץ בו.

אני ממתין מעט, עד שטאקה מגיעה אל פני הקרקע. היא מתיישבת על מדרגת אבן קטנה לצד הדרך. "לאן נלך עכשיו?" אני שואל. היא מנידה בראשה, ומסמנת בידיה את המחווה שפירושה, "אין לי מושג".

אני מביט סביבי. באנו עם הדרך הארוכה מהדרום. אחד השבילים נראה כמוביל צפונה, כלומר עמוק יותר אל תוך לב העיר. אני מציע להתקדם לאורכו, וטאקה מסכימה. היא קמה ממקום מנוחתה באנחה שקטה, ואנו מתחילים ללכת לאורך השביל הצפוני.

כעבור דקות לא רבות של הליכה, אני נעצר. טאקה נעצרת לידי. "את מרגישה את זה?" אני שואל. "כאילו מישהו מסתכל עלינו" היא מהנהנת. לא ניתן לטעות בתחושה המוכרת, המעקצצת בעורף. שנינו מתבוננים סביב.

"תראה!" היא קוראת פתאום, מצביעה לעבר בניין לא גבוה על פניו חלפנו לפני רגע קצר, "איך לא שמנו לב כאשר עברנו לידו." בחזית הבניין קבועה דלת שחורה, כבדה למראה. מעליה תלויה יריעת בד לבנה, עליה מצוייר באדום הסמל המוכר לנו כל כך: עיגול, ובתוכו שתי עיניים.

אנו צועדים לעבר הבניין. אני מתקדם צעד אחד נוסף ונעמד אל מול הדלת השחורה, מנסה את הידית העגלגלה הקבועה בה. הידית אינה מסתובבת. "תקיש עליה" מציע טאקה. אני מהסס, ומנסה לדחוף את הדלת פנימה. הדלת אינה מראה סימני תנועה. לבסוף אני מקיש עליה בזהירות. כל תגובה איננה נשמעת מתוככי הבניין. אני צועד לאחור, וסוקר את הדלת באכזבה.

טאקה צועדת קדימה, וכעת היא ניצבת מול הדלת, עוברת עליה במבט בוחן. "מה זה, לדעתך?" היא שואלת, מצביעה על בליטה קטנה בקיר, קרוב למיקום הידית. "זה נראה כמו כפתור" אני מציע, "כזה שלוחצים עליו."

היא לוחצת על הכפתור. זמזום חד נשמע לפתע, מרסק את הדממה שסביבנו וגורם לנו לקפוץ בבהלה אינסטינקטיבית. הדלת ניתקת מנעילתה, וסבה קלות על צירה. טאקה דוחפת את הדלת וזו נפתחת לרווחה. אני מיד מזנק קדימה, ומסמן לטאקה להכנס אחרי. פנים הבניין נראה חשוך וריק מאדם. אני נכנס. אורות לבנים ומסנוורים נדלקים לפתע סביבי וגורמים לי, בפעם השניה בתוך כמה שניות, לזנק בבהלה.

האור מגלה לעינינו אולם רחב ידיים. גרם מדרגות לולייני עולה מקצהו המרוחק ומוביל למרפסת בגובה מספר מטרים, המשקיפה על פני האולם, וממנה למה שנראה כפתחו של מסדרון רחב. האולם עצמו ריק לחלוטין. טאקה מתקרבת אלי. היא נעמדת, אך צליל ברור של צעדים מרוחקים מוסיף להשמע. בתחילה אני משוכנע שזהו הד, אך הצליל אינו גווע אלא מוסיף להתחזק, עד שדמות קטנה צצה מפתח המסדרון ונעמדת ברום המרפסת.

הדמות מתחילה לפסוע בזהירות במורד גרם המדרגות. אדם מבוגר, כפוף גו וחיוור מתגלה לעינינו. אנו קפואים במקומנו בעוד הוא מתקרב אלינו בצעדים איטיים אך בוטחים. אני מרים את ידי הימנית, ומחווה לעברו בתנועה ידידותית ככל שאני מסוגל במצבי הנוכחי. "שלום לך, אדוני!" קוראת טאקה. הוא מחייך, חיוך עייף ומריר, ונעצר מולנו במרחק צעדים ספורים. אני מבחין כי עינו האחת עצומה כמעט לחלוטין והשניה שטופת דם. עורו האפרפר מכוסה כתמים כהים וחרוש בקמטים עמוקים. שתי ידיו שמוטות לצידי גופו כחסרות תועלת. שפתו התחתונה רועדת. ברור לי כי איש זה שילם כבר את חובו למפלצת התת-קרקעית, החיוורת אף ממנו, הנסתרת מעין.

האיש העייף, החיוור, מניע את שפתיו. מספר שניות עוברו בטרם אני וטאקה מבינים כי הוא מדבר אלינו בקול חרישי, כמעט בלתי נשמע. אנחנו מתקרבים אליו כדי להקשיב.

"באתם לשווא," הוא לוחש "לשווא. לא נותר כאן דבר. דבר. חובנו היה כל כך כבד... כל כך כבד." הוא משתהה לרגע ומלעלע בגרונו. "למדנו כל כך הרבה... וכל כך מעט. עשינו דרך כה ארוכה, אך לא התקדמנו כלל. כלל."

"חבל. חבל שבאתם. באתם לשווא." הוא משתתק. "באנו כדי להצטרף לחוקרי הידע האמיתי!" אומרת טאקה, מנמיכה אף היא את קולה עד כדי לחישה. הוא מחייך שוב. "חבל, חבל שבאתם."

ועוד בטרם מספיק מי מאיתנו לשאול שאלה נוספת, מתקפלות לפתע רגליו של האיש תחתיו, והוא צונח אל רצפת החדר ברכות נוצתית. רק ראשו משמיע צליל חבטה כאשר הוא נושק לרצפת החדר. עינו הפקוחה, שטופת הדם, נעצמת. עינו השניה נותרת כשהיתה, חריץ צר פעור בין העפעפיים האפרוריים הזרועים נימי דם כהים.

"הוא מת" אני אומר, ובאותה שניה בדיוק אומרת זאת גם טאקה. אנו פורצים בצחוק, לראשונה מזה זמן רב, אך מיד חדלים מכך, נבוכים לנוכח המצב. "לא ייתכן שבאנו לשווא," אני אומר לאחר מספר שניות. "האיש הזה היה מטורף, הלום מיסים. הוא לא הכיר אותנו. הוא לא יודע מה אנחנו מחפשים." טאקה מביטה בי בספקנות גלויה.

למרות הכל אנו מחליטים להמשיך ללכת, לעלות אל המרפסת ולגלות מה ממתין לנו בעברו המרוחק של המסדרון המסתורי. אנו מתקדמים לאורך המסדרון לאט, נזהרים שלא להקים רעש מיותר בנעלינו. כעבור כעשרים מטרים אנו מגיע לאולם נוסף, קטן יותר. בפינה אחת של האולם ניצב שולחן עץ כהה, כבד למראה, ומאחוריו כורסת עור, אשר מסיבה כלשהי מפתיעה אותי בהיותה ללא ספק חדשה ? או לכל הפחות שמורה היטב. באמצע הקיר שמולנו נמצאת דלת שחורה, דומה לזו שבפתח המבנה.

אני וטאקה קרבים אל השולחן ומגלים דף נייר המונח עליו, ולידו עפרון. הדף חלק לחלוטין. אני מרים אותו ומתבונן בצידו השני. דבר לא רשום עליו, מלבד איור קטן המשורבט בתחתיתו. האיור מראה עיגול ובתוכו שתי קשתות, המסמלות, ללא צל של ספק, עיניים עצומות.

אנחנו מקיפים את השולחן, ומחפשים סביבו אחר ניירות נוספים, אך איננו מוצאים דבר. טאקה צונחת אל תוך הכורסא ומבקשת מנוחה קצרה. היא עוצמת עיניה. אני מתיישב על הרצפה, נשען אל הקיר ומבלי משים מתחיל להחליק למצב של שכיבה. התרדמה נופלת עלי במפתיע ואני אינני מתנגד.

---

משהו חודר לעומק המים השחורים של תודעתי השקועה בשינה. אני מרגיש כי דבר מה לא מוגדר מושך אותי מתוך המעמקים. אני כבר לא ישן, אך עדיין לא ער. התחושה מתחדדת ואני מזהה שמשהו חובט בעורפי ברכות. אני כבר ער, והמחשבה הראשונה שחולפת במוחי לפני שעיני נפקחות היא, "אני מקווה שזאת טאקה."

אני חש פתאום כי המגע הטורדני בעורפי אינו אנושי, אלא לח ופרוותי, ואני מזנק ממקומי בזעקה מבוהלת. מבט חטוף לרגלי מגלה כי המטריד אינו אלא כלב חום ומדובלל, הנושא אלי מבט מבוהל לא פחות. הוא נסוג ומתרחק ממני עד שהוא מוצא מסתור מתחת לכורסא עליה ישנה עדיין טאקה. הוא מביט בי, מתנשף ולשונו משתלשלת מפיו. אני מבחין בהפתעה כי שיניו אדמדמות, כמו מכוסות דם. אני תוהה אם אפשר כי הכלב כל כך רעב עד כי הוא סעד את ליבו בגופה החיוורת שבאולם הכניסה. מאז כניסתנו לעיר לא ראינו כל מקור מזון אחר. המחשבה מעבירה בי צמרמורת.

ילקוטי מונח על הרצפה, ליד רגלי. אני מתכופף ושולה מתוכו פיסת נקניק מעושן, מקווה שטאקה לא תכעס על כי אני גוזל ממנת המזון שלה. אני תולש חתיכה ומשליך אותה אל הרצפה, מעט לפני. הכלב יוצא ממחבואו וניגש אל הנקניק, מרחרח סביבו. לבסוף הוא מתרצה ומכניס את חתיכת הנקניק לפיו בשלמותה. הוא מתיישב, מוסיף ללעוס את הנקניק שבפיו עד שככל הנראה מגיע הרגע לבלוע אותו. לאחר מכן הוא מטה מעט את ראשו ונועץ בי מבט סקרני. אני מוכן להשבע שהוא מחייך.

אני מוסיף לשחק עם הכלב עוד שעה קלה. לאחר מכן אני מחליט שהגיע העת להמשיך בחיפושים. אני מעיר את טאקה בעדינות, ומציע לה מלפפון-מים להתרעננות. עוברות מספר שניות עד שהיא מבחינה בכלב. "מה זה? הבאת חבר?" היא שואלת. אני מושך בכתפי.

"הגיע הזמן לפתוח את הדלת" אני אומר לה לאחר שהיא מסיימת סדרת פיהוקים וקמה ממקומה. היא מהנהנת. "הגיע הזמן."

שנינו ניגשים אל הדלת השחורה. לידה קבוע כפתור קטן, דומה לזה שפתח בעבורנו את דלת הכניסה לבניין. אני לוחץ על הכפתור. שוב נשמע זמזום, והדלת נפתחת לכיווני בנקישה. אני מושך אותה עד שהיא נפתחת לגמרי. החדר, או מה שלא יהיה מעברה השני, שרוי בחשיכה. אני נכנס לתוך החדר החשוך, מקווה שעיני יתרגלו במהרה לאור החודר פנימה מתוך האולם, וטאקה בעקבותי. רחש פסיעותיו של הכלב המדובלל נשמע מאחורינו, לאחר מכן צליל עמום של בשר החובט במתכת, ואז נסגרת הדלת.

אנו שרויים בחשיכה מוחלטת. אני שומע מכות נמרצות מאחורי. "אני לא מצליחה לפתוח את הדלת" קוראת טאקה, ובקולה נסוכה נימה עצבנית, לא אופיינית. "תגששי סביב הדלת" אני אומר, "חייב להיות כאן כפתור לפתיחת הדלת, כמו בחוץ."

חולפות מספר שניות, ואז נשמע קול נקישה דק. "הכפתור לא פועל" מתחילה טאקה לומר, אולם בטרם היא מספיקה להשלים את המשפט מהבהבים לפתע אורות לימוניים מעלינו, בתחילה בהיסוס ולאחר מכן בביטחון רב יותר, ואז החשיכה נעלמת. אני לא בטוח שהמראה המתגלה לעינינו עדיף על האפלה שקדמה לו.

החדר גדול ותקרתו גבוהה, כדי שמונה מטרים אולי, רצפתו מכוסה מרצפות חימר חומות, וקירותיו מצופים באריחים אפורים. ועל הקיר הגדול והרחב שמולנו פרושות-ממוסמרות גופותיהן אדירות הממדים של ארבעה ציפורי שליח, אחד מהם ענק לבן כנף אשר מוטת כנפיו עולה על כל ציפור קודמת שראיתי מימי. ולאורך הקירות האחרים ארונות, חזיתם זכוכית שקופה, ובתוכם מונחים חלקי ציפורים ? כנפיים, ראשים, איברים פנימיים ? מהם הצפים בתוך צנצנות, ומהם המונחים בפשטות על גבי מדפים.

ובאמצע החדר עוברת שורה נוספת של ארונות, קטנים יותר, בתוכם מסודרות מאות, אולי אלפים, של קופסאות ברזל קטנות. וממש בסמוך אלינו, ארון אחד נוסף, הנשען אל הקיר אשר ליד הדלת. בתוכו ערמות של ניירות, חלקם חלקים וחלקם כתובים. ובחזיתו פתק. טאקה קרובה יותר אל הארון. היא גוחנת לעבר הפתק וקוראת בקול את הכתוב: "קיראו כאשר תחפצו, ואל תחששו. לא תשלמו מס. כי המס הוא על למידה, ואנו לא למדנו דבר."

הדברים נאמרו על דרך ההגזמה בוודאי, אני מהרהר. עלוב החיים שקיבל את פנינו באולם הכניסה שילם גם שילם את חובו. אולם גם הוא התעקש כי דבר לא נלמד. אני תוהה אילו דברים אחרים נעשו כאן, אשר בעטיים עשוי היה הנסתר להטיל את עונשיו הכבדים על אותו אומלל. עוד אני תוהה כיצד נצליח לצאת מהחדר האפור, המדכא, המלא מילים קפואות וציפורים מתות. בחוץ מיילל כלב חום, מדובלל.



נושא נכתב על ידי נשלח
  הנסתר אלפא דראקו 05:30 31/10/2002
  סיפור טוב בן רוט 07:37 31/10/2002
  נראה כמו פתיחה של משהו. NY מאושר 15:20 31/10/2002
  נו, מה הבעייה? שלמקו 01:04 01/11/2002
  ביקורת אבישי 11:20 01/11/2002
  מסקרן ומרתק. סוף חסר? או שכן או שלא עידית 12:58 01/11/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.