היא לא אהבה אותו. העריצה? אולי, פחדה? ברור שכן, אבל היא לא אהבה. היא ידעה שהוא מסתכל עליה מוזר, היא ידעה שהיא שונה, ומה שהיה יותר גרוע היה שגם חלק גדול מ"הם" ידעו. והם לא קיבלו את זה טוב. לא ולא. למרות שלא היה קיים חרם מוצהר ולמרות שהמתבונן מבחוץ היה יכול לטעות ולחשוב שמדובר באוטופיה, בניסוי שהצליח, בשלב הבא, היא בעצמה הרגישה את הסנקציה טוב טוב. נתקעו בה כשהיא התכופפה טיפה שונה, כשהיא החזיקה את ידו של בן זוגה בצורה שונה מכולם, השאר היו מחווים, כאיש אחד, תנועה קטנה עם האצבע, משהו שרק היא ראתה. זו הייתה סנקציה חזקה יותר מכל דבר ברור ש"הם" יכלו לעורר, זה היא כואב, וזה פגע במקום הכי רגיש, ולו רק מהסיבה שהיא ידעה שזו סנקציה שהיא לא יכולה להשתתף בה.

לאט לאט, כאשר המחוות נעשו ברורות יותר, כשהיא שמה לב שהיא מסתכלת עליהם בחדר האוכל ורואה שורות-שורות של פנים זהות זועמות, אשר נראות כמעט כאיש אחד, היא הבינה שהסוף קרב. ייתכן שזה היה החומר ממנו נעשתה, וייתכן שזה היא חלק מהמוזרות, כי נראה היה שהיא השלימה עם גורלה.

ויום אחד, ללא אזהרה, הם עטו עליה כאיש אחד. עם אגרופים מדויקים שהונחתו באותה השניה. בלי מילים, בלי קללות, כולם ידעו מה הם עשו, וכולם ידעו למה הם עושים זאת. זה היה רצח בדם קר. לינץ' של המוני אנשים שפעלו ביחד, כי לא הייתה להם ברירה.

בפרויקט שיכפול האדם ההמוני הראשון בהיסטוריה, לא היה מקום לחריגים.