בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
זה היה גם כך
נכתב ע''י: יולי (IP Logged)
תאריך: 13:29 16/10/2002

הסיפו מבוסס על שירו של:
Ivan Kushin , Zeka
וכהשראה שימש יקומו של ange noir , והאנג'ליטים שלו.


It was like this too.

לבן, עם כתמי אפור אקראיים. לבן וקר. והרוח השורקת כמנסה לעזור ולהסוות את פעימות ליבו הקודח. רק שהיא לא עזרה, היא לא יכלה לעזור, לא היא ולא אף אחד אחר, אולי בעצם אלוהים, אבל ממתי היה לו זמן ליצורים כמונו?

הוא עשה צעד קדימה והניח יד אחת על מתכת הגדר. אצבעותיו הכחולות מקור לפתו את המתכת העבה שנסרגה לכדי הגדר הפנימית. ידו השניה החזיקה בצמוד לחזהו חתיכת דף מקומט.

המחנה מאחוריו עדיין ישן. השעה הייתה רחוק אחרי חצות, כך שהעבודות נגמרו, והרבה לפני חמש, שעת ההשקמה. לא היה ניתן לראות ממקומו את ביתני המגורים של השומרים אלא רק את הפירים הפעורים , העיוורים, שהובילו מטה, לעבר התעלות המכוסות שבהם חיו האסירים . הרוח הכתה, נושאת עמה שלג ורסיסי קרח. קורות הגדר נאנחו באנחה מיוסרת, מתנדנדות, אבל הגבר לא זז במילימטר.

אצבעותיו שנחו על מתכת הגדר הלכו והתהדקו, המתכת העבה חותכת לתוך בשרו. נשימתו הפכה קטועה ומשתנקת והוא פיסק את רגליו מנסה לשמור על יציבות. השומרים עברו כאן לפני חמש דקות, אם הוא מחליט הוא צריך לעשות זאת עכשיו, עכשיו או בכלל לא, הוא צריך את העשר דקות הרזרבה שיהיו לו עד שפטרול השומרים הבא יעבור, עכשיו או שבכלל לא.

גופו נרעד והוא נשך את שפתו מחניק צרחת כאב בזמן שהעור על ידיו נע ונמתח, משנה את צבעו. הוא לא היה משתנה מלידה ומאז שהובא ל"zona", הוא לא עשה את השינוי, מצליח לעצור את עצמו בכל מצב, הוא למד את הלקח שלו כאשר שפטו את אלו שהגיעו איתו באותו משלוח, הוא למד את הלקח שלו כאשר ראה איך נשחטים ברחובות מוטנטים שהיו מספיק מטומטמים כדי לחשוף את עצמם, הוא למד את הלקח שלו, אבל אלוהים איך השינוי כאב!

רגליו נרעדו והוא נפל על ברכיו, כאשר העור על ידיו נקרע על ידי להבים חדים שאליהם השתנו עצמות ידיו. על מתכת הגדר התהדקו חמשה טפריי מתכת חדים והרוח הקפואה נשפה מהם את שרידי העור. הוא הביט בסיוט הקטלני שהביא אותו לכאן לפני כשנה. הדבר הראשון שהוא למד מהתבוננות ומעצות אחרים היה לא לחשוף את יכולתו מול השומרים ואף פעם, אף פעם! לא לנסות לברוח. הוא חיכה עוד שניה ואז במאמץ ניכר התרומם. הניף את ידיו וחתך בתנועה בודדה את מתכת הגדר. דף הנייר הקטן שהחזיק בידו השניה הועף על ידי הרוח בין הלהבים הקווצים.

הדף עף והסתחרר. הרוח החורפית משחקת בו כמו בצעצוע נדיר.

"…לראות פעם אחרונה.."

"..איך אתה שם…"

הקרח שנישא עם הרוח קרע את הנייר הדק של המכתב, מעלים מילים.

"...אתה הבן אדם היקר היחיד שנשאר לי..."

"...נ…רו לי ימים ספורים..."

"אוהבת…"

משב פתאומי של הרוח העיף את הדף אל האדמה ,קובר אותו אל תוך השלג, מעלים את המילה המסיימת של המכתב.

"...אמא"

שלג ורוח דאגו להעלים כל שריד לנייר העדין ואילו דמותו של האסיר נעלמה בין העצים, כאשר חותך גם את הגדר השניה, ביצע את בריחתו הנואשת.

עננים התערבלו, ממטירים שלג כה סמיך שלא היה ניתן לראות יותר מכמה מטרים קדימה, אבל זה היה רק לטובתו. אם הוא לא רואה לאן הוא בורח כך גם רודפיו. הוא טיפס כושל על תל שנוצר מכמה גזעי עצים שנערמו זה על זה ומתמוטט התגלגל מטה, מנסה לטפוס מאחז בקרקע הקפואה בעזרת טרפי הלהבים. הוא ברח נצח, נצח של קור ועייפות ושלג שמכסה את עיניו ומנקר בפניו החשופות. נצח של מרדף, נצח של נביחות כלבים ששוחרו בעקבותיו. אבל הנצח הזה כנראה לא היה מספיק ארוך כי השמש עדיין לא עלתה. הוא שכב במקום בו נפל, מתנשם בכבדות. הוא היה עייף, כל גופו כאב ובמאמץ תשוש ניסה לגרום לשריריו לרעוד כדי להתמודד כנגד הקור אבל מוחו לא היה מודע לכך. הוא היה רחוק מכאן, רחוק בביתו, איפה שאמו חיכתה בודדה לבנה, בלי לדעת למה הוא הפך. הוא הצליח להגניב לה מכתב שהוא נוסע רחוק, לעבוד, אבל לבו לא איפשר לו לכתוב לה את כל האמת, לא שנשלך למחנה עבודה , לא שהפך למעוות… ואז הגניבו לו את התשובה מבחוץ.

הוא התרומם במאמץ על ברכיו וכאשר התכוון כבר לשוב ולהיעמד על רגליו ראה את הזאב.

פרווה שחורה דלילה, צדדים שקועים עד כדי כך שניתן היה לספור את הצלעות החדות. החורף היה קשה לא רק לבני האדם. עיניו הצהובות של הטורף ריתקו את האסיר למקומו בזמן שהזאב חשף את ניביו.

"אתה רוצה לטעום דם?" שאל האסיר בזעם פתאומי.

הוא התרומם לעמידה רכונה . ידיו המצוידות בנשקים טבעיים שלוחות לעבר החייה.

"אתה ואחיך תצטרכו להתאמץ כדי להגיע אלי!"

הזאב לא זז, והאסיר לפתע שם לב שטורף היה לבדו.
"אני בודד בדיוק כמוך" חשב, "מנוכר על ידי בני גזעי שלי" .

מאחורה, ממש קרוב , נשמעו יללות הכלבים. צליל של שביעות רצון חיתית היה בקולם. הם עלו על ריחו של הבורח.
הזאב זרק מבט זהיר במעלה התל שהאסיר החליק בו, מחפש את מקור היללות.
"כן, אלו ציידי. אתה ובני גזעך נצודתם במשך מאות שנים אבל עכשיו יש להם טרף מעניין יותר".

הזאב נהם באיום והאסיר ראה את הריר נוטף מטה לעבר האדמה באבחה של אדים כאשר הטורף צעד לעברו.
"אז תקוף כבר!" זעק בייאוש אילם.

הזאב עשה עוד צעד קדימה מתעלם מהלהבים המאיימים ולפתע זינק קדימה והצידה, נעלם באפילת הלילה.

האסיר הרשה לעצמו שאיפת אוויר ששילבה הקלה עם הפתעה, ובתורו זינק קדימה לעבר העצים. הוא חייב לאבד את המעקב, חייב!

השומר היה איש מילואים וכאשר השלג מילא את עיניו ואת פיו והקור חדר אפילו דרך המעיל הוא קילל את המערכת , את העולם ואת האסיר שבחר להימלט בבריחה הנואשת מראש. המקום המיושב הקרוב היה בחמש מאות קילומטר מכאן, אפילו מוטנט, עם יכולתו המוגברות לא יוכל לחצות את המרחק הזה דרך ערבות סיביר. אפילו המעוותים האלו לא היו כה חזקים. בבית חיכתה לו אשתו, בבית חיכתה לו בתו ואמו. עשרים יום של מילואים, הוא קילל בעודו רץ בעקבות הכלבים שסימנו את הדרך, נביחתם הופכת יותר ויותר נלהבת. הטרף היה קרוב. היער לפתע נפתח לתוך שטח פתוח, כלום מלבד שלג ושיחים בודדים עד האופק. רק הערבה, השמיים ודמות אנוש במרחק מאה מטר ממנו. הוא ירק את הקרח שנכנס לפיו בזמן הריצה והרים את הרובה.

האסיר שמע את הצליל המתכתי של רובה נידרך ועצר מסתובב לאט. עיניו האדומות, מלאות היאוש פגשו את עיניו הקווצות של השומר.

"כלבה" הוא סינן והרים את פניו אל השמיים.

אבל השמיים היו ריקים. רק עננים אפורים מתערבלים ללא ניצוץ של צבע או תקווה.
רעם קרע את השמיים ובלחשוש כועס התרמילים הלוהטים חרכו את דרכם אל תוך השלג. השומר הוריד את הרובה ואילו האסיר, נפל. עיניו ריקות כמו השמיים.


במרחק חצי מדינה או מחשבה בודדה ,יד מקומטת של זקנה נשמטה על תמונת בנה שחובקה לחזה, ולא זזה עוד.



נושא נכתב על ידי נשלח
  זה היה גם כך יולי 13:29 16/10/2002
  RE: זה היה גם כך טרי רוז 15:42 16/10/2002
  RE: זה היה גם כך עידית 04:33 19/10/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.