בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
הציוני האחרון. ת י ק ו נ י ם
נכתב ע''י: חתול תעלול (IP Logged)
תאריך: 04:29 26/09/2002


ספינת הקיטור של קפטן מרסל עגנה מול הבקתה שלי. לא ראיתי אותה כבר חצי שנה לפחות, אין לי שעון או לוח שנה כדי לדעת בדיוק כמה זמן עבר ואני עצלן מדי מכדי לספור כמה פעמים זרחה, להיות שיכור גוזל ממני את רוב שעות היממה. חצי שנה עברה מאז ראיתי אותו, אני חושב. הספינה שלו צפה האיטיות לאורך נהר אומפבה, מותירה שובל של גלים רפויים. הם ייעלמו בקרוב, כל הדברים היפים נעלמים.
הייתה לו ספינה נפלאה בגודל של שלוש אמבטיות וחצי, עם שתי ארובות שתמיד פלטו עשן, של מנוע או של ארוחת מצהרים, תלוי כמה קפטן מרסל היה רעב באותו הרגע או כמה רצה להסתלק מן המקום שבו נמצא באותו הזמן.

כמו שאמרתי, הוא עגן, זרק את המקרר הישן שהשתמש בו בתור עוגן, וקפץ מהסירה. הוא לא יכול לעגון קרוב לחוף, גיגיות כבדות כמו שלו נוטות לשקוע במים רדודים, לכן הוא נאלץ לדשדש כמה מטרים יפים ברגל עד שהגיע לאדמה יבשה.
אני, במחווה של ידידות, נכנסתי לקראתו למים, אני והכלב שלי, נג'ומבה שרץ איתי ביחד. נפגשנו באמצע הדרך הרטובה, המים הגיעו לנו עד לברכיים אבל שנינו כבר התרגלנו להתהלך במכנסיים רטובים, כל אחד מסיבותיו שלו. הוא שאל אותי אם אני רוצה לפרוק את הסחורה עכשיו ואני אמרתי לו לא למהר והזמנתי אותו לשתות קצת אצלי בבקתה. כבר עשר שנים, בערך, אני מכיר את הקפטן מרסל ועשר שנים, בערך, הוא לא פורק את התיבות לפניי שהספיק להשתכר לפחות פעמיים. הוא צודק, פה באפריקה עושים הכל לאט, הולכים לאט, עובדים לאט, עושים אהבה לאט וכשצריך, מתים לאט. מי שממהר עלול להיפגש עם המציאות, בסופו של דבר, ואף אחד לא רוצה את זה.
נג'ומבה דילג לפנינו והסתבך ברשת היתושים, כמו תמיד, כלב טיפש.

מצאתי אותו כשיצאתי לדוג, הוא צף על פני המים, גור אומלל של אימא מלוכלכת אחת ולפחות חמש אבות. אספתי אותו לרפסודה וחשבתי שיהיה נחמד לאכול בשר כלב בין מנת דגי הסקומה. בכלב יש פחות עצמות, חשבתי. אבל נג'ומבה החליט לחזור לחיים ואני הפסדתי ארוחה אבל הרווחתי ידיד.

שחררתי אותו מרשת היתושים וקיוויתי שכל החרקים שיתעופפו דרך החור החדש יעקצו רק אותו ועקב כך גירדתי את הצלקות האדומות של הלילה האחרון. אני באמת שונא חרקים, הם לא טובים למערכת העיכול, במיוחד אם לא חיממת אותם מספיק לפניי ההגשה והם עדיין מנסים לעקוץ אותך כשהם עמוק בבטן.

אני וקפטן מרסל מתיישבים בחדר האורחים הגדול, אור שמש חיוור חודר ונוצץ מבעד לסדקים של קירות העץ. על השולחן אני מניח מפה רקומה שאני שומר לרגעים של אלכוהול. המפה לא ידעה לספוג שום כתם ועל זה סמכתי. כשאלכוהול מעורב בשתייה אתה יכול לדעת ששום כתם לא ישפך לשווא. החלון היה סגור, כמו תמיד, ובחדר שררו צל וקרירות. קפטן מרסל הביט בתמונות שעל הקיר וצעד מולן, אחת אחת, בשקט. מדיי פעם הוא מצמץ והתכופף לוודא פרטים קטנים. הוא לא ראה כל כך טוב, אבל הוא בוהה בתמונות הללו כבר עשר שנים אז אני מניח שזה מתאזן.
"אני ואתה," הוא אמר לי "אף פעם לא נהיה באמת שייכים לאפריקה."
"נכון," הסכמתי "אנחנו לא שייכים לאפריקה אבל אפריקה שייכת לנו."
הוא צחק וסיפר לי על בן דודו, ז'אן, שתופס לטאות בבית המלון של נוקונגסמבה וכמה שהשחורים צוחקים עליו ובכל סוף שבוע הם משחררים את הלטאות בחזרה לחצר. האורחים בבית המלון הם פשוט אוהבים להיבהל מהדברים הירוקים שהם מוצאים בכוס השיניים התותבות שלהם וז'אן תמיד מתנצל ולא מבין איך הדינוזאורים הקטנים מצליחים לברוח מהכלובים תמיד באותו היום של השבוע.

צחקנו קצת על ז'אן וקפטן מרסל אמר שאם אחיו לא היה מתחתן עם הדודנית שלו, ז'אן לא היה יוצא כל כך מוזר."תמיד אמרתי לאסור להתחתן בתוך המשפחה," הוא אמר "לזיין? כן. אבל להתחתן? אף פעם. האח שלי רצה לשמור על דם לבן במשפחה ותראה לאן הוא הגיע. ילד איטי, תפארת לאדם הלבן. אחי הוא אידיוט." צחקנו עוד קצת, אפילו שזה היה בעצם עצוב ואז הגיע פליקס, המשרת שלי. בחור שחור עם זיין ענק שתמיד ברח לו מהמכנסיים הקצרים שלבש. פליקס נשא מגש כסוף עם בקבוקים של ברנדי וסודה ושתיים מהכוסות שרק לי מותר לשתות מהם, אלה שאנחנו רוחצים עם סבון.
מזגתי לקפטן קצת סודה והרבה ברנדי ולי את אותו שילוב אבל במינון הפוך. מישהו צריך להישאר ער ולפרוק את התיבות. ליתר דיוק, מישהו צריך להישאר ער ולבקש מפיליקס לפרוק אותן.
קפטן מרסל שתה ומצמץ. ישבנו בלי לדבר יותר מידיי ונג'ומבה הריח לקפטן את סוליות המגפיים. הקפטן שלף מפית לבנה וניגב אתה את הזיעה שהתנקזה לו על הלחיים בטיפות קטנות.
שניי דברים קבועים באפריקה, זבובים וזיעה. תמצא את שניהם על הפנים שלך.

אנחנו קמים ויוצאים החוצה, לשמש הרעה. התבטלנו מספיק. פליקס ונג'ומבה מחכים מאחוריינו.
"כמה ארגזים יש לך בשבילי?" אני שואל. לא שזה משנה. מה שהגיע, הגיע. אני בעצם לא זקוק לכלום חוץ מסיגריות, את כל היתר אני יכול לייצר בעצמי ולעצמי. טוב, אני מתקן, הכל חוץ מסיגריות ו נ ש י ם, אבל אני לא חושב שקפטן מרסל דאג עבורי לבחורה בתוך אחת הקופסאות. אם הייתה כזו הוא היה שומר אותה לעצמו, צרפתי מחורבן.

הקפטן שוב מרטיב את המכנסיים ופליקס עוקב אחריו. הקפטן מוסר לו ארגזים לא כבדים במיוחד ופליקס, שאולי איי שם באילן היוחסין שלו מסתתרת גורילה גאה, מצליח לסחוב שניי ארגזים, אחד מתחת לכל יד. לא נראה כאילו הוא מתאמץ במיוחד אבל זיעה חמה עדיין מטפטפת מבית השחי שלו, על הארגזים. זה בסדר, אתה יכול להתרגל לכל ריח בתנאי שאתה מריח אותו מספיק זמן. אם אתה מבלה כמה שנים בתוך סרחון מסוים האף שלך כבר מפסיק להתייחס אליו, הבעיה היא שאימא טבע תמיד מצליחה להמציא משהו חדש.

ארבעה ארגזים, זה הכל, לא יותר. אירחתי את הקפטן שעה וחצי עבור עשר דקות של עבודה. זה טיב הידידות בינינו וכשהקפטן הוא חוזר לסיבוב משקאות אחרון הוא מביא אתו קופסא קטנה, עטופה בנייר עיתון ישן. פליקס פותח את הארגזים ואני והקפטן משאירים אותו בחוץ, בחוף. הוא יגנוב ממני את הדברים הקטנים וזה בסדר מבחינתי. עם המשכרות שאני משלם לו אני הייתי גונב פי שניים.
בבקתה מרסל פורס את עטיפת העיתון ומניח עליה את הקופסא, קופסת עץ עם גילופים של שניי אריות מזדווגים. שניי אריות, לעזאזל. הוא נותן לי לפתוח את הקופסא בעוד הוא מחפש מצית בכיסיי החולצה המטונפת שלו. בפנים מסודרת שורה יפה של סיגריות קובניות, מהסוג שייצרו כשקסטרו עוד היה בחיים ונהג לבדוק את הסחורה באופן אישי. בניסיון החמישי הוא מצליח להדליק את המצית ואנחנו נושפים עשן קובני, זה לפרצופו של זה. הדרך האהובה עליי להזיק לבריאות.
"מנהל הדואר במתאטי ביקש ממני לתת לך את זה," הוא שולף צרור צנום של מכתבים. מיסים שאני לא משלם, קנסות שאני טורח קורא, גלויה מהאישה שחשבה שאני אוהב אותה.
"הייתי צריך למסור לך אותם קודם אבל אני לא מסוגל לחשוב ישר בלי ניקוטין ואלכוהול בדם, עוד מילדות."
"תודה מרסל." אני אומר לו "אבל אתה לא מסוגל לחשוב ישר גם אם הייתי מרוקן לך לגרון את שדה של טבק וים של וודקה." אני צוחק ורואה שמרסל מתעלם, הוא רצח את אישתו הראשונה כשהיה תחת קסם האלכוהול. הוא אומר שזו הייתה ההחלטה הנבונה ביותר של חייו, לשתות את אותו בקבוק. שלוש שנים בכלא של קומסי גבוקו לא שינו את דעתו. מאז הוא התחתן עוד פעמיים לפחות אבל שנינו יודעים למה הוא באמת נשוי.
אני מעיין במכתבים, אין שום דבר מהבית. לא קיבלתי מכתב מהמשפחה כבר יותר מעשר שנים, אני תמיד מקווה לראות משהו אבל הם לא שולחים לי כלום. הם כנראה חושבים שאם אני מתעלם מהם, הם גם צריכים להתעלם ממני.
מרסל לוחץ לי את היד, אני רוצה להחזיר לו את קופסת הסיגריות אבל הוא מסרב.
"זו מתנה ממני." הוא אומר ואני מבין שהוא "שאל" את הקופסא מהארגזים שלי. כשאני מתכופף לקחת עוד סיגריה אני קורא בטעות כותרת מהעיתון. באמת בטעות, אני עושה מאמצים שלא לדעת מה קורה בעולם. אבל הפעם משהו זינק לי אל תוך העיניים.
"ישראל מתה." נכתב שם בצרפתית. אני מסיט את הסיגריות הצידה ומסלק את הפרורים מהעיתון.
"מרסל," אני שואל אותו "קרה משהו. . . גדול?"
"בית הזונות של קומסי נסגר. עצוב, במיוחד בשבילי." הוא אומר.
"לא," אני מנסח מחדש "קרה משהו בעולם?"
"מלחמות," הוא אומר לי "מה זה עניננו?"

בתמונה קטנה, בשחור לבן, רואים מגרש גרוטאות. חצי שלד מחבק עמוד חשמל נטוי, שלטיי פרסומת מעוכים ושרופים. תמונה של המבורגר וקולה עולים בלהבות. כלום לא נשאר. אני מדפדף לעמוד אחורי ורואה בתחתית הדף, מצד שמאל, הכותל. שבור, מרוסק. עשבים בולטים מתוך גושי אבן סדוקים.
"מרסל," אני מבקש ממנו " תקרא לי את הכתבה על ישראל."
"ישראל?" הוא שואל "מה אכפת לך ממדינה ליד סין? או אולי זה טג'יקיסטן? זה עיתון ישן, חדשות ישנות, גופות ישנות." הוא לוקח את העיתון ומאמץ את העיניים החולות שלו.
"זה כלום," הוא מבטל את העניין "מישהו... זרקו פצצות, בום בום, שבנג שבנג, וכל היהודים מתים." הוא מוסר לי את העיתון ומתמתח.
העצב שלי גורם לו לאי נוחות והוא בטח נזכר בחבר שלו מהכלא. זה שרצה לאבד את הבתולין בחופשה הראשונה אבל נדרס חמישים מטר מהיציאה ונמרח על הכביש כמו מרגרינה רותחת על המחבת.
"טוב, אני צריך ללכת." הוא קם אחריי שהתיישב.
"אתה יודע," הוא אומר לי ולוקח לי את העיתון "צרפת זכתה באליפות העולם הכדורגל. אלה חדשות טובות, הכל מתאזן בסוף, לא?" והוא מצביע על תמונה צבעונית של שחקן שחור מניף גביע מזהב. תמונה יפה, גדולה מאוד. אלה באמת היו יכולות להיות חדשות טובות אם הייתי צרפתי, אבל אני לא. לא צרפתי בכלל.

בלילה, כשמקקים וצרצרים גדולים יותר נעל בית מזדווגים לי על החלון, לאורה הקלוש של המנורה המתנדנדת, אני מחטט במגירות הישנות שלי. החדר כולו הפוך, כמו הראש שלי. אני שובר את בקבוק הוויסקי השני של הלילה, מרסק אותו על הרצפה, כי מתחשק לי. אל דאגה, הבקבוק ריק, אסור לבזבז וויסקי גם אם הוא כל כך גרוע, כמו נפט עם סוכר, שוטף לי צער אל תוך הגוף
אני מעיר את פליקס, בטעות או בכוונה.
"אתה מחפש משהו?" הוא שואל וברגע שהוא מדבר אני מוצא את זה. דגל, כחול לבן, דגל ישראל, מרופט, קצת שרוף בקצוות. אני מרים אותו ויוצא החוצה, לקור ולרוח, לאי הנעימות.
אור ירח משתקף מן הנהר ותאורה שדופה נופלת על פניי. אני ממשש את הדגל ומתחיל לטפס אל גג הבקתה, ממשש את אחד הצינורות החלודים. היתושים עוקצים אותי, אני חצי ערום ומתחיל להיות קר. הדגל עוטף אותי אבל לא מחמם.
פליקס עומד מאחורי, עם פנס. "אתה צריך עזרה?" הוא שואל. איזה עבד מנומס.
הרוח מתחילה לנשוב, התחת שלי קופא. משהו דוקר אותי בלחי ובברך. אולי מסמר, אולי משהו רעב. אני לא מצליח לטפס יותר, בייאוש הולם אני נופל למטה,שיכור טיפש על הבוץ. לא הצלחתי לטפס לשום מקום אז הנפילה לא כאבה במיוחד, כשלא עולים אי אפשר להתרסק לשום מקום. אני מתיישב על חבית פלסטיק מלוכלכת, פליקס מתיישב לצדי ומלטף לי את הרגל הקרובה.
"לא עכשיו פליקס," אני אומר ומוסר לו את הדגל. "תתלה את זה על הגג." אני אומר בטון של אדון ואז אני מסובב אליו את הגב "ואחר כך תחזור אליי, בבקשה." אני מבקש בטון של חבר. פליקס, פליקס הטוב. הוא מטפס אל הגג כמו קוף אחריי בננה מזהב ואני משפיל מבט ומתנדנד למיטה. כשפליקס יסיים הוא יצטרף אליי.

בבוקר מתרוממת השמש חצופה. נג'ומבה נובח עליה, מנסה לשכנע אותה לשקוע מחדש כדי שהוא יוכל לישון עוד קצת. אחריי חצי יום היא בדרך כלל מתחילה להיכנע לו. נג'ומבה, שליט היקום ושק של פרעושים חומים. אלוהים יודע שיש לו יותר שליטה על החיים שלו מאשר לי על החיים שלי. אני אף פעם לא נובח את מה שאני חושב, הכל נשאר בפנים, מתגלגל ומכאיב, אולי בגלל זה עזבתי את הבית.
השמש עדיין מאירה, קרניה נשלחות לחמם ולחדור. על גג הבקתה, מתפרע ברוח דגל ישראל. היחיד בעולם, אני חושב, שעדיין מתנופף בגאווה. הדגל שלי.
קפטן מרסל יחזור לבקר עוד חצי שנה, בערך.



נושא נכתב על ידי נשלח
  הציוני האחרון. חתול תעלול 13:58 25/09/2002
  הייתי שמח מאד להגיד שהסיפור כתוב לא רע, NY מאושר 02:11 26/09/2002
  הציוני האחרון. ת י ק ו נ י ם חתול תעלול 04:29 26/09/2002
  אווירה מצויינת יעל8 06:44 26/09/2002
  RE: הציוני האחרון. ת י ק ו נ י ם עמיחי 07:48 26/09/2002
  Roll call. חתול תעלול 08:52 26/09/2002
  מצטערת, מספיק קשה להגיה את החומר שלי יעל 13:13 26/09/2002
  יזהר אשדות + למה לא קיבלתם דואר ב 1998. חתול תעלול 13:41 26/09/2002
  הייתה חסרה לי טיפה דרמה יהודה 09:23 26/09/2002
  RE: הציוני האחרון. תיקונים - לא מספיק NY מאושר 10:40 26/09/2002
  יש עתיד בן רוט מגיב באיחור 01:13 01/10/2002
  נהדר! עידית 09:05 01/10/2002
  RE: הציוני האחרון. ת י ק ו נ י ם DarkeN 11:36 03/10/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.