אהבתי את הסגנון ה"לירי". בעיני גם בסוג כזה של כתיבה מותר למשקלים להיות לא מושלמים וזה לא מפריע.


באשר לתוכן, להלן הפרשנות שלי:
מה שהבנתי זה שהמשל הוא דיסק שרוט, עם "פיצול אישיות" בין החוץ לתוכן.
הנמשל הוא בעליו של הדיסק, שעבר טראומה כלשהי שגרמה לו לפיצול אישיות,
או (וזו הפרשנות שאני מעדיפה) למאבק מתמשך בין הצורך לבטא את הכאב ולהתמודד איתו, לבין הרצון לשכוח ולהיות "מאושר", כפי שהוא כלפי חוץ (?), להמשיך לחיות כאילו הכל בסדר.
הסיפור מתאר את הפחד מההתמודדות עם הרגשות האמיתיים, והשכנוע העצמי להדחיק. אך בסופו של דבר הרגשות "יוצאים החוצה", מה שמביא להקלה ותחושת שלמות.
אהבתי במיוחד את הסוף:
*שמקשיב בפליאה לצד השני ומקווה - שיחזיק, שיחזיק.*


ביקורת:

בקריאה ראשונה ואפילו שנייה לא אהבתי במיוחד. לאחר כמה קריאות נוספות וקצת מאמץ הגעתי לפרשנות שלי, בין אם היא נכונה או לא, ואהבתי הרבה יותר.
בגדול - *יפה מאוד*.

הייתי מוותרת על הפיסקה עם ה"איש שלעצמו מכניס מכות". היא יותר מידי מפורשת. כל הפיסקה. גם לא הייתי משתמשת במילים "פיצול אישיות" בסיפור. העובדה שיש כאן פיצול היא מספיק ברורה מבלי שתאיית לנו את זה.

באופן כללי - אם אתה מנסה להעביר לנו את המצב של האיש דרך המשל (קרי הדיסק), אז לך עם זה עד הסוף. אל תסביר לנו באמצע מהו הנמשל (האדם שנלחם נגד עצמו). זה מקלקל.

אז נכון שבלי זה היה קשה עוד יותר להבין את הסיפור. אבל הוא היה מושלם יותר.
בהרבה סיפורים צריך להתעמק בשביל למצוא את הנמשל ולהבינם.
אני לא חושבת שזה רע. להיפך: דווקא כשהנמשל שקוף מידי, לפעמים הסיפור חלש יותר.
אמנם אתה מאבד את הקוראים שאין להם כוח להתעמק (נו אופנס למגיבים מעלי ;-) ), אבל מי שכן יטרח וימצא משמעות בסיפור - יעריך אותו יותר.
זו דעתי.