בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
החפץ
נכתב ע''י: איילית (IP Logged)
תאריך: 09:42 11/08/2002

הלהבה במנורת השמן הבהבה וקטנה. אות לכך שהשמן הולך ואוזל.
בזמן האחרון הם החלו להקפיד יותר בכמות השמן המשמשת אותם למאור, כאן בלילות החורף הארוכים, בישימון הקרח האינסופי הזה, אליו נחתו בסתיו שעבר. הם אינם מתקדמים עכשיו אל ייעדם, למרות שהוא נמצא במרחק של כמה ימי הליכה ספורים בלבד.
הוא שוכב על גבו, זרועותיו שלובות לו מאחורי ראשו. שנים חלם לצאת לחפש את "החפץ" כך הוא ניקרא בפיהם. איש אינו יודע מהו. הוא נתגלה לפני מספר שנים במעבדת החלל של "יוסטון" משידורים שנקלטו מלווין שהיה מכוון בעצם לכוכב אחר. איש לא ציפה לקליטת סימנים כאלו מכוכב זה, סימנים המעידים על הימצאותם של חיים שאינם אפשריים בו.
ידוע היה שהכוכב קפוא. כולו שממת קרח שאינה נמסה לעולם. במינוס של 120 מעלות, לא היה שום הסבר לגלי החום שזוהו מכיוון "החפץ". השינויים בטמפרטורה ובדחיסות האוויר יצרו צל קטנטן כהה על מסכי הענק במעבדת החלל של יוסטון.
המשלחת החלה להתארגן עוד בקיץ שעבר, וסיימה את אימוניה בתחילת הסתיו.
מהרגע הראשון שראה את "החפץ" במסכי התחנה, ידע שיצטרף למסע הזה ויהי מה. עקשנותו אך בעיקר כישוריו הלא מוטלים בספק, כאחד מסיירי החלל הטובים ביותר בעולם. עשו את שלהם, והוא צורף למשלחת כמומחה למציאת דרך בתנאי קרח וערפל.
כבר מהמדידות הראשונות שביצעו לאחר הנחיתה, הם מצאו שהסימנים באים מאזור סגור. ממקום שנראה כמו אוויר שנלכד בין קירות קרח. מערה? אולי גומחה כלשהי?
בצדה השמאלי של המערה, זיהו הסיסמוגרפים הרגישים שלהם, את הכתם הכהה הבלתי נתפס בתנאי הכוכב הזה.
הוא מתהפך על צדו, מביט בחבריו למסע הישנים לידו באוהל החמצן החם והדחוס שהקימו כאן, כתחנה מאולתרת, בתוך ערבות השלג הנוראיות של הכוכב.
הם לא שיערו שייאלצו להמתין זמן כה רב במקומם עד שיוכלו לשוב ולהתקדם. זמן קצר לאחר שנחתו, נעשה השלג כה נוקשה וכבד, שבקושי ניתן היה לזוז. קרני השמש לא הצליחו לחדור את הערפל, והאפלולית הלכה וגברה מיום ליום, עד שלא נראה עוד שום אור. היה חשש שיחידת הכוח שלהם תקפא יחד עם המים והגז שבמכליהם. בשלב זה אפילו ג'ים הבלתי נלאה, מטובי סיירי החלל בעולם, וראש המשלחת, נאלץ להרים ידים ולהיכנע לשיגיונות הכוכב הזה. הוא נתן הוראה להתמקם לחניית קבע, להקים את אוהל החירום, ולצפות לשיפור בתנאי מזג האוויר. מאז הם יושבים כאן כבר כשלושה שבועות.
כל חייו לא היה לו זמן כה רב לישון להרהר ולחלום כמו עתה. מעולם לא הניח לעצמו לשבת כך בטל. נע תמיד בקופצנות בלתי מוסברת ממטרה למטרה, לא לוקח הפוגה, לא מרשה לעצמו לעצור ולו לרגע אחד. יודע שאם יעצור אפילו לשניה, מיד יסגרו עליו גדרותיו ההולכות עמו כצל, וילכדוהו לנצח בין חומותיהן.
החום, וריח השמן, גרמו לו להזיות קלות. נדמה היה לו שהוא שומע שוב את הקול ההוא הקורא אליו מרחוק. כבר שנים שלא שמע אותו. היו תקופות בחייו שהיה שומע אותו. אף פעם לא ידע מיהו ומהו, עד שסילק אותו יום אחד בהחלטה נחושה ממחשבתו. דווקא כאן, ועכשיו, חזר אליו הקול ביתר שאת. קורא לו שוב ושוב מתוך הערפל שבמחשבותיו.
מנורת השמן כבתה והוא נותר באפלה. נראה שכולם מלבדו כבר התרגלו לשעות השינה הארוכות, שהיו הדבר היחיד שנותר להם לעשות, לאחר שיחידת הכוח שלהם קפאה, ויצאה מכלל פעולה.

בחשכה הכבדה שאפפה אותו, נזכר לפתע ב"מאריקה" אחותו הקטנה שמתה בדמי ימיה. זמן כה רב עבר מאז, עד היה בטוח שכבר שכח. היא הייתה רק בת שש, כשצללה מול עיניו אל תוך מימי האגם הקפואים. הוריו לא התאוששו מעולם מהאסון. הבית שבו גדל הפך חסר תיקווה. ימים על ימים ישבה אמו בוהה אל פני האגם החלקים, מצפה למאריקה שתצא מהמים. מאמצת אל חיקה את בובת הסמרטוטים הממורטת שלה. עד ששמה קץ לחייה.
הבית התפורר. כל שרצה אביו היה להתרחק ככל האפשר מזיכרונותיו, והוא הועבר לרשות דודתו אחות אמו שקיבלה אותו בארשת פנים של קדושה.

"ומה זה?" שאלה בסלידה שעה שפתחה את מזוודותיו, אוחזת בשאט נפש בקצה רגלה של בובת סמרטוטים בלויה, מתכוונת להשליכה אל הסל. הוא השמיע קול זעקה קטועה שעה שהתנפל לרגלה ונשך אותה נשיכה עזה בקרסולה, הבובה נשמטה מידה. היא מעולם לא סלחה לו על כך, אך שוב לא היה לו אכפת ממנה…
עד היום אינו יודע כיצד הגיעה הבובה למזוודתו. יהיה אשר יהיה זה שהניחה שם. הוא לא התכוון לאבדה שנית.
הביט בחבריו הישנים ונתקנא בהם על שנתם הכבדה. מעולם לא היה ערני וחסר מנוחה כל כך. דווקא עתה הם רתוקים למקומם, שעה שהם קרובים כל כך למטרתם, אל אותה נקודה מסתורית, הקפואה לה אי שם בקרח, בסתר סודה...
ואז פתאום ראה אותה, את מאריקה, מתקדמת אליו כשהיא אוחזת בידה בובה מיטלטלת, פיה פעור שפתיה נעות, והיא מנסה לאמר לו משהו…
הוא הקיץ שטוף זעה. זו לו פעם ראשונה שהיא מופיעה בחלומותיו. מה קרה לו? הייתכן שהחושך והמסע הארוך בילעו את דעתו?

בבוקר נתן ג'ים הוראה, שמהיום הקריאה האישית מותרת רק שעה אחת ביום. הם חייבים לחסוך בשמן להסקת האוהל ואחזקת המכשירים. בלוני החמצן והמים שלהם החלו להתדלדל במהירות מבהילה. ג'ים אמר שלא יחזיקו מעמד יותר מימים ספורים, ואם לא יחול שיפור במזג האוויר, הם ייאלצו להתקפל חזרה לנקודת האיסוף, ולשוב בידים ריקות.
חש בקור נורא לופת את לבו. לא יעלה על הדעת שישובו כלעמת שבאו, זה בלתי אפשרי עוד עבורו. אך זה היה גם בלתי אפשרי להתווכח עם ג'ים. בעיקר כשהצדק עמו. לכן נשך את שפתיו, והתכנס עוד יותר אל תוך הרהוריו.
ואז ראה אותה בבירור. מתקרבת אליו בריצה על שפת האגם צוחקת. החול והשמש על פניה ושערה, שמע את קולה הרך הילדותי קורא בשמו. היא חייכה אליו את חיוך האושר הנצחי שלה, שלא מש אף פעם משפתיה, והניחה אט אט בידיו את בובת הסמרטוטים שלה...
הוא התעורר בבהלה. מה היה לו? מדוע הוא נזכר בה כאן עתה, שוב ושוב? הרי מעולם לא הניח לעצמו לזכור אותה, לא רצה לדעת מה נפגע בו בלכתה...
פרץ שאגות השמחה של חבריו, ניתק את חוט השתיקה המעיקה שבלבו. הוא זינק ממקומו. פסי אור ארוכים קרעו את הערפל האפור. מדדי החום הראו עלייה ניכרת בטמפרטורה, והשלג נראה היה שהתרכך קמעה. והחשוב מכל יחידת הכוח שלהם החלה לעבוד שוב.
אז זהו זה, הם יוצאים שוב לדרך. חש באותה התרוממות רוח מוזרה המלווה אותו מרגע צאתו למסע הזה. מהרגע בו ראה לראשונה את צלליתו של החפץ במפה של יוסטון. לפי החישובים שבידו, אם כל נתוניהם נכונים, נותרו להם לא יותר משני ימי הליכה. מחרתיים לכל המאוחר, כבר יוכלו להיות שם.

כבר שבעה ימים שהם מבוססים בשלג עד צוואר. שבעה ימים שהם סובבים סחור סחור סביב הנקודה, ואינם מוצאים אותה. הסימנים שהיו כה ברורים תמיד, הלכו והתרחקו ככל שקרבו אל המקום. מכשירי הכיוון הכזיבו, האותות הלכו ונחלשו. דומה כמו יד נעלמה אחזה במחוגי הרדאר, והוא נשתתק כולו, כמו לא ראה דבר מעולם.
האם היה החפץ יציר דמיון? האם כל המסע הזה, בטעות יסודו?
הוא הולך ומתנתק. ימים שלמים שאינו אומר דבר. צועד אחוז אמוק בשלג העמוק. אינו מסיט את מבטו מלוח המכשירים השותק, נאחז בו בייאוש מפחיד. חבריו צועדים אחריו בהכנעה עייפה. מזה כעשרה ימים שהחיפושים אינם מעלים דבר. זמנם הולך ואוזל.
והנה הגיע הרגע שידע שיגיע. לאחר ארוחת הערב הודיע ג'ים בפנים נפולות, שמחר בבוקר הם חוזרים לנקודת האיסוף. הוא לא הביט בפניו כשאמר זאת, ורק ציין ביבושת, שמחללית האם הודיעו שלא ימתינו להם עוד. הם פרשו בשתיקה איש איש לפינתו, אוספים את חפציהם, מקפלים את הציוד. לא ידע מתי גמלה בלבו ההחלטה, שעה שאסף את ציודו והסתלק משם בחשכת הלילה.
מהתחלה ידע שמהמסע הזה, לא תהיה לו דרך חזרה. עכשיו דומה היה לו שכל חייו ידע זאת.

הם חיכו לו ככל שיכלו. מחפשים אותו בייאוש מר. מאבדים זמן יקר של חמצן ומים, עד שנאלצו לעזבו, מפקירים אותו בלב כבד לגורלו. ראה אותם נוטשים. ראה את ג'ים שולח מבטים קודרים לאחור, יודע שהוא חורץ את גורלו, ממאן להשלים. צר היה לו על שעולל לו זאת. רצה לאמר לג'ים שלא יצטער, שלא הוא חורץ את גורלו, זה היה גורלו מאז ומתמיד. רק שעכשיו הוא לוקח אותו סוף סוף בידיו.

אין הוא יודע כמה זמן הוא הולך. כבר מזמן אבדה לו תחושת הזמן. הוא צועד על פני האגם הקפוא הזה, כאדם השב לביתו. מזונו אזל וגם מימיו, זה לא אכפת לו, אין הוא חש רעב או צמא. כל מכשיריו כבויים, אינם מראים עוד דבר, מנותקים. הוא השליכם ככלי אין חפץ. הוא אינו זקוק להם עוד, מעולם לא היה זקוק להם. הוא יודע עכשיו את הדרך, כפי שהם לעולם לא יוכלו לדעת. הוא לא מצא אותה כי סמך עליהם. כל ימיו סמך עליהם. והיא לא הייתה כלל בתוכם.
הוא אינו רואה עוד דבר. השלג הלבן מסמא את עיניו מכה בפניו. הוא הולך ונופל הולך וקם, דוחף בידיו קירות של ערפל, נתמך בהם, מתקדם אתם. הוא שומע עכשיו בבירור את קולה הקורא אליו, כה קרוב הפעם, כה אמיתי. והערפל סוגר עליו יותר ויותר, ומחשיך יותר ויותר, והוא צונח באפיסת כוחות, וקירות המערה הלבנים סוגרים עליו סביב סביב…
המערה.. זו המערה! הוא מצא אותה. בכוחות עליונים הוא מתרומם על גחונו, מגשש דרכו אל פינתה השמאלית. עיניו הסומות מבחינות כעת בבירור ב"חפץ" שבפינת המערה.
בשארית כוחותיו הוא זוחל אליו, מושיט אליו את ידיו, אוחז בו ומצמידו חזק חזק אל לוח ליבו..
*
"הנה" נשמע קולו הנרגש של ג'ים. "זה המקום. זאת המערה. מצאנו אותה".
משלחת החיפושים של גים חזרה למקום בדיוק כעבור שנה ושלושה חודשים. מצוידת בכל הדרוש, אך בעיקר בעקשנותו הבלתי מתפשרת של ג'ים.
למען האמת לא היה זה אך ורק רצונו של ג'ים, שהכריע את הכף עבור משלחת נוספת. מאז חזרה המשלחת הקודמת בפחי נפש בשנה שעברה, נתחזקו אותות הכוכב שנקלטו במעבדת החלל של יוסטון, באופן שהדהים את כל מומחיה. הם הראו עתה בבירור על סימני חיים. הרבה יותר חזקים מקודם, הרבה יותר ברורים, ובלתי ניתנים עוד לערעור.
זה היה בלתי אפשרי, גם ג'ים ידע זאת. אין שום אפשרות חיים על פני הכוכב. אז מדוע הוא עדין מקווה בסתר ליבו? מקווה למה?
הפנס בידיו של ג'ים מאיר עכשיו את קירות המערה, אותה חיפש לשווא בייאוש כה רב לפני כשנה. המכשיר שבידו משמיע כעת את קולות "החפץ" שנעלם אז, שעה שהיו כה קרובים אליו. אל אלוהים, הם היו כה קרובים.. ואם זאת כה רחוקים.
הקולות חדים וברורים עתה, הצפצופים הולכים וגוברים הולכים ורמים, והם ממהרים בעקבותיהם אל הפינה השמאלית של המערה.. משם.. משם באו האותות מאז ומתמיד..

הם עמדו דוממים סביב גופתו, השמורה בקרח בדיוק כפי שהייתה בעת שנפל.
הוא שוכב על גבו מחייך, הוא נראה כה חי, כה שליו. חיוך של אושר נצחי קפוא על פניו,
וידיו הקפואות מאמצות אל ליבו, בובת סמרטוטים ממורטת.

*
בכל מקום ביקום בו יתגלו אי פעם עקבות חיים, תמיד יהיו אלה עקבותינו.



נושא נכתב על ידי נשלח
  החפץ איילית 09:42 11/08/2002
  RE: החפץ טרי רוז 13:33 11/08/2002
  RE: החפץ בן רוט 23:35 11/08/2002
  ביקורת קשה NY מאושר 03:07 12/08/2002
  ניר, אתה טועה במקצת שלמקו 05:29 12/08/2002
  לא נכון. NY מאושר 06:51 12/08/2002
  לדעתי, שאתה מוזמן ומן הסתם לא תקבל, שלמקו 06:53 12/08/2002
  גם לו היה הדבר כך, NY מאושר 06:56 12/08/2002
  גם לי זו נראית כבעיית ניסוח שלמקו 06:57 12/08/2002
  RE: החפץ Random 02:31 13/08/2002
  איילית עונה למבקריה איילית 12:39 14/08/2002
  ובכן טרי רוז 14:07 14/08/2002
  מה שהוא אמר יעל 14:25 14/08/2002
  אני רק רוצה להדגיש טרי רוז 14:44 14/08/2002
  מה שהם אמרו, ובנוסף שלמקו 23:52 14/08/2002
  בנוסף לדבריהם החכמים של קודמי: NY מאושר 03:56 15/08/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.