בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
שפת המלחמה של הקפטן
נכתב ע''י: בן רוט (IP Logged)
תאריך: 03:37 04/08/2002

שפת המלחמה של הקפטן
בן רוט

"אתה יכול לשבת כאן". היא הייתה גדולה. ושחורה.
בהתחלה לא הייתי בטוח שהיא מדברת אלי, השפתיים שלה לא נעו, צמודות זו לזו, אפילו לא סדק. זו הייתה הפעם הראשונה שהקפטן פנתה אלי, אחר-כך אמרו לי שאני הייתי האורח (ככה הם קראו לנו) היחיד שהיא פנתה אליו אי-פעם. וזה קרה בדיוק כשיצאתי מהספריה.
"אתה יכול לשבת כאן, אני לא משוגעת". בטח שלא, חשבתי לעצמי, מה ציפיתי למצוא בבית משוגעים? אנשים נורמאליים? השפתיים שלה באמת לא זזו ולא ידעתי אם היא מחייכת או נושכת אותן זו לזו. גם היום, יושב בכמוסת המילוט הקטנה, המטען היקר צף בבקבוק החנקן הנוזלי, כשאני נזכר בה, אני חושב על משהו ממש גדול. שני מטר לפחות. 140 ק"ג ואף טיפה של שומן מיותר. והצבע שלה, לא ממש שחור, היה שם גוון של זית אולי. אם היא הייתה אמזונה, אני הייתי עובדת סוציאלית.
סיימון, האח בחלוק הלבן, האח המלאך, זינק מתוך עמדת הזכוכית שלו כשראה אותי מתכונן להניח את ישבני על הספסל לצידה. "שלא תעיז לפתוח את הפה" הוא הדגים בשפתיים קפוצות. ייתכן מאוד שהאזהרה שלו מצד אחד הצילה את חיי, אבל מצד שני האריכה את שהותי במוסד; הפסיכיאטרים לא אהבו לשלוח אדם המדבר בשפתיים קפוצות אל המורכבות המאיימת של חיי הכרך. התפללתי שמהטמה גאנדי ידע לעשות את המוטל עליו.
ישבתי לידה, מסדר את החלוק הלבן החד-פעמי כך שמבושי לא ייראו והנחתי את הספר על ברכי.
"ספר, הא?" היא שאלה נועצת מבט בערמת הדפים הכרוכה.
"טוב, הם לא מחזיקים מידע אלקטרוני בספריה" הייתי צריך למצוא משפט קל יותר להגיה בשפתיים קפוצות, אבל הצורך לדבר היה חזק ממני. עד כדי כך, שאמרתי את המובן מאליו: "אין קישורים, אי אפשר לעשות חיפושים מורכבים, וזה כל-כך לא נוח שלוקח המון זמן לקרוא אותו" מצד שני, אם אתה כבר מפתח שיגעון כהובי, אז אתה צריך לדעת שישאר לך הרבה זמן פנוי וכדאי שתתרגל לקרוא ספרים. הרמתי את הספר "מצאתי אותו באגף המדע הבדיוני"
"והם חושבים שזה מד"ב" היא צחקה בשפתיים הדוקות, עיני נפערו לרווחה כשראיתי את זה, הייתי בטוח שהיא צוחקת. הייתי בטוח ששפתיה לא זזות. אני בחיים לא הייתי מצליח לעשות כזה דבר. "עכשיו תגיד לי מי כאן המשוגע". האמת שהייתה לי תשובה מיידית וברורה.
"זה לא מד"ב?" שאלתי
היא פתחה את עמוד הראשון של "קורס ללימוד שפת המלחמה של בנות רודין" ואצבעה הענקית נחה תחת שלוש מילים בתחילת משפט: "רוב המידע על..." המשכתי לקרוא "... שפת ארץ הגיע על-ידי קפטן ג'יי גולד, האנושית הראשונה שנחתה בכוכב הלכת. נחיתתה שם הייתה מקרית לחלוטין ונבעה מ... ".
"קפטן ג'ניפר גולד" אמרה האמזונה הענקית, זה היה שמי לפני ... טוב, לפני הרבה זמן."
"אבל אז גם נראיתי אחרת" היא הוסיפה בדיוק כשהפכתי דף וראיתי את תמונתה של קפטן ג'יי גולד. תמונה ישנה, שחור לבן, אפילו לא הולוגרמה. הקפטן בתמונה הייתה בחורה צעירה, בעלת אף סולד, נמוכה ב-25 ס"מ לפחות מהאמזונה הכהה שישבה לצידי, והיא חייכה אלי במלוא שיניה. "העיניים שלי היו כחולות והשיער שלי היה בלונדיני וארוך".
"ובטח גם דיברת שוודית" אמרתי בטון של עובדת סוציאלית ולא ידעתי להחליט אם אני שומע בקולה געגועים, או ציון עובדה לאקוני. ופתאום הבנתי שאני משוגע. ממש ראיתי את השגעון שלי. כאילו שהייתי צריך הוכחות לזה: הנה אני נמצא בבית משוגעים, אני מדבר עם משוגעת בשפתיים קפוצות. היא יותר גדולה ממני, והרבה יותר חזקה ממני, ואני מנסה להיות ציני. משוגע או לא?
היא לקחה את הספר ודיפדפה לעמוד האחרון של השאלות והתשובות ומתחת לשאלה: "ממה עוד כדאי להמנע ברודין?" היא הניחה את אצבעה ואמרה: "אתה רואה את זה?"
קראתי: "ברודין יש להמנע באופן חד משמעית מאכילה ושתיה של מאכלי בנות-רודין."
"כן" אמרתי
"טוב, אז אני לא ידעתי". בגלגול האמזוני-נוכחי שלה, השיער שלה היה שחור ארוך וחלק אסוף לאחור בצמה עבותה שהגיעה עד מתניה. והעיניים שלה היו לא פחות כהות, וכשהבטתי אל תוך עיניה בפעם הראשונה, חשתי משהו – רטט לאורך עמוד השדרה. הרגשתי משהו – פחד. לא סתם פחד, יראה עמוקה, מורא-קיומי. היא ראתה את הפחד וזה מצא-חן בעיניה. אם ד"ר פסקל היה מבקש ממני, ממש ברגע זה, אסוציאציה, הייתי אומר שראיתי את השאול.

וכך מצאתי את עצמי, בבקרים יושב ליד האמזונה, מקשיב לסיפוריה בתערובת של פחד, סקרנות, אהדה, וחוסר אמונה צינית. היא סיפרה לי על צי המסחר שבו שימשה כקצינה זוטרה, מפקדת על ספינה בגודל בינוני שהובילה גומי וחנקן נוזלי לאחת המושבות במערכת שפי-3, על התקלה במערכת החשמל, על המבטים החוצה אל השחור החלול הזה ועל הרעיון המקפיא, המחלחל במהירות, שהמחיצה בין השחור הזה לבינה הופכת להיות חסרת ערך; על הנטישה הגדולה, על איבוד הקשר האלקטרוני, ואחר-כך על איבוד קשר העין, ואחר-כך על השחור המנוקד הזה שעוטף אותה מכל צד אך בעצם הוא שום דבר; על האינרציה הסוחפת, על הרעב ועל הצמא, על ההזיות שבקושי היתה מתעוררת מהם, ועל ההזיות שלא נעלמו גם אחרי שהתעוררה, על היצורים הקטנים שלא הבינו את שפתה, וסימנו לה את המחווה שכמעט כל יצור תבוני ביקום מכיר: פריסת הגפיים העליונות לצדדים, תנועת סיבוב אל מול הגוף וקיפולן פנימה: "בואי" החוו לה הז'(ינ)ז'(רי)ז'(י) ופרסו מחושים ירוקים דקים שיצאו מפיהם, מדגימים את התנועה המוכרת. "לאכול ארוחת ערב או להיות ארוחת ערב" היא תהתה בינה לבין עצמה וחשבה שעכשיו זה כבר לא כל-כך משנה.

שלוש פעמים ביום, ב- 6 בבוקר, ב-12 בצהריים וב- 6 בערב, בדיוק, נפתח דלפק התרופות. היא לא נתנה לאף אחד להיות לפניה. אף אחד חוץ ממני, ואף אחד לא התווכח איתה. סיימון אמר שהיא מזכירה לו את הגורילה ששוקלת 4 טון. אני לא הכרתי את הבדיחה אז הוא סיפר: "גורילה ששוקלת 4 טון, איפה היא יושבת?" משכתי בכתפי "איפה שהיא רוצה" צחק האח המלאך מביט באמזונה מהדק את שפתיו עוד יותר. והוא המשיך לספר לי את הבדיחה גם אחרי שהכרתי אותה היטב ("אז מה אתה אומר, מי כאן המשוגע?" נשאלת שאלה מהודקת שפתיים אחרי הפעם המאתיים שסיימון צוחק בסוף הפואנטה).

לפעמים, אחר הצהריים, היה מהטמה גאנדי מגיע, מספר לי על ההתפתחויות האחרונות בענייני. אמרו עליו שהוא עו"ד טוב, למרות שלי היה קשה לקבל את האופנה הזו של לשנות את השם שלך לשם של מישהו מפורסם.
"אתה חייב לפתוח את השפתיים שלך כשאתה מדבר. הפסיכיאטרים לא חושבים שזה מסכן אותך"
"אתה קראת את התיק עליה? אתה יודע למה היא כאן?"
"כן, היא חנקה כמה אנשים בגלל שהם פיהקו עליה"
"אז איך אתה יכול להגיד לי שהשפתיים הקפוצות שלי הם לא לצורך הגנה?" שאלתי בלחש
מהטמה נאנח: "אני מניח שזה שאתה פאראנואיד, זה לא אומר שלא רודפים אחריך, אבל זה בהחלט משאיר אותך כאן"

ובערב, ידה על סורק התרופות, ואני עם המגש ביד: "את בטוחה שהספר הזה הוא לא מד"ב?" אני חוזר על עצמי, להיות משוגע זה עסק ששורף לך את האיי-קיו.
היא: "הז'(ינ)ז'(רי)ז'(י) תרגמו את זה, הם התבססו על הקורס שלהם, ועל השפות שאני ידעתי. ואני רק שיניתי פה ושם"
אני: "הייתי רוצה לאכול את האוכל של רודין".
היא (צוחקת?): "אתה רק גבר, עליך זה לא יעבוד".
אני: "מאיפה את יודעת?"
היא: "אבל אני יכולה לתת לך הורמונים".

אחרי הצהריים שוב היינו על הספסל, והיא סיפרה לי עוד על הז’(ינ)ז’(רי)ז’(י) שבהתחלה לא הצליחה להבין מילה ממה שאמרו לה, כל המשפטים שלהם נשמעו לה כמו זמזום, ועל מכשיר ההקלטה שלהם שסינן את הזמזום הזה ועל מילים יותר ברורות שנשמעו שנשמעו בתוך ראשה, על עקרונות השפה האינטואיטיבית שאין לה ממש דקדוק: "יכולתי לאמר מה שאני רוצה. אם הפעלתי את המכשיר שזמזם הם הבינו אותי". "אז, בשביל מה המכשיר?" "כנראה מכניס אותם לאיזה מצב טלפתי – אותי הזמזום רק עיצבן"
"אין להם אצבעות." היא אמרה ותארה את הקצוות הדביקים בקצה המחושים שלהם ("כמו שממיות. אתה מכיר שממיות?" "כן." "טעימות, נכון?") שבעזרתם הם פורשים מעליהם את כיסוי הבד האוורירי העדין, ומצמידים אותו למקומו. הם לא יכולים לפתוח כפתורים, ידה החוותה על הבד הגס, הלבן, החד-פעמי שעטף אותנו. אני לא יודע אם עשתה את זה בכוונה או שלא הייתה מודעת לעוצמת התנועה, אבל ארבעה כפתורים נפרמו. ואני... טוב, אני רק גבר, נעצתי מבטים. אחר-כך לפני שנרדמתי הרהרתי שוב באותה תקרית: זה לא החזה הקטן שמשך את ליבי, טוב, האמת שזה מה שראיתי ברגע הראשון, אבל עובדה שלא הצלחתי לזכור כמעט כלום ממנו; לא את גודלו, או, כמה ממנו אפשר לכסות בעזרת כף ידי הקעורה, או איך תהיה התחושה שלו, ואיך הוא יראה כשהיא תהיה בת 70 (למרות שלפי הספר היא אמורה להיות בת 140!). מה שכן ראיתי היה פס כהה דק. קפל עור שקצהו העליון היה במרכז החזה, ממש מתחת לעצם הבריח, נמתח לאורך של כ- חמישה שישה סנטימטרים, ובו נעצתי את עיני. מוכה תימהון, מנותק לחלוטין מהעולם שמסביבי, ורק כשדיברה נזכרתי להדק את שפתי. "כאן הביציות שלי" היא לקחה את כף ידי והניחה אותה מתחת לעצם הבריח. "אתה מרגיש את זה? הן מוכנות."

בערב, בתור לתרופות. אני: "אז תאמרי לי קפטן ג'יי גולד ..."
היא: "השם האמיתי שלי הוא..." וכאן תצטרכו לדמיין לעצמכם צרחה מקפיאת דם, והצרחה הזו המהדהדת בכל המסדרונות והחדרים והמעבדות, כולם קופאים, גם המכוניות במגרש החניה, גם המרתף החשוך שבו מת ה ז’(ינ)ז’(רי)ז’(י): "Fooouum!! " פיה הפעור למלוא רוחבו, ראשה מורם עד-כדי-כך שיכולתי לראות כל אחת מהסתימות שבשיניה. ההברה האחת הזו נמוגה יחד עם פיה שנסגר, אחריו באו שתי רקיעות ושוב פעירת הפה הזו והצרחה המקפיאה והברה אחת "Susueen!!" (רק אחר-כך למדתי את מקצב השבע), שתי רקיעות והברה אחרונה, ששוב תפסה אותי לא מוכן, רועד באימה "Roooeek!!" ו- "Diiiiin!!" שהסתיימה יחד עם קפיצת השפתיים ושתי רקיעות.
סיימון, האח המלאך, התבונן בי באימה, מזכיר לי לשמור את הסתימות שלי לעצמי. "גורילה ששוקלת 4 טון, מה היא אומרת?" שאלתי את סיימון אחרי שהחיוורון נמוג והקפטן חזרה למקצב נשימות רגוע.

בד"כ היינו יושבים ולומדים את השפה מתוך המדריך. היא ידעה את השפה, לא היה לי ספק. היא סיפרה לי על הקונטרקטילים, המקור העליון והתחתון, ועל יכולתן של בנות-רודין לשלוט על פתיחת הנחיריים, ועל הטיית התנועה, ועל האותיות המאורכות/אווריריות שלהם, ועל מקצב השבע. על משמעות מרכיבי האות, על אותיות המביעות רגש ("אתה זכר, לכן, תמיד תדגיש את הדכדוך" היא אמרה לי וסימנה את מבנה האותיות של הדכדוך), ואיך לדבר שפה מבלי לפתוח את הפה, מבלי לשלוט על סגירת הנחיריים, ועם מערכת קול אחת בלבד. היא דפדפה בספר והניחה את אצבעה על תחילתה של פיסקה. קראתי: "לבת-רודין שתי זוגות קונטרקטילים בדרכי האוויר, כלומר, שתי מערכות קול. זוג אחד בטרכיאה המובילה אוויר בין הריאה הקטנה לבין הנחיר הקטן, וזוג אחד בטרכיאה המובילה אוויר בן הריאה הגדולה לבין הנחיר הגדול. בנוסף, יכולה בת-רודין להפיק הברות גם כאשר הנחיריים סגורים, באמצעות עפעף הבליעה. עובדה זו משייכת את בנות-רודין למשפחת הגזעים הסימפוניים (למרות שבנות רודין יתנגדו להשתייך למשפחה כלשהי המורכבת מזרים)"

אחר-כך, בערב, היינו שוב ראשונים בתור לדלפק התרופות. היא: "בתי חולים למשוגעים אף-פעם לא משתנים, תמיד אין תקציב, תמיד יש תור כזה לתרופות, ותמיד הטלוויזיה תקועה בערוץ היחיד שלא משדר";
אני (תוך כדי-כך שידי מונחת על משטח הסורק, הקרן הירוקה מודדת את ריכוזי החומרים השונים בדמי, מחשבת את ריכוז התרופה, מחטאת את אצבעי באלכוהול ודוקרת לתוכי את התרופה): "וזה לא משנה אם יש ערוץ אחד (כי עוד בשעות ההוראה חוויתי אינטראקטיבית את שנות השישים של המאה העשרים) או אלף מאתיים".

היא סיפרה על הז’(ינ)ז’(רי)ז’(י) שתרגמו עבורה חלקים מהמדריך הכתוב, הביאו אותה לרודין עימם, הניחו אותה בחדרם, הזהירו אותה להשפיל עיניים ולא לפצות את שפתיה, ואיך התגנבה, מבטה נעוץ על המרצפות הצהובות, ועיניה משתוקקות להביט בגובה העיניים. בהתרגשות תאירה את הנקטר שנדחף בפעם הראשונה מול פניה, ועל הלגימה הראשונה מהמשקה החמוץ "יש בו משהו שמקביל לאמפטמינים, ולסטרואידים. זה מעין משקה בריאות ברודין."
היא סיפרה לי על בנות רודין, גבוהות קומה אף יותר ממנה, חזקות לאין שיעור, על חמשת זרועותיהן, ועל זרוע העורף, ממש זרוע, לא כמו הצמה הזו. ועל שלושת הנבואות המתגשמות בכל אחת מבנות רודין, ועל האיים הצהובים, ועל תמרוני הקרב, ועל משחקי ההפריה "לי זה נשמע יותר כמו אונס", אמרתי. "אתה זכר, אתה לא מבין כלום".
היא סיפרה איך גבהה והתחזקה, איך העזה להביט בעיניהם לדבר את שפת חדוות הניצחון שלימדו אותה הז’(ינ)ז’(רי)ז’(י) ואיך הצליחה אפילו להביס בת-רודין שיכורה. איך נדרשה להרוג אותה: "קחי את האיברים, קחי את הלהבה" צעקו לה מסביב, מדגישים את חדוות הנצחון, ואיך הצליחה ממש לראות את האש מרפה את אחיזתה באיברים המובסים, ואיך בת-רודין דחפה את פניה אל תוך האיד הקלוש המתפוגג הזה, דוחקת בה לשאוף אותו פנימה אל תוכה. "ואז ראיתי הכל". "מה הכל?" התרסתי. "כל מה שקרה ברודין מאז שניתנה להם הנבואה, כל מה שקרה לאחותי בת-רודין שאת להבתה נטלתי, מיום שבקעה מביצתה באחד האיים הקטנים, דרך שלושת הנבואות שהתגשמו בה, וכל אחיותיהם שלהבתן התקיימה בה, ועד השיכרון הזה והצבע הצהוב שמסביב שמדכא את יצר הקרב". "בטח זה הנקטר הזה עם כל הויטמינים המסוממים שבתוכו".

כשידי על סורק התרופות והקפטן מאחורי היא לוחשת: "אם יום אחד תראה לי את הפתח שלך, אני אגרום לך להפרות אותי"; אני (תוך כדי שפשוף האצבע שעדיין קרירה מטיפת האלכוהול) סוגר את פי עד כדי התכווצות שרירים.

היא דפדפה בספר: "אתה רואה את זה?" קראתי את ראש הפרק: "המעמדות ברודין ואופן מתן השמות ליילודים – אתנחתא אנתרופולוגית". ראיתי את זה. "לי היו ארבע שמות" היא אמרה "לא הצלחתי להגשים את הנבואה השלישית"
"מה?"
"הנבואה השלישית, לפני שאת הופכת ללוחמת" והיא סיפרה איך הגשימה אותה הנבואה בקצה המרחב המוכר של רודין, ממש היכן שמצאו אותה הז’(ינ)ז’(רי)ז’(י), וכיצד הם מצאו אותה שוב והניחו אותה על המסלול לשפי-3. ואיך אספה אותה ספינת כורים, ואיך התגרו בה בפיותיהם הפתוחים, ואיך לחמה ואיך השפילו אותה בתא צינוק קטן, ואיך העבירו אותה לכאן ובטיפשותם הניחו את הספר בספריה. "הנה, תקרא את זה" היא דחקה בי וקראתי איך השמות מתקצרים ככל שהמעמד הצבאי עולה. הקראתי בקול רם: " החוויה, אם להאמין לאלה שראו, היא מדהימה: רבבות בנות-רודין, על נישקן, עומדות זקופות, רוקעות ברגליהן כאחת, ודוממות כאחת. האדמה רועדת, ויש האומרות שכל האי רועד."
"אני ראיתי" והחלק האנושי שבה גרם לה להזיל דמעה.

מהטמה גאנדי היה מעודד אותי: "בקרוב יהיה דיון על תקפותו של צו החיפוש שהוציאו עליך. אם תבוטל תקפותו, ויש לי ציפיות חזקות שאכן כך יקרה, אזי יבוטל גם המשפט ותוכל לצאת מכאן."
"טוב."
"השתנית לא? גבהת?" הוא הניד בראשו לגרש את ההרהור המוזר והתאכזב כשלא ראה בי התלהבות, ואולי חשב שאני באמת משוגע שאני לא רוצה לצאת מכאן ומגיע לי להשאר, אבל הוא לא רצה לפגוע באופטימיות שלו:
"הדברים פועלים לטובתך עכשיו" הוא לא הביט בי. שלא אקלקל לו את האופטימיות.

אחר-כך בתור לתרופות. היא: "אתה יודע ממה ה ז'(ינ)ז'(רי)ז'(י) מת? הוא נחנק בתוך הבגד הזה עם הכפתורים"
סיימון: "זה לא נכון (עוצר את התור לטובת המשפט הזה) מעולם לא היה כאן משהו כמו שאמרת"
היא: "הוא צרח וצרח, כשנחנק, הכאב שלו היה כל-כך חזק שכולנו סבלו מזה, שתי אחיות מתו. תבדוק מה קרה כאן לפני שנה, בדיוק בשניים באוגוסט"
סיימון: "שטויות, זה היה סלמונלה במזון"
היא: "כן, והסריקות לא הצליחו לגלות את זה לפני זה הרג?"
אני (לסיימון): "גורילה ששוקלת 4 טון, מה היא אומרת?" האח המלאך אפילו לא צחק.

לאט לאט התחילה להתרקם התכנית. היא: "כשתצא מכאן אתן לך את הביציות שלי"
אני: "בשביל מה?"
היא: "הן מכילות חלק מהלהבה שלי, את הלהבה של קינדין שהבסתי, ואת הלהבות של כל אלה שהיא הביסה"
אני: "להבה, זאת אומרת נשמה?"
היא: "זה הקשר שלהם לבריאה שמגיע עד בת-רודין הראשונה שהתהלכה על-פני האיים. תיקח אותם בחנקן נוזלי, אני אסחוב קצת מהמעבדה. תעלה על מעבורת לאלפא קנטאורי, משם למערכת פרסק, ומשם תצטרך לשחד מישהו שיביא אותך לשפי-3. אין תחבורה ציבורית. בדיוק בנקודה הזו (היא רשמה סידרה של מספרים), תתגנב לכמוסת מילוט ותשייט בכיוון הכללי הזה. כבה את המכשירים, נתק את מקור הכוח. הז’(ינ)ז’(רי)ז’(י) יכולים לקלוט רק אותות מצוקה ביולוגיים. המתן שיגיעו ובקש מהם להגיע לרודין." והיא עשתה לי קורס זריז בשפה האינטואיטיבית של הז’(ינ)ז’(רי)ז’(י): "כל מה שצריך לעשות זה להשמיע זימזום, תוכל להקליט את עצמך מזמזם, ולדבר בכל שפה שאתה רוצה. הם קולטים ומבינים את הדברים לפי תנועות הגוף, טון הדיבור, החיתוך, שינויים הורמונליים, קצב הנשימה, וההילה שלך. ייקח להם בערך 30 דקות לקבוע נקודת ייחוס לגביך, ואחר-כך תוכל לדבר אליהם איך שאתה רוצה. כשהם 'ידברו' פשוט תשמע את זה בתוך ראשך"

ההימור של הקפטן היה טוב. כשבועיים לאחר מכן הגיע המהטמה עם צו בידו: "אתה חופשי". קיבלתי את בגדי המקוריים, את התיק עם המגבת שהבאתי לכאן בתמימותי והחלקתי פנימה את הבקבוק עם החנקן הנוזלי והביציות. "נהדר" אמרתי לעצמי: "הנה הם משחררים אותי, והדבר הראשון שאני עושה זה להוכיח להם שהייתי צריך להשאר במוסד".
סיימון: "בהצלחה, ושלא נראה אותך כאן"
הקפטן רקעה שתי רקיעות.
"גורילה ששוקלת 4 טון, לאן היא הולכת?" שאלתי את סיימון.

זכרתי הכל: מכרתי רכוש, חיסלתי חשבונות בנק, עליתי על מעבורת, אלפא-קנטאורי, פרסק, הנחתי את כל רכושי בידיו המגורזות של מפקד מעבורת לשפי-3, ונכנסתי לכמוסת המילוט ממש בזמן המתאים (פוצע את קצין האנרגיה הראשי שעמד בדרכי).

והנה אני עכשיו, בכמוסת המילוט הקטנה, חושך מסביב, חציתי כבר את גבול החלל הממופה של האו"ם, וזרקתי את המפה מתחת למושב. בידי המטען המוזר צף בחנקן נוזלי, פתק מוצמד אליו ובו האותיות המאורכות בשפת המלחמה של בנות-רודין. אני מביט שמאלה, מביט ימינה אין אף אחד. אני לגמרי לבד. אני מנצל את ההזדמנות ומפהק. קצת רעב, וגם צמא, אבל הפיהוק עושה לי טוב. עוד מעט, אולי, יגיעו הז’(ינ)ז’(רי)ז’(י). יש רק דבר אחד שאותו לא אספר אפילו ל ז'(ינ)ז'(רי)ז'(י): איך קיבלתי את ההורמונים האלה.



נושא נכתב על ידי נשלח
  שפת המלחמה של הקפטן בן רוט 03:37 04/08/2002
  נחמד. מאד נחמד שלמקו 06:35 04/08/2002
  תודה, ממש תודה בן רוט 10:48 04/08/2002
  לא שהסיפור לא עומד בפני עצמו שלמקו 05:04 05/08/2002
  בסיפור יש ניטפוק יותר גדול בן רוט 21:20 05/08/2002
  טכנית, אתה צודק. שלמקו 03:22 06/08/2002
  טוב בהרבה מהצגת הנתונים סתם, כמובן NY מאושר 01:46 05/08/2002
  מה שהוא אמר יעל 04:14 05/08/2002
  עם בסוף = אם[[ל''ת]] יעל 04:15 05/08/2002
  שפה ''מדוברת''. שלמקו 03:23 06/08/2002
  שמח שאהבת את הסיפור בן רוט 21:47 05/08/2002
  שים לב לדוגמת הדיאלוג שכתבת: שלמקו 03:26 06/08/2002
  בקשר לדיאלוג - לי זה קטע את רצף הקריאה יעל 04:55 06/08/2002
  ניתן לכתוב *בכל* צורה שהיא. באמת! NY מאושר 05:19 06/08/2002
  המשפט שכתבת הבהיר את עמדתך בן רוט 04:48 09/08/2002
  על חלק מהערותיך אני חולק בן רוט 22:30 05/08/2002
  הבהרות: NY מאושר 05:00 06/08/2002
  פטור בלא-כלום אי-אפשר בן רוט 23:07 09/08/2002
  well - Preacher 02:30 10/08/2002
  אף אחד לא מת - NY מאושר 04:04 10/08/2002
  חוקים נועדו שיעברו עליהם Preacher 02:18 10/08/2002
  אני שמח שהבאת את ראמא כדוגמה, NY מאושר 03:53 10/08/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.