בסיפורים בעלי נימה הומוריסטית (ולא רק) כמו אלו שהזכרת, גם אם הסיפור נע בין שתי אפשרויות הרי שזו המתגלה כנכונה לרוב לא נצפתה כלל על ידי הקורא, וזו הפואנטה (במובן של
סיפור פואנטה"). בסיפור שאינו סיפור פואנטה, ושנע בין שתי אפשרויות, יופיו של הסיפור יכול להתבטא בכך שאין הכרעה לאפשרות כלשהי. ישנם רמזים לשני הכיוונים, אך לא ניתן להגיע ל"פתרון". כך, בסיפור אחד הקורא נחשף לשתי האפשרויות, רואה את הסיפור והדמויות משתי נקודות המבט, ומתקיים מתח בין המציאויות שייתכנו. בניגוד לחיי היומיום, הכרעה אינה חייבת להתקיים עבור הקורא. כך הדבר גם בסיפור הזה, אף שבגלל היותו קלישאי כל כך (ובעיות בסיפור עצמו) אין כמעט מתח בגלל האפשרויות המנוגדות. דוגמה לסיפור טוב בו מתקיים מתח כזה הוא סיפור דוד ובת-שבע (מל"א י"א), בו לא ברור האם (א) אוריה יודע (או לא) והאם (ב) דוד חושב שאוריה יודע (או לא).