מעט מאוד דיסלקטים מסוגלים או מעוניינים לעסוק בתחום שכל כך לא קשה להם בו כמו כתיבה ספרותית. אלה שמשום מה כן בחרו בזה כתחביב, צריכים תשומת לב כפולה ומכופלת בכדי לודא שלא נפלו טעויות בכתיבתם. דיסלקציה, אגב, אינה שקולה לחוסר שליטה בשפה. דיסלקט יכול להחזיק באוצר מלים גבוה ולשלוט טוב בתחביר ובמרכיבים אחרים של השפה (תלוי, כמובן בסוג ובחומרת הפגיעה שלו). במקרה כזה, כל עוד הבעיה היא רק בטכניקה אין מניעה לתת את הסיפור לאדם אחר להגהה ולשכתוב. כשהבעיה היא בידע ובהבנה של כללי השפה (כפי שהתרשמתי מהסיפור שלך), ניתן לתקן את הדבר, אבל זה דורש לימוד והשקעה רבה.

ולימוד והשקעה זה גם מה שנדרש מעולים חדשים בטרם הם יכולים לכתוב ברמה הראויה בשפה של המדינה שאליה היגרו. לא לחינם קשה כל כך לסופרים שהיגרו למדינה שבה מדוברת שפה אחרת. דרוש להם מאמץ רב עד שהם רוכשים שליטה מספקת בשפה של המדינה הקולטת, ולעתים תכופות הם מעדיפים להוסיף ולכתוב בשפת המקור שלהם.

ביקורת זה טוב, ואין ספק שאת זקוקה לה, אבל מה שאת עושה זה לנסות לרוץ לפני שלמדת ללכת כהלכה. השפה היא היסוד שעליו נשענים כל הדברים האחרים. כמה שלא תלמדי איך לבנות דמויות, קווי עלילה וכל השאר, כל עוד השפה שלך רדודה ומלאה שגיאות, לא יהיה לסיפור שלך כל ערך. רעיונות וסגנון הם דברים חשובים, אבל הם מותרות כאשר אין לך את הכלים היסודיים של השפה. השפה מספקת לך אוצר של דימויים, נותנת לך מטאפורות, מבנים ספרותיים, ומספקת לסיפור יסוד איתן לעמוד עליו. כל תיקון שתעשי לסיפורים שכתבת מבלי שהעמדת אותם קודם לכן על אותם יסודות יציבים שמספקת השפה - יהיה, בפועל, חסר ערך.

ובתור התחלה - אנא הרגילי את עצמך לשנות את הטעות הצורמת ביותר שלך - הנטיה שלך להכניס תחילית 'י' במקום 'א' בגוף ראשון יחיד בעתיד. אני "אוכל", "אגיד", "אעשה", "אפעל" - לא "יפעל". לא יזיק אם תעשי זאת גם בשפת הדיבור שלך. זה נכון וזה נשמע ה-ר-ב-ה יותר טוב.