מבחינתי הסיפור הוא מעין בדיחה. במשך כל הסיפור מראים לנו כמה ביטחון יש לשני הילדים בחי (חי הזר, משחק מילים דבילי אך משעשע), כאשר בהתחלה אנחנו מקבלים אותו כגאון שבאמת לא טועה; אולם ככל שעובר הזמן מתגברת התחושה שמשהו פה לא בסדר. הוא לא טועה, והוא שכנע את המורה לגיאוגרפיה שהעולם שטוח? גרם למורה למתמטיקה להתפטר בייאוש תהומי? אצלי לפחות נבנתה ההרגשה שאולי הבחור הזה מנצל את הביטחון של כולם בהיותו גאון למעשי קונדס כאלה או אחרים. אין ירח? אין כוכבים? אתם *בטוחים* שהבחור הזה הוא ילד גאון שלא טועה?
לא. אנחנו לא בטוחים. למעשה הוא בכלל חיזר. אם *זה* לא מפריע לנעמה ולמספר, למה שיפריע להם שאין ירח? הרי הם שניהם ילדי שמנת כאלה, עם הורים עשירים. המספר אפילו מעיד על עצמו שהוא קצת איטי (?). הם - וכנראה גם המורה לגיאוגרפיה - פשוט מאוד Gullible. אולי כל הסיפור מראה לנו עד כמה העולם שאנו חיים בו, כולל אנחנו כקוראים, נכון להאמין לדברים רק בגלל שהם מסעירים.
סוף הסיפור פשוט שובר את כל מה שבנינו. זה לא ילד גאון, זה חיזר עם מחושים, והוא מתייחס אל המספר וחברתו בצורה של הורה המספר סיפור, או כמו בארני הדינוזאור לחבריו ("אני לא טועה, ילדים. אין ירח"). זה סיפור פואנטה שנועד להעלות חיוך, קצת כמו "פצקרשת" הזכור לטוב.

בשונה ממנו, כאן יש יותר מדי מקום לפספס. כל מה שכתבתי עד עכשיו הוא מאוד מהוסס, ובכלל לא בטוח. עניין החומוס, הלבנה, הקורטקוביין, ההתאהבות, האיסלאם - כל אלה הם פרטים מכבידים, שלמרות שיוצרים רקע מעניין, גם מסיטים את תשומת הלב מהסיפור. הפואנטה לא מספיק ברורה. האם זה בצחוק? האם ברצינות?

אשמח לשמוע ממך, ראנדום. עד כמה התיזה שלי דומה למציאות, אם בכלל, או שהכל בראש שלי. למה בעצם התכוונת בסיפור הזה?