בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
מציאות פלוס
נכתב ע''י: Duke of Erl (IP Logged)
תאריך: 06:36 18/07/2002

3
במהלך החודשיים הבאים חשבתי רק על זה. וכשנמאס לי לחשוב החלטתי לבדוק, החלטתי לחפש את המטען הבא, את הצלף הבא, את הדוקר הבא, מהדורות החדשות הציעו מבחר נרחב של אפשרויות. לא היה אכפת לי מהסיכון, ברוב טיפשותי . הרגשתי שאני חייב לעצמי את הידיעה אם יש משהו שאני יכול לעשות בנידון, אם אני יכול לעצור את זה.
התחלתי להסתובב הרבה בקניונים, לסוע באוטובוסים, לעמוד בתורים, רק בשביל להיות שם. יעל החליטה שהשתגעתי, שהדם עלה לי לראש ושאני חושב שאני איזה סופרמן. נפרדנו, אבל נשארנו ידידים, אני בגלל שעדיין רציתי אותה והיא בגלל שהיא חשבה שאני "אמנם מטורף אבל עדיין בן אדם טוב", גם כן נחמה.
זה לא עבד, חודש שלם הסתובבתי ברחבי העיר וכלום. הו הפיגועים לא נפסקו, הם פשוט לא קרו לידי. אמא שלי התחילה לדאוג, היא קיבלה מכתבים מבית הספר על כל מני ימים שלא הגעתי. לפחות פגשתי אנשים חדשים, אמנם רובם היו מאבטחים שגילם לפחות כפול משלי אבל למדתי מהם כמה דברים על איך לזהות מחבל. הסוד הוא בפרטים הקטנים, לוחית זהוי רופפת, יד שנשלחת ללטף זקן שכבר לא קיים, נואנסים קלים במבטא.
בתום החודש נמאס לי, החלטתי לותר ולהתחיל להשקיע בלימודים כמו נער נורמלי, בבוקר הלכתי לבית הספר.
הגורל תמיד תופס אותך לא מוכן, והפעם הזאת לא היתה שונה. זה היה בהפסקה שאחרי שיעור פיזיקה, השיעור הלפני אחרון ביום ארוך. יצאתי לקפיטריה לכוס קפה כדי להחזיק מעמד בהיסטוריה, המקום היה קרוב לשומם בשעה הזאת של היום. ישבתי לבדי ולגמתי בזהירות מהקפה הרותח כשפתאום הרגשתי מכה חזקה בגב, נפלתי על הרצפה מעוצמת החבטה ותהיותי בקשר לחפץ שפגע בי התפוגגו כשהרגשתי את תולצת בית הספר שלי נספגת בדמי החם.
לא יכולתי לראות את תוקפי, בקושי יכלתי לזוז, הכאב היה גדול מדי. ידעתי שאני חייב לפעול, לפני שהוא ינסה לסיים את מה שהתחיל. לא רציתי לגמור את חיי על המדרכה האפורה והקרה של בית הספר, או בכל מקום אחר לצורך העניין.
החזיונות באו אלי בעוצמה נוראית! במשכן של כמה חלקי שניה הספקתי לראות, *לא*, להרגיש חיים שלמים.^ ילדות קשה, עוני ורעב, עבודת פרך בגיל צעיר, ובכל שלט האוייב, צל שהעיב על הכל. לימדו אותי לשנוא אותו, לחשוב, לדעת, שהכל באשמתו, שהוא לקח לנו הכל, כל מה שהיה שלנו לפי הקוראן. אחר כך היה מחנה הפליטים, הסיוט המתמשך של חוסר האונים, של צפייה במשפחתי גוועת לנגד עיני, ואז התקווה, מוצא בשביל משפחתי, וישועה בעולם שאחרי בשבילי וכל זאת בשביל לעשות את מה שחינכו אותי שהוא נכון, צודק.
ההרג הפריע לי בהתחלה, אבל לא לאורך זמן. הם גרמו לי להבין שאין מוצא אחר, שרק בזכות אנשים כמוני העם שלנו יוכל לנצח, את המוסר דחקתי הצידה לטובת הלאומנות.^
ידעתי מה קורה. מבלי לראות ידעתי שהוא כורע מעלי, מבלי לראות ידעתי שהוא מרים את היד לדקירה אחרונה, אחרונה בשבילי בכל אופן. אבל זה היה יותר מזה, לא רק שידעתי מה הוא עושה, ידעתי איך הוא עושה את זה, איפה בדיוק הוא נמצא. הרגשתי את ידו מגיעה לשיא הגובה ומתחילה במסלולה שאינו ניתן לשנוי, אבל הרגשתי לא רק את ידו, ידעתי איפה נמצא כל איבר בגופו וכיוונתי את הבעיטה המסורבלת למקום הרגיש ביותר. הוא התקפל, אבל הוא לא היחיד שסבל, אני סבלתי איתו. הרגשתי כאילו מישהו נסע עם טנק על הבטן שלי, אשכי התפוצצו, שנינו נאנקנו בכאב, הוא נפל אבל אני כבר לא יכולתי לרדת נמוך יותר.
זה גם היה היתרון שלי, אני כבר סבלתי מטראומה בעקבות הדקירה, אבל הכאב היה חדש לו, לקח לו יותר זמן להתאושש. לצידי קרצה לי אבן אחת, התכליתיות שבה רוצצתי את גולגלתו הפתיעה אותי.



4
"יתגדל ויתקדש שמה רבא, בעלמא די-ברא כרעותה וימליך מלכותה, ויצמח פורקנה ויקרב משיחה בחייכון וביומכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן"...
המלים הנוראות בקושי חדרו להכרתי, אותו רצף משפטים שמבשר את הגרוע מכל. ניסיתי בכל כוחי להיזכר במועט שידעתי על יובל, אבל מחשבותי נדדו שוב ושוב לאותו כיוון. גם אני הייתי אמור להיות שם, קבור 2 מטר מתחת לאדמה כשכל מי שהכרתי בחיי הקצרים עומד מסביב, חלקם בוכים, חלקם המומים וחלקם, כמוני עכשיו, מנסים להיזכר בי אבל לא מצליחים, מחשבותיהם האישיות מתערבבות בתחושת האבל, אבל שכבר הפך לחלק מהשגרה.
בסופו של דבר נזכרתי במשהו, אירוע בעבר, חוויה אחת בחיי שיובל השתתף בה, באותו רגע ידעתי שלא אשכח אותה עוד לעולם.

זה היה ה-30 למותו של יובל, הם קוראים לזה ה-30 להרצחו. אני חושב שזה עוזר להם, עוזר לפרוק את הרגשות ע"י הבעת זעם. ללויה לא יכולתי להגיע, הייתי בניתוח, הניתוח שהציל את חיי. רק לאחר שבוע שחררו אותי מבית החולים. יעל עזרה לי לצאת מבית העלמין בתום הטקס, היה לי כסא גלגלים, עדיין הייתי חלש, אבל החלטתי שאני רוצה ללכת בעצמי לקבר, לא ידעתי למה, זה פשוט נראה נכון.
הרופאים אמרו שיקח לי הרבה זמן להתאושש, אבל שאין מה לדאוג ותוך 3-4 חודשים אני כמו חדש. אני לא חשבתי כך, לאט לאט חדרה לתוכי הידיעה. בעוד לא יותר משבועיים לא רק שאני אחזור לעצמי אני אף אהיה חזק יותר, לאט השתלטה עלי התובנה שיש לי יעוד, וששום דבר לא יוכל לעצור אותי.
יעל, חברתי הטובה ביותר, הכנה ביותר, והיחידה שסיפרתי לה את האמת, חשבה שהמצאתי את הכל. בהתחלה היא אמרה שאני הוזה, אבל כשלא שיניתי את סיפורי גם לאחר שיצאתי מבית החולים היא התחילה להאמין שזה פסיכולוגי, שהייתי חייב להמציא תרוץ, סיבה כלשהי למה שקרה לי. לבסוף הצלחתי לשכנע אותה שלפחות לא תשלול את האפשרות שסיפורי נכון, גם אם היא לא מאמינה בו. אני לא יודע אם היא הייתה כנה או אמרה זאת רק כדי לרצות אותי אבל לי זה הספיק. עכשיו היה לי עם מי לשוחח על עתידי, העתיד שראיתי בבהירות כה רבה.
הטיעון האחרון והנואש שלה כנגד תכניתי היה ועידת השלום הקרובה שלפי אנשים מסויימים תשים קץ למעגל הטרור, אך אף על פי גילי הצעיר ידעתי שזו לא הועידה הראשונה שנראית מבטיחה וכנראה שגם לא האחרונה. לכשתתחיל שוב האלימות, אני אהיה שם כדי לדאוג ששוב שום אב לא יגיד קדיש על בנו שנרצח, זהו יעודי, אלה הם חיי, איני יודע למה או איך, אך אני יודע את שעלי לעשות.



נושא נכתב על ידי נשלח
  מציאות פלוס Duke of Erl 06:33 18/07/2002
  מציאות פלוס Duke of Erl 06:36 18/07/2002
  נחמד. הזכיר לי את באפי. יעל 12:05 19/07/2002
  לא יודע... שלמקו 22:03 18/07/2002
  נו באמת.... Duke of Erl 01:38 20/07/2002
  פתיחה נחמדה לסיפור NY מאושר 02:57 20/07/2002
  זה בדיוק זה Duke of Erl 05:43 20/07/2002
  אני לא הייתי מודה בזה אם הייתי אתה... אבישי 06:45 20/07/2002
  אבל אתה לא אני Duke of Erl 09:37 20/07/2002
  לא קריטי אבישי 12:12 20/07/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.