בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
מציאות פלוס
נכתב ע''י: Duke of Erl (IP Logged)
תאריך: 06:33 18/07/2002

1
בפעם הראשונה שזה קרה, הלכתי לי בשינקין עם החברה. זה לא היה משהו רציני בינינו, עדיין לא, אבל בהחלט נהננו.
בדיוק יצאנו מאחת מחנויות הבגדים, יעל לבושה בבגדים חדשים שחשפו את רגליה, יותר מדי לטעמי, כל גבר ברחוב הסתכל עליה. השמש חיממה אותנו אחרי הקור שנבע מהמזגן בחנות.
לא באמת חיפשתי אותו, למרות כל מה שקרה בזמן האחרון, למרות כל מבזקי החדשות וכותרות העיתונים השחורות המלוות בתמונות של פנים, זה עדיין לא נחת עלי, לא באמת. לא יכולתי להאמין שגם לי זה יכול לקרות.
ואז התחילו היריות!
הכדור הראשון פגע בתיק שיעל החזיקה, הבאים ניתזו מהמדרכה לידנו. אחרי הרגע הראשון של הלם באה הפאניקה. כולם רצו, חיפשו מחסה או שסתם התרוצצו ללא כיוון.
שני חיילים שעמדו בצד השני של הרחוב פתחו באש לכיוון ממנו באו היריות, אבל ראיתי שזה חסר תועלת. מסביבי נפלו כמה אנשים , דם זורם ממקומות שונים בגופם ולא היה להם סכוי ממשי לפגוע ביורה, הוא עמד על אחד הגגות והיה לו מחסה מצויין.
יעל, שגררה אותי לתוך הקיוסק לידו היינו, לחשה לי שהיא פוחדת. היא אמרה לי שזה נורא ומישהו צריך לעשות משהו. היא לא התכוונה אלי, היא בחיים לא היתה מעלה על דעתה להגיד לי את זה אם היא הייתה יודעת מה אני אעשה, אבל ברגע שהיא אמרה לי את זה הבנתי, מישהו באמת חייב לעשות משהו ואני כנראה היחיד שראה שהחיילים לא פוגעים, שעוד מעט וגם הם יפלו.
פתחתי בריצה, יעל צועקת אחרי, צורחת שאני משוגע. המחבל ראה אותי אבל היו לו רק כמה שניות בודדות עד שהגעתי לכניסה לבניין בו הוא נמצא, רק כדור אחד שרק לידי. זאת היתה הריצה המהירה ביותר שרצתי אי פעם. ואז הייתי בחדר המדרגות. רצתי למעלה, עולה שתים-שלוש מדרגות בכל דילוג. כשהגעתי לקומה הרביעית והאחרונה כבר התנשמתי כל כך חזק שחשבתי שאני עומד להתעלף.
איכשהו אזרתי כח ועליתי בסולם לגג. רגע לפני שפתחתי את הדלת בתקרה עברה בי מחשבה מטרידה, "הוא בטח יודע שאני בא, הוא ראה אותי הוא ירה עלי, וכשאני אפתח את הדלת, הוא יירה עלי שוב, הפעם מטווח אפס." לא היה לי סכוי, פחדתי למות. אז ירדתי.
כשהגעתי לרצפה עמדתי מספר שניות בהן נשימתי הוקלה במעט, התחלתי לחשוב מה אפשר לעשות. בעודי חושב שמתי לב לשקט, לא נשמעו יריות.
אם כך צדקתי, הוא מחכה לי, אבל חייבת להיות דרך, חייבת!
ליד הכניסה לאחת הדירות עמדו שלושה מיכלים של מים מינרליים. לא הגדולים האלה של עשרים ליטר, הקטנים יותר, של איזה עשר. מה שאומר לפי שיעורי הכימיה שזכרתי שכל אחד מהם שוקל כעשר קילו, כבד מדי. הרמתי אחד מהם למרות שזה היה נראה לי חסר סכוי, לא היה שום דבר אחר בקומה ולא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז זמן. המיכל נראה לי קל ממה שציפיתי, "אז ככה זה כשאתה מוצף אדרנלין" חשבתי.
הטחתי את המיכל בכל כוחי כלפי מעלה. הוא פגע בדלת הברזל שבתקרה והעיף אותה מציריה תוך הפקת הד מתכתי עצום. שניה לאחר מכת הפלסטיק במתכת נשמעו היריות ופגיעת המתכת בבטון של רצפת הגג, אבל אני לא חיכיתי. כשהכדור הראשון נורה אני כבר הייתי בראש הסולם, קנה הרובה היה מכוון למיכל הפלסטיק, המחבל לא טרח לברר מי פרץ את הדלת וירה לעבר הדבר הראשון שעבר בפתח, היד שלי היתה הדבר השני. תפסתי את הרובה ומשכתי. הרובה השתחרר מידיו של המחבל ונפל לחדר המדרגות. המחבל לא איחר ליפול בעצמו וכשהוא נחת נשמע קול מחליא של פיצוח עצמות.

זה היה הסוף, ככה לפחות חשבתי. אחר כך הגיעו המשטרה והעיתונאים, התמונה שלי היתה בעמוד השלישי של עיתון אחד וברביעי של עיתון אחר. ישר אחרי הכתבות על הפגישה האחרונה של ראש הממשלה עם נציג זה או אחר של האמריקאים. אז נכון שאף אחד לא נהרג, אבל יעל חשבה שהייתי צריך להיות בעמוד הראשון, היא אמרה לי את זה כמה פעמים עד שהבהרתי לה שאני לא רוצה לדבר על זה יותר.
היא הבינה, היא אמרה לי שהיא גאה בי ושבשבילה אני תמיד אהיה בעמוד הראשון. אני רק נדתי בראשי והערתי משהו על עיתון בית הספר על כל עשרים ושלושה עותקיו.


2

בשבועות שלאחר מכן הכל חזר לקדמותו. הפיגועים נמשכו, כמוהם כשיחות הפוליטיקאים להשגת הפסקת אש וכשלונות קבוצות הכדורגל הישראליות כנגד שאר העולם. ובנימה אישית יותר, תהילתי הקצרה בקרב מכרי חלפה לה ואני המשכתי כרגיל, כלומר להיכשל במבחנים. זה לא שאני טיפש, כן אני יודע שזה לא חכמה שאני אומר את זה על עצמי, אבל גם החברים שלי חושבים שאני חכם, וזאת לפי סקר בעל פה שערכה בשבילי ידידה שלי לפני כמה חודשים. זה פשוט שאני לא מסוגל לשבת וללמוד.
אני מוצא כל תרוץ אפשרי לא להתכונן למבחנים ולעשות שעורי בית. בין אם זה לצאת עם חברים ובין עם זה לראות את התוכנית החדשה בטלויזיה שאף פעם לא באמת רציתי לראות אבל במחשבה שניה יכול להיות שכדאי, רק לחמש דקות. חמש דקות זה מושג אצלי, זה אומר כל תחום זמן שהוא בין חצי שעה לשעתיים עם אופציה להארכה במקרים דחופים, כמו למשל לצורכי אוכל או שיחות טלפון.
בכל אופן מה שאני מנסה להגיד זה שהכל חזר לקדמותו.

אותו יום דוקא התחיל טוב, אבל בדרך חזרה מבית הספר זה קרה שוב. רק שהפעם הכרתי במציאות, הפעם ידעתי שאנחנו חיים במדינה מטורפת, שכל רגע אתה יכול למות ואפילו לא תדע למה. בדיוק הרהרתי בכך כשראיתי אותו עולה על האוטובוס שלי, לבוש במדי א' קומפלט עם הכומתה החומה והרובה, כביכול בדרך הביתה. הוא לא היה החייל היחיד שעלה אבל הוא היה יוצא דופן, משהו בו היה חשוד, רק שלא יכולתי לשים את האצבע על זה. היה לו תיק. אבל משהו עצר בעדי, לא יכולתי סתם להתנפל על בן אדם רק לפי תחושה, במיוחד על חייל. חיכיתי שהוא יעשה משהו מפליל, שאני אראה אקדח, סכין, משהו... פתאום הבנתי מה לא בסדר, הרובה! זה לא היה M-16 או גליל, משהו אחר שעוד לא ראיתי, משהו שאף חייל צה"ל לא השתמש בו, קלצ'ניקוב. אך הרובה לא היה הסכנה, לא הוא שגרם לי לצמרמורת. מרחק של חצי אוטובוס הפריד ביננו, מרחק שנות אור. ידו נשלחה לעבר התיק שהונח על הרצפה, קמתי מהמושב. הוא תפס את הריץ' רץ', צעד אחד, ^לא מהיר מספיק^. יד שניה אוחזת בתיק, צעד שני,^ יותר מהר אבל עדיין לא מספיק^. הריץ' רץ' מתחיל להיפתח, סנטימטר, צעד שלישי, ^מהר אולי עוד לא מאוחר^. עשר סנטימטר, ברק מתכת חומה בתוך התיק, צעד רביעי,^ רחוק מדי^. שתי ידיים אוחזות קצה חוט תיל כל אחת, מתחילות להתקרב אחת לשניה, אני מזנק,^ לא מספיק תנופה, אני לא אגיע...^ עיניים כהות נישאות לעברי, מזהות מבינות, למרות זאת נחושות. אני באויר למשך שתי שניות,^ נצח^. אני עובר לאט את המרחק, סנטימטר אחרי סנטימטר, ^מרחף, דואה, נשאר באויר יותר מהאפשרי^, ואז אני פוגע. ידי אוחזות בידיו, מסרבות להרפות. אני נאבק בו, אך גם הוא אינו מרפה. כל כוחותינו מרוכזים בעימות, לחיים ולמוות, כל אחד ומטרתו. כשכמעט ולא יכלתי להמשיך זה נפסק. ידיים גדולות תופסות אותו , ידיים אחרות לוקחות ממנו את התיילים, חיים!

אחרי שהכל נגמר ברחתי משם. לא יכולתי להאמין, לא יכולתי לקבל את זה, האם נגזר עלינו לחיות באימה מתמדת? לחשוד בכל אדם שאנחנו רואים? הרגשתי שאני צריך להיות לבד ולא רציתי לחכות להמולת התקשורת. ידעתי שאם ארצה, הפעם אני אגיע לעמוד הראשון. יכולתי להיות גיבור, שוב, והפעם זה לא ישכח במהרה. אבל זה לא עניין אותי.
היחידה לה סיפרתי על מה שקרה היתה יעל, ידעתי שאני יכול לסמוך עליה שלא תספר לאף אחד. על ההורים שלי אין מה לדבר, אמא היתה נכנסת לפאניקה. בהתחלה היא כעסה, היא אמרה שאני צריך לקבל פרס על מה שעשיתי ושכולם צריכים לדעת איזה אמיץ אני. אבל אני לא הרגשתי אמיץ, הרגשתי שאני פוחד, שאני חסר אונים. אז אולי לא קרה כלום הפעם אבל מה יהיה הלאה? אי אפשר להמשיך לחיות ככה.
ועוד דבר, הרגשתי שהיה לי מזל שהגעתי בזמן. לא, יותר מזה , הרגשתי שקרה לי נס, לא הייתי אמור להספיק. הזינוק הזה, עוד לפני שהייתי באויר ידעתי שאני לא אצליח, אבל איכשהו כן הצלחתי, איכשהו השגתי את הבלתי אפשרי. זה גרם להכל להראות לא מציאותי, כמו באיזה סרט פעולה שבו השחקן הראשי יכול לעשות הכל קצת יותר טוב מכל השאר, רק שבמציאות לא חייבים לשמור את השחקן חי בשביל סרטי ההמשך.
בסופו של דבר הוחלט שהיא סולחת לי, תודה רבה באמת, ושאם אף אחד אחר לא יתן לי פרס אז היא תעשה את זה. זאת היתה הפעם הראשונה שלנו.



נושא נכתב על ידי נשלח
  מציאות פלוס Duke of Erl 06:33 18/07/2002
  מציאות פלוס Duke of Erl 06:36 18/07/2002
  נחמד. הזכיר לי את באפי. יעל 12:05 19/07/2002
  לא יודע... שלמקו 22:03 18/07/2002
  נו באמת.... Duke of Erl 01:38 20/07/2002
  פתיחה נחמדה לסיפור NY מאושר 02:57 20/07/2002
  זה בדיוק זה Duke of Erl 05:43 20/07/2002
  אני לא הייתי מודה בזה אם הייתי אתה... אבישי 06:45 20/07/2002
  אבל אתה לא אני Duke of Erl 09:37 20/07/2002
  לא קריטי אבישי 12:12 20/07/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.