קודם כל לקח לי יומיים לקרוא את הסיפור... בדרך הביתה מהעבודה. זה אחד היתרונות באוטובוס...

לעניננו.

הסיפור מריח כטוב, נשמע כטוב, נקרא כמעט כטוב, אבל הוא לא. כיוון שהוא סיפור פואנטה, התחושה בסוף הסיפור שהפרטים בסיפור אינם משרתים שום מטרה. והפואנטה לדעתי, פיספסה את עצמה.

החלק הראשון עוד סביר, מזכיר לי סיפורי ההרפתקאות שקראתי בילדותי על בלשית מתחילה המגיעה לבית רחוק מכל אדם.

למה אנדרואיד? למה לא אדם חי. האפקט הפסיכולוגי מתפספס כאן, ואם ברובוטים עסיקנן אז קצת נדוש. השימוש במדע הבידיוני לטעמי הוא מאולץ כדי לייצר פתרונות של "יש מאין". השימוש במדע בדיוני מנטרל את יכולת הסיפור להגיע לרמות גבוהות יותר, פילוסופיות יותר, ובעצם נשען על פתרון שגם צורת החשיבה בסיפור לא טורחת להסביר. כך שמה שיוצא נראה כך: אם אתה רוצה- תקבל את הסוף, אם אתה לא רוצה, בעיה שלך.

החלק השני, סלח לי על הבוטות, אולי מעניין לשם עצמו, אבל בסופו של דבר מצוץ מהאצבע.

התחושה שלי היא שהסיפור הומצא תוך כדי הכתיבה שלו, כמות שגיאות הכתיב גדלה עם המשך הסיפור, המחשבות התפזרו. תיאורים חזרו על עצמם. התסכול הוא גדול כיוון שאם התחלת הסיפור היתה מדוייקת יחסית, ההמשך לא היווה את מימוש הבטחה או סתר לגמרי את ההבטחה, הוא פשוט כאילו התחיל מחדש...

תקן אותו. פקס אותו.... תצליח!