בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
חלום ליל חורף. חלק א'
נכתב ע''י: Odin (IP Logged)
תאריך: 11:23 17/07/2002

*עולה ירח ומתחיל הליל*
*נושק החושך לערבות הרפש*
*רק לדבר אחד עוד אייחל,*
*מותו של גוף שמתה בו הנפש.*


הבית היה ישן יחסית. הבית עמד על מצוק נישא מעל הים, מוקף בסלעים חסרי כל יחוד וצורה מוגדרת. היה אמנם מן יופי קודר בגלי הים המתנפצים על תחתית הצוק, ובשחפים הצועקים מפעם לפעם בין הסלעים, ורוב הסיכויים, שהמקום נראה פשוט מהמם בשקיעה מוצלחת, אבל עם זאת זה היה עדיין בית ישן ואפור העומד על גוש סלע.
נורָן יצאה ממכוניתה והתקדמה לכיוון הבית. כשהיא עלתה בדרך המתפתלת שהובילה ממגרש החנייה אל הבית, היא לא יכלה להימנע מהרגשה מוזרה, שהבית צופה בה בחלונותיו הכהים. היא נעמדה מול הדלת וצלצלה בפעמון המיושן התלוי לידה.
היא נראתה כבת כעשרים ושבע, גובה ממוצע, שיער סגול ארוך, תווי פנים רכים ומבנה גוף מוצק. היא יכלה להיחשב לאשת עסקים מוצלחת, או למרצה באוניברסיטה, לולא העיניים שלה. עיני השקד, שנראה כי פשוט קדחו באנשים, הוציאו מהם כל מה שיכלו לספר, ופעמים רבות גם מה שלא רצו. עיניים של מתנקשת, או בלשית פרטית.
נורן צלצלה שוב ופנתה להביט אל הים. בשעת אחר צהרים מאוחרת זו השמש כבר החלה את מסעה אל תוך הגלים, אך עדיין חיממה את האדמה באור החיוור של שמש חורפית. נורן בהתה אל הדלת. היא הועסקה על ידי חברת ביטוח גדולה כדי לבדוק לעומק את נסיבות מותה של לקוחה שלהם, שהייתה מבוטחת בביטוח חיים יקר לאין ספור, ללא שום סיבה נראית לעין. הבטיחו לה שיהיה מישהו בביתה כשהיא תבוא לבדוק אותו.
היא הושיטה את ידה לפעמון כדי לצלצל בשלישית, אך לפני שצלצלה, הדלת נפתחה לאט. מולה עמד אדם גבוה מאד, או לפחות כך הוא נראה במבט ראשון. כשהעיניים הסתגלו לחשכה השוררת בתוך הבית, יכולת להבחין בעורו הכחלחל של האדם, בראשו הקירח לגמרי, בעיניו הגדולות. אנדרואיד. מהמוקדמים שבהם, וממה שנורן ידעה, אחד ששירת את המשפחה שהתגוררה בבית הזה כבר שלושה דורות. ולפי איך שזה נראה, גם היורש היחיד שלה. הוא התבונן בה.
"גרררולל." הוא אמר בקול גרוני עמוק. נורן הייתה קצת מזועזעת. לא יצא לה להתעסק עם אנדרואידים ישנים כאלה, ואף כי ידעה כי גושי הפרוטופלסמה המהלכים האלה לא יכולים להרע לאדם, היה משהו לא נעים בדבר בגובה של יותר משני מטר ובמשקל תואם נוהם לעברך. היא התעשתה במהירות.
"שלום לך, אני נורן ל'בסדיה, חוקרת מטעם מוריסון ובנים, חברת ביטוח בע"מ. ואתה הוא?" היא פלטה משפט מוכן מראש.
האנדרואיד בהה בה זמן מה. לאחר מכן נאנח, בצורה אנושית כמעט וחזר שוב בצורה איטית ועמוקה יותר: "גררררוולללל."
נורן הביטה בו. המילה יכלה להיות כל דבר בסלנג מיוחד שאנדרואיד מפתח במשך שירותו אצל בעליו. היא ניסתה שוב:
"אני לא חושב, שאתה מבין, קוראים לי..." התחילה
"מבין" קטע אותה האנדרואיד בנהמה "אני גררולל." הוא הביט לעברה במבט נעלב.
"גרול?" שאלה נורן. לבעלים הראשונים שלו לא היה ממש דמיון. או כשרון לשמות "שמך הוא גרול?"
"גררולל". נהם האנדרואיד שוב ונד בראשו.
"טוב, אני יכולה להיכנס, גרול?" החליטה נורן לעבור לשלב הבא של חקירתה.
האנדרואיד עבר עליה במבט חודר, מלמעלה למטה, בוחן אותה. מזלך שאתה רק אנדרואיד, היא חשבה, רוב הגברים היו חוטפים אצלי ימנית ישר לפנים על מבט כזה. האנדרואיד הגיע להחלטה. "ככןןן" הוא אמר וזז מהדלת.

אולי הבית היה מפואר פעם. אולי פעם בהקו אלפי מנורות בערבים, ואורחים ובני משפחה הסתובבו בו וצחקו. אולי פעם התהלכו כל המי והמה של העיר במסדרונות האלה, וחלקו כבוד למארחת. אולי. פעם.
גרול סגר את הדלת מאחוריה בשקט. לשניות מספר השתררה חשכה מוחלטת בבית, ורק קולות הרוח נשמעו מבחוץ. נורן חשה את הזרועות הדביקות של הפחד מזדחלות לעבר ליבה. ואז נדלק אור קטן ליד דלת הכניסה, מאיר מתלה בגדים ענקי שהשתרע לאורך שני מטר לערך, כורסא מעוטרת בכניסה לסלון וחצי מהפנים של גרול, תמונה שלא תישכח במהרה.
"אני מצטער" הוא אמר בקול ברור בהרבה מקודם "חשמל יקר." הוא הסתכל מסביב ונאנח "כסף אין לבית".
"זה בסדר , לא צריך לבזבז אור רק בשבילי, " צחקקה נורן בעצבנות. האווירה דכאה והפחידה אותה. "טיפלת בבית הרבה, גרול?"
הוא הרהר לשניה "שמונים שנה, גברת. שמונים שנה ושלוש. זמן ארוך." נורן יכלה להישבע שפניו הטיפשות, הלא- אנושיות הביעו עצב עמוק, עצב שניתן לראות באנשים, היודעים, כי ימי תפארתם לא יחזרו עוד.
"תה?" שאל לפתע גרול בנימה שונה לגמרי. נראה כאילו הוא נזכר בתפקידו מימי קדם. "קפה? משקאות קלים?" הוא המשיך וניביו חשופים בחצי חיוך, שכנראה חשב כי הוא מסביר פנים, אלא שהיה גרוטסקי ומאיים במקום הזה, מקדש נחרב לתפארות ימי הקדם. "הגברת תרצה לחכות? הגברת תרצה עיתון לקרוא עד שהבעלים יתפנו?" הוא חיכה בניסיון כושל להציג להט לשרת ולהשביע רצון.
יצטרכו לירות בי לפני שאשתה תה עם הטרול הזה בקבר הזה. ואני עוד צריכה לראות גופה. צמרמורת עברה בה. אך כלפי חוץ היא חייכה ואמרה לאנדרואיד:
"לא, תודה לך גרול. אני רוצה רק לראות את הבעלים, את הגבירה."
לשמע מילים אלה חלה תפנית מדהימה בפניו של היצור. פנים שלפחות ניסו להיראות נחמדות לפני זה הפכו לעוינים וכועסים. ניבים החלו להיחשף והעיניים נצטמצמו לאט. באופן לא מודע נורן זעה אחורה ופלטה צווחה חרישית. ואז היא התעשתה ונזכרה כי אין זה רק רובוט ביולוגי, עם מוח של ילד בן שבע ונטיות אלימות עוד פחות מכך. היא חזרה בקול החלטי יותר:
"אני רוצה לראות את הגבירה, גרול. האם יש בעיה?" היא הישירה מבט לתוך זוג הבורות השחורים שהיוו את עיניו של גרול.
"גבירררה חולה" הדיבור של גרול חזר להיות שוב בהמתי ומאיים. "הגבירררה לא אוהבת מבקרררים." הוא השתתק, ולפתע הוסיף בקול רך יותר: "גרררוול דואג גבירה." וכמעט בלחישה, בטון שקט ברור: "גרול מטפל בה".
נורן הייתה מזועזעת מהפגנת רגשות זו, כה לא אופיינית לאנדרואידים, ומשהו שלא צפתה לגמרי מאחד ישן כמו גרול. היא הכריחה את עצמה לחשוב על מספר האפסים בצ'ק שתקבל אחרי העבודה הזאת, ואזרה אומץ.
"קח אותי לגבירה, עכשיו!!!" היא ציוותה וקולה הדהד כצל בכל רחבי הבית הענק והריק. שוב השתרר שקט מוחלט למספר שניות ושוב הרגישה נורן את הריקנות מועכת אותה ומשתיקה אותה לנוכח עוצמתה. גרול התקרב אליה והתכופף. פניו הכחלחלים נגעו כמעט בפניה שלה. הוא היה אנדרואיד. היא הייתה בת אדם. היא צוותה.
"גררולל מציית." הוא נהם ופנה לעבר גרם המדרגות הגדול שקווי המתאר שלו נראו בחושך. נורן הלכה אחריו.

כשהם עלו במדרגות השיש הרחבות לקומה העליונה של הבית נורן נדהמה לגלות מחדש עד כמה היה המקום רעוע ומתפרק. ככל שעלו במדרגות, בתוך החשכה המוחלטת המפוזרת רק על ידי מנורה חשמלית ניידת קטנה שהחזיק גרול בידו, הרגישה נורן יותר ויותר כאילו והתרחקה מן העולם המוכר לה, עולם של מכוניות, וחשמל וטלפונים, ונכנסת לעולם אחר. עולם שהיה מלא במשהו אחר. משהו ראשוני יותר, משהו פרימיטיווי, עתיק. הדבר משך ודחה באותו הזמן, ונורן, שאף פעם לא התעסקה בצורה רצינית בדקויות העולם הפנימי שלה, לא ידעה כיצד להגיב לעודף הרגשות הלא מוכרים כל כך שהציפו אותה. עיני החוקרת שלה הבחינו מפעם לפעם בסימנים שהצביעו על כך שהבית אינו כשורה. פה ושם התקלף צבע מן הקירות, פעמיים היו צריכים לעבור מסביב לחבילות אשפה ששכבו באמצע המדרגות ונראו כאילו צנחו מלמעלה. נורן הסתכלה למעלה ולאחר שגילתה שמלמעלה מביטה בה אותה הריקנות השחורה שהקיפה אותם מצדדים אחרים, העדיפה להשאיר את עיניה על גבו של האנדרואיד מקדימה.
הם עלו לקומה השנייה של הבית ופנו שמאלה, כשהם חולפים ליד חליפת שריון ישנה שעמדה צמוד הקיר. נורן הצליחה להבחין בכתמי החלודה על החליפה. הם עצרו ליד דלתות כפולות גדולות שעוטרו בתחריטים וגילופים שונים.
"חדרררים פרררטיים של הגבירררה" גער גרול לעברה ופתח את הדלת.
חדר גדול ומרווח נגלה לעיני נורן. החדר היה מואר בנורה בודדה אי שם על התקרה והדבר הקנה לו מראה יותר מלבב בהשוואה להיכלי החושך שנורן עברה בהם לפני כן. עם זאת עדיין חשה נורן באותה אווירת הדיכאון ופינות החדר היו חשוכות. אגף זה של הבית נראה יותר חדיש מהאגפים שנורן ראתה עד אז: בפינת החדר הרחוקה, מול דלת הכניסה, התמקמה טלוויזיה ענקית, שנראה כי לא הייתה בשימוש הרבה בגלל שכבת האבק עליה. לידה, מכסה את כל הקיר, עמדה כוננית ספרים גדולה יחסית, ובתוכה ספרים שנראו כי היו בשימוש יותר מן הטלוויזיה. אח ענקית בערה בפינה השנייה הצמודה לכוננית, מטילה צללים מוזרים לפינות הפחות-מוארות של החדר. מספר תמונות היו תלויות על הקיר, רבים מהן דיוקנים של בני המשפחה השונים במשך ההיסטוריה. מצד שמאל ומצד ימין היו דלתות עץ קטנות. חוץ מזה היו בחדר מספר כורסאות בצבעים ירוק-אזמרגד וספה כחולה ענקית מול הטלוויזיה. לאחר שנכנסה חדר אחרי גרול, הבחינה נורן גם בשולחן כתיבה קטן שנצמד לקיר ליד הדלת שדרכה נכנסו.
גרול פנה לדלת השמאלית, חצה את החדר והחווה לנורן סימן בידו הענקית שתעקוב אחריו. בהרגשה לא טובה לפתע, חצתה נורן את החדר, קול צעדיה והקרשים הבוערים באח הצלילים היחידים בבית, וניגשה לעמוד ליד גרול.
"חדרר השינה", הוא החווה לכיוון הדלת "הגבירררה שםם". קולו נהיה יותר ויותר חייתי. אילולא ידעה שאין זה אפשרי ליצורים מסוגו, הייתה נורן חושבת שבקולו מתחילה להישמע פאניקה. היא הכינה את עצמה. גרול פתח לאיטו את הדלת.




*נוטף הלילה אט-אט אל החדר,*
*בחוץ הבָנְשי מבכה את המתים,*
*אתה יודע, שכבר לא יהיה בסדר,*
*אתה יודע, שכבר אין לך חיים.*

הדבר הראשון שנורן הבחינה בהיכנסה לחדר הייתה הגבירה. הגבירה הביטה בה ממיטה גדולה באמצע החדר. במהלך עבודה כחוקרת נורן ראתה לא מאט אנשים מתים, וידעה לזהות כאלה. הגבירה, ללא ספק, התייחסה לקבוצה הנ"ל. פניה לא הביאו שום רגש, והיו בצבע אפרפר חולני, עיניה הפקוחות הסתכלו היישר אל נורן, אך היו מזוגגות. יד זקנה בצבצה מתחת לשמיכה, חסרת חיים ועם זאת מאיימת. החדר היה חשוך לגמרי, חוץ מאור קלוש מחלון קטן מול המיטה שיצא אל הים, והאור שהצליח להיכנס מהחדר הקודם, שאת רובו חסם גרול בהצלחה רבה.
"אוררחים, גביררה" נהם לפתע גרול מעל אוזנה, כך שהיא קפצה מההפתעה. "החוקררת נורררן ל'בסדיהההה, חוקרררת מטעם מוררריסון ובנים, חברררת ביטוח בע"מ. באה לרראות אותך, גבררתי." הוא המשיך בהדגישו בכוונה את ה ר'ישים. "ביקשתי ממנה לא להטריד את הגביררה, אבל היא התעקשה". הוא שלח בנורן מבט מאשים.
מחשבותיה קדחו. אנדרואידים לא היו חכמים במיוחד, וגרול עוד היה אחד הדגמים הישנים ביותר, אך מושג המוות היה מוטבע בהם בצורה קבועה ויסודית, בעיקר תודות לעובדה שתכנותם גם כלל הגשת עזרה ראשונה לאדונם במקרה של פציעות ומחלות. נראה שגרול באמת ובתמים אינו מבין שגבירתו כבר איננה בין החיים. או שהוא מנסה להסתיר את זה ממני, לפתע חשבה. המחשבה הזאת הייתה עוד יותר אבסורדית מהרעיון שגרול לא הצליח לזהות מוות. אנדרואידים יכולים לשקר, בעיקר לפי בקשתם בעליהם, או כדי להגן עליהם, אך שקר של אנדרואיד, בעיקר בקנה מידה גדול, הוא קל לזיהוי: תכנתו אותם לעשות עבודות בית, לא לרוץ לראשות הממשלה. אנדרואיד שמשקר נתקף בדרך כלל בפרצי שתיקה ארוכים, הבעות הפנים שלו נהיות מבולבלות, הוא נוטה להפנות את מבטו מן המתבונן בו ובעיקר, מנסה תמיד לפנות לבעליו לעזרה בשקר. גרול דיבר ברצינות גמורה, בצורה שוטפת, אם אפשר היה לקרוא לדיבורו הרגיל כך, ונוסף לכל עיניו השחורות הגדולות הביטו ישר בעיניה. ועמוק בתוכם ראתה נורן נחישות. או שהאנדרואיד למד, במשך שמונים שנות שירותיו אצל המשפחה, לשקר, או ש... נורן לא ידעה מה.
שקט לא נעים השתרר בחדר. שוב הייתה נורן מודעת לבית הריק, החשוך, לאנדרואיד המוזר שעמד לצידה, לצללים בזוויות עיניה. עתה, נוספה גם לתמונה אישה זקנה מתה אחת, שישבה במיטה והתבוננה בה, וריח מוות מרקיב ודוחה ששרר בחדר. עיניה צרבו והיא הרגישה כאילו היא הולכת להקיא, אבל היא התעשתה, וכשהיא מנסה לא לנשום דרך האף, אמרה:
"השאר אותנו לבד, גרול, יש לי דברים שעלי לדון בפרטיות עם גבירתך."
האנדרואיד לא זז מהמקום. הוא רק עמד שם והתבונן בה.
"אמרתי לך לצאת מהחדר!" חזרה נורן בטון גבוה מעט מהרגיל. האווירה והתנהגות החריגה של גרול התחילו לתת את אותותיהם על עצביה.
"גביררה חולה." אמר גרול, אבל בלי הביטחון שהיה בדיבורו קודם.
"הגבירה", נורן הדגישה את המילה, "לא נתנה לך שום הוראות סותרות להוראות שלי. מכאן נובע, שהגבירה " היא שוב הדגישה את המילה, "רוצה גם היא לדבר איתי לבד. חכה בחוץ. אני או הגבירה נקרא לך."
האנדרואיד התלבט עוד שניה ואז פנה ויצא בכבדות מהחדר. נורן סגרה את הדלת ונשמה לרווחה. הידד ללוגיקה. דבר ראשון שהיא עשתה היה להפעיל את כל מתגי האור בחדר. הדבר שיפר את הרגשתה פלאים. היא כבר הרגישה כי עוד כמה דקות בתאורה גרועה במקום הזה יגרמו לה לאבד את שפיותה לגמרי. היא אף פעם לא החשיבה את עצמה כאדם רגשני, או קל להשפעה, אבל הבית הזה באמת גרם לה לאבד את עשתונותיה. היא שמה לב לפתע כי כבר די הרבה זמן ליבה פועם בקצב מואץ. היא עשתה נשימה עמוקה כדי להרגיעה אותו, ושוב כמעט הקיאה בגלל ריח הריקבון באוויר. מהר היא ניגשה לחלון שמול המיטה ומשכה אותו כדי לאוורר את החדר. החלון לא נפתח. פאניקה החלה להתגבש בירכתי מוחה של נורן והיא משכה יותר חזק. היא עמדה לצעוק כששמה לב כי החלון סגור בבריח קטן ליד בסיסו. היא פתחה אותו ומשכה את החלון בשלישית. החלון נפתח בחריקה ומשב רוח רענן מהים הניעה את שערה. היא נשמה לרווחה.
"הכל בסדר ילדה, תירגעי." היא אמרה לעצמה. קולה נבלע בדומיית החדר היא הרגישה לפתע שמישהו מתבונן בה. היא הסתובבה במהירות. עיניה של הגבירה הזקנה היו מופנות עליה. עכשיו, כשהחדר היה מואר, ניתן היה לראות כי אך שראשה היה מופנה כלפי הדלת, כך שבחושך ניראה היה כי היא מסתכלת לכיוונה, עיניה מופנות בעצם לחלון, ועתה התבוננו בנורן באותו המבט המת והמזוגג. החשכה בלבד גרמה לנורן לחשוב לפני כן, כי המתה מתבוננת לכיוון הדלת. לפחות כך היא אמרה לעצמה. תהיה הסיבה אשר תהיה, בין אם זאת החשכה או משחקי הצללים המוזרים בחדר, נורן הרגישה לגמרי לא נוח עם המעקב המת הזה. היא ניגשה לגופה וכיסתה אותה, מנסה לא לגעת בבשר המת. נורן צעדה לאחור והתבוננה. הגופה ישבה על המיתה, מכוסה בסדין לבן. היא לא יכלה לראות את הפנים, אבל היא ידעה שהעיניים התבוננו בה דרך הסדין. הסדין לא עזר.
משב רוח קר נשב דרך החלון ונורן הצטמררה. היא החליטה לקחת את עצמה בידיים והחלה לערוך חיפוש מדוקדק בחדר, משהו שהיא ידעה לעשות בצורה טובה מספיק. היא בדקה בארון הבגדים הגדול ליד הקיר, ולא מצאה כלום חוץ מבגדים מעופשים שהיו אופנתיים לפני עשרים שנה. היא סרקה את מגרות שולחן העבודה. באחת מהן היא גלתה תיקיית מסמכים מלאה בדוחות ישנים ובמסמכי נדל"ן שונים. היא החליטה לעבור עליהם במועד מאוחר יותר. דבר מעניין הרבה יותר היא מצאה במגרה נעולה קטנה שהיא נאלצה לפתוח בעזרת סיכה שהיא נשאה לצרכים אלה. במגרה היה אוסף של קלטות ממצלמת ביטחון, קטנות וקומפקטיות, מאוחסנות שורות-שורות וליד כל שורה פתק קטן עם תאריכים. לפי הפתקים נראה היה כי הקלטות מכסות טווח רב למדי של שנים, עם זאת נורן ידעה כי עם כל הקיבולת שלהן, אין כל דרך שקלטות כאלה יוכלו להכיל את כל השנים האלה במעקב רציף של עשרים וארבע שעות. כנראה שהגבירה השתמשה בהן רק במקרים מיוחדים ולא בשביל מעקב קבוע. היא לקחה כמה קלטות מתקופות שונות בגישה אקראית. לאחר רגע הבינה כי מבחינה משפטית אין לה שום זכות להוציא את הקלטות האלה מהבית וכי החברה לא תהיה מרוצה אם הראיות שהיא תשיג לא יהיו שמישות בבית המשפט. רעיון התגבש במוחה. היא ניגשה לטלוויזיה בפינת החדר ולסיפוקה גילתה ממשק מובנה לצפייה בקלטות מהסוג הזה. היא החליטה לבדוק אותן כאן. תנועת יד קלה, והקלטת בפנים. עוד תנועה והטלוויזיה דולקת. לחיצה סופית על כפתור, והמכשיר מעלה מידע מהקלטת.
במבט ראשון זה נראה כמו אחד מן הסרטים הזולים שמוכרים בסמטאות חשוכות למעונינים. לקח לנורן כמה שניות כדי להבין מי בדיוק מבצע את התפקידים הראשיים בסרט זה. מין עם אנדרואידים לא היה אף פעם ממש אסור. העובדה שאנדרואידים הראשונים יוצרו עם מנגנון מיני, שהיה אומנם לא כשיר לרבייה אך שימש בהחלט לתהליך עצמו, הצביעה במפורש כי המתכננים צפו פונקציה כזאת של המשרתים ההומונוקוליים. עם זאת, מין עם אנדרואיד אף פעם לא נחשב לדבר להתגאות בו. סיבה אחת הייתה שמי שיכול היה להרשות לעצמו אנדרואיד היה במעמד אלוהי כמעט ביחס לאנדרואיד עצמו, מחוסר הזכויות כמעט לגמרי, ובחברה כזו להשתולל עם המשרת היה שיא הגסות. סיבה אחרת הייתה הרטייה האנושית מדברים שהם מספיק קרובים להיות אנושיים ועם זאת, לא כאלה.
נורן סרקה את הקלטות. לפיהן, הגבירה קיימה מערכת יחסים ארוכה עם גרול, ולפי התאריכים של כמה מהן, היא עשתה כך עוד בימים שבעלה המנוח היה חי. הקלטות היו ברובן די מזוויעות ונורן העדיפה לא להתעמק בדברים מהסוג הזה.
היא התבוננה בשעון. השעה הייתה שבע וחצי. היא התעכבה יותר משעה וחצי בבית רדוף זה, הרבה יותר מהזמן שתכננה לבלות בו, והדרך החוצה הובילה דרך אנדרואיד ששימש כצעצוע מין לגבירה ששוכבת עכשיו מתה באותו החדר, ושככל הנראה הוא עדיין מגן עליה בדרכים משלו ומסיבות משלו. ראשה כאב.
נורן ניגשה לאט אל הדלת והקשיבה. היא חשבה שהיא שמעה את נשימותיו העמוקות של גרול, אבל היא לא הייתה בטוחה. לא הייתה שום סיבה לאנדרואיד לעזוב את מקומו מאחורי הדלת, אך נורן קיוותה בכל ליבה כי כך עשה. היא נשמה כמה נשימות עמוקות, נזכרה בכמה שיעורי טאי- צ'י שלקחה מתוך שעמום, ובהרגשה רגועה יותר, פתחה את הדלת.
"גביררה נחה?" התעניין גרול.
ליבה של נורן החסיר פעימה או שניים.
"כן", היא אמרה בתקווה שהאנדרואיד לא טוב בזיהוי וקטלוג רגשות. "הגבירה הודתה לך ובקשה שתלווה אותי לכניסה".
גרול שלח אליה מבט מוזר, שהיא לא הצליחה להבין, ופנה לעבר גרם המדרגות.
"גבררת לבוא."
גברת באה. מה עוד הגברת יכלה לעשות?
"איך בחוץ?" לפתע שאל האנדרואיד, מרים גבוה יותר את המנורה שבידו.
"בסדר..." נורן ענתה בחשש.
"גררול לא להיות בחוץ הררבה שנים", נמשך המידע "גררול זוכרר שמש..."
"זה נחמד..." נורן קיללה את החברתיות הפתאומית של האנדרואיד.
"גררול זוכר שמיים. כשגררול היה צעירררר..."
"לכולנו יש זיכרונות נעימים מהילדות."
"לגרול לא הייתה ילדות" אמר היצור לפתע בכל ברור מאד. את שארית הדרך עשו בשתיקה.
כשהגיעו לדלת פתח אותה האנדרואיד באדיבות והזהיר:
"גבררת תיזהררי. מדררגות חלקות בגלל הים." ובקול שקט יותר: "גבררת לא ררוצה להיפגע."
זה כבר נשמע יותר מדי כמו איום, ולמרות שנורן *ידעה* כי אין שום סיכוי שהאנדרואיד יאיים עליה, היא הרגישה צורך עז להסתלק מהמקום.
היא זרקה "שלום גרול" חפוז, וכמעט רצה לעבר המדרגות, נזהרת לא למעוד. המדרגות אכן היו חלקלקות.
כשהגיעה לתחתיתם זרקה נורן מבט אחרון לעבר הבית. היא הבחינה כי החדר המואר היחיד היה באגף הים של הקומה השנייה. היא נזכרה כי שכחה לכבות את האור בחדרה של הגבירה, ופלטה צחקוק עצבני, כשחשבה, כי לגבירה כל האור כבר לא יפריע.
לפתע כבה האור בחלון. נורן הרגישה את הפחד מתעורר לחיים מחדש, ואז הבינה כי גרול לא מבזבז זמן או חשמל. היא נכנסה לתוף מכוניתה התניעה והדליקה את הרדיו, היא עברה במהירות על התחנות, עד שמצאה משהו מהיר וקיצי. המוזיקה לגמרי לא התאימה לחשכת דצמבר שהייתה בחוץ, ובעיקר לא לצללית הבית המתנשאת מעליה, אך היא הייתה צריכה להרגיעה את עצביה.
נורן ידעה מה צריכה בחורה עובדת במצבה. טיפול פסיכיאטרי. או משקה.

*שתה ואכול כי מחר תמות.*

הבר החביב על נורן נמצא לא רחוק מבית הגבירה. צרוף מקרים? גורל? מי יודע. לנורן לא היה אכפת ברגע זה, למרות שלא הייתה מתנגדת עם הבר היה רחוק קצת יותר מהבית הנטוש ומדייריו המתים והלא-אנושיים.
היא עצרה מול בניין הבר. בעליו קנה אותו לפני כעשר שנים מסוחר רהיטים, צבע מחדש את המקום, והפך אותו למן מקום מפלט קטן ונחמד מהעולם. לבר קראו "מציאות שמאלה" ומתחת לשלט שנכתב בו השם וצויר חץ קטן ימינה, היה תלוי שלט קטן יותר, שבו היה רשום בפונט ממוחשב ובלתי קריא ביותר : "תקציר חייך עד עכשיו...". מצידה השמאלי של הדלת מישהו ריסס "נטוש תקווה כל הנכנס לכאן". כמה אנשים ניסו לשכנע את הבעלים למחוק את הכתובת, אך הוא טען שהיא רק קוראת לעוד לקוחות.
בפנים היה רגיל. זה מה שציפית למצוא, וזה מה שמצאת. נורן באה ל"מציאות" כבר ארבע או חמש שנים, וכל פעם המקום בירך אותה באותה פשטות נונשלנטית ויומיומית. הבר, בהבדל מהעולם בו הוא עמד, פשוט סירב להשתנות.
נורן ניגשה לדלפק והזמינה את הרגיל שלה. אחר כך היא התחרתה והזמינה משהו חזק יותר, להרגעת העצבים. היא התיישבה וזמן מה לגמה בשקט, מכונסת בעצמה, עד שחושיה כחוקרת החלו להודיע על עצמם. היא שמה לב כי המקום ריק יותר מאשר בדרך כלל בשעות האלה, וכי הלקוח הכי קרוב אליה, גבר כבן ארבעים, שישב במרחק של כיסא אחד ממנה נראה מדוכא עוד יותר ממנה. העגמומיות שלו פשוט טפטפה סביבו, מרעילה את האוויר, וגורמת לכל התחושות שנורן ניסתה לקבור, לצוץ שוב. היא נאנחה בכבדות וזזה כיסא אחד קרוב יותר למקור הדיכאון "מה הסיפור שלך, חבר?"
הוא הרים עיניים מלאות בתערובת של דיכאון ואלכוהול ואמר, בקול שיכור במקצת, "אף פעם אל תישאלי שאלות חכמות, חברה. את שומעת? אף פעם". לאחר הערה רב משמעית זו הוא החזיר את עיניו למשקה ושתק.
"כלומר..." נורן החלה להיות מעונינת.
"כלומר, חברה," האדם הפנה אליה עיניים מצועפות, "שאלות כאלה נוטות לחזור בבומרנג."
נורן חכתה שהאדם ימשיך. כמה שניות נראה היה כי האדם מהסס, ואז החל לדבר בקול שקט:
"כשהייתי צעיר, בערך בגילך, אולי קצת פחות, הייתי בחור די סקרן. שאלתי, חקרתי, ביררתי ועשיתי עוד המון דברים שבדרך כלל הצטערתי עליהם. הגאווה המיוחדת שלי הייתה ביכולת לשאול שאלות שאנשים התקשו לענות. שאלות חכמות, קראתי להן." הוא לגם מהמשקה, " ובכן, השאלה החכמה מכולן הייתה..." הוא היסס כמה רגעים, "שאלה חכמה ביותר. חשבתי עליה הרבה לילות, ניתחתי אותה, סקרתי אותה, וכשהייתי מתעצבן יותר מדי, הייתי זורק את השאלה לכל הרוחות ומבטיח לעצמי לא לעסוק בשטויות כאלה עוד, עד הפעם הבאה, שהשאלה הארורה הייתה עולה במוחי.
גדלתי. בגרתי. מצאתי את מקומי בחיים והפסקתי לשאול שאלות חכמות, כמו ששאלתי פעם. מפעם לפעם הייתי עוד חובט איזה ידיד או מכר באחת מהן, רק כדי לראות אותו מאדים או מכחיל מהמאמץ לענות עליה. השאלה החכמה מכולן נשארה חרוטה איפה שהוא בירכתי מוחי, ללא שום רצון מצדי להוציא אותה אל האור. כך זה היה. עד שלשום". האיש נאנח ולגם לגימה ארוכה מן המשקה.
גבר ואישה נכנסו לבאר והתיישבו בשולחן הפינתי הרחוק. הוא אמר לה משהו והיא צחקה. נורן הפנתה מהם את המבט, וחזרה לאיש, שבינתיים סיים את המשקה שלו. הוא סימן למוזג להביא לו עוד, והמשיך לדבר, בקול צרוד מעט,
"ישבתי בדיוק באותו מקום שאת יושבת עכשיו. הוא נכנס למקום באי-ביטחון, לא נראה כמו הטיפוסים הרגילים, לא הסוג הפאנקי-אינטלקטואלי וגם לא אחד מאלה שבאים רק בשביל האווירה. הוא היה כבן ארבעים, משקפיים, מקריח. הוא לבש מן חליפה חומה ועניבה, מן איש עסקים אחרי יום ארוך במשרד. ישב לידי ובמהרה התחלנו לדבר. זרקתי לו כמה שאלות חכמות, והוא תפס אותם די בכיף, התרשמתי לטובה וזרקתי לו עוד כמה, מהקשים יותר. התחלנו לדון בהם ולהתווכח, כך שביקור שגרתי בבאר הפך במהרה לדיון מרתק אל שעות הלילה הקטנות. התברר לי שהוא איזה פרופסור מהמקום הזה על הגבעה, חוקר או משהו, ושהחברים שלו סיפרו לו על המקום שלנו, והוא החליט לבדוק אותו לבד. אך כל זה ממש לא עניין אותי. המשכתי לזרוק לו שאלות חכמות, מקלל אותו, מקניט אותו, ונהנה מכל רגע... ואז הגעתי לשלב שהאלכוהול פתח חדרים נסתרים במוח, ומשם פרחה לה, השאלה החכמה מכולן. הצגתי אותה בהדר ובכבוד הראוי לה, הפרחתי לו אותה מחינניות דרך האוויר המצחין מעשן הסיגריות ואדי האלכוהול, מביט בהנאה איך היא נוחתת עליו ועוטפת אותו בחכמתה... נוצצת..."
האיש השתתק. ולגם מהכוס החדשה שהביא לו המוזג.
"ומה קרה אז?" האיצה בו נורן.
"הוא ענה לי." אמר האיש בשקט, בקול פיקח לחלוטין לפתע, "תשובה פשוטה והגיונית. תשובה שנשמעה ממש מובנת מאליו בפיו. אלגנטית. שוברת את כל הטיעונים נגדה. וכשעשה זאת צחק, ואמר לי, שחשב שיש לי משהו שווה באמת."
האיש שתק. במשך זמן מה נשמע בחדר רק ג'אז קליל, שבקע מרדיו ישן שעמד בקתה הדלפק. המכשיר היה ענתיקה, והבעלים יכול היה למכור אותה לאספנים במחיר גדול, ולקנות במקומו אחד מהמפלצות הסטריאופוניות המודרניות, אך לא עשה כך.
האיש העגום שוב פנה לנורן.
"הבעיה בשאלות, חברה, הן לא השאלות שאתה שואל." הוא גיהק "זה התשובות שאתה מקבל עליהם."
נורן הנהנה. היא שילמה במהירות על המשקה ויצאה מהבאר. לא היה לה פתאום שום מצב רוח לשתות. מחר היא תתקשר למעסיקיה ותספר את כל מה שגילתה בבית הישן היום. אחר כך תתקשר למשטרה ותספר גם כן, שהם ייקחו את העניין עליהם. מחר, מחר...
היא נהגה הביתה, החנתה את המכונית, עלתה לקומה השלישית ופתחה את הדלת. דירתה החשוכה נראתה לה קרה ובודדה. צללים מוזרים הופיעו בחדרים החשוכים, צללים שלא היו אמורים להיות שם. היא הדליקה את האור בסלון, הדליקה את הטלוויזיה בקול רם ונכנסה למקלחת. לאחר מכן הנמיכה את הקול מהטלוויזיה, זחלה למיטה ונרדמה.



נושא נכתב על ידי נשלח
  חלום ליל חורף. חלק א' Odin 11:23 17/07/2002
  חלום ליל חורף. חלק ב' Odin 11:26 17/07/2002
  אהבתי Duke of Erl 06:20 18/07/2002
  מה שהוא אמר יעל 11:52 19/07/2002
  למה מדהים? alonwho@what 05:56 22/07/2002
  תגובה כללית Odin 06:38 24/07/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.