בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
שלכת
נכתב ע''י: דובדבן מתקתק (IP Logged)
תאריך: 03:18 17/07/2002


הסתיו הקדים להגיע לחורשה הזערורית. היחידה, למעשה. היו בה כמאה עצים, מחטניים ונשירים, ובלטו מכולם עצי המייפל הנהדרים, עם עליהם מחומשי הקצוות. עלי העצים הנשירים האדימו או הצהיבו, וחלקם כבר נשרו וכיסו את האדמה החשופה בשכבת עלים דקה, יפהפיה ורכה.
'אבל עכשיו רק סוף ספטמבר,' התלוננה אנה, 'מעולם לא התחלתם כל כך מוקדם!'.
ליס נאנח, 'את יודעת שאין ברירה. השנה עוד יותר קר. לא יכולנו להמשיך להאיר ולחמם את המקום בעצמה של קיץ.'
אנה התעטפה עוד יותר במעילה והושיטה את ידיה לליס שיעטוף ויחמם אותן בשלו. 'אני יודעת... אבל אני שונאת את החושך והקור. אתה יודע כמה זה מדכא אותי. ועוד מוקדם כל כך.'
הם ישבו כך על הספסל, בשתיקה, משך עוד כמה דקות. היה זה המקום היפה היחיד במחילות. רק מקום זה הואר כל שעות היום - אם כי עכשיו לשעות מועטות יותר ובעוצמה נמוכה יותר, כעת שהתחיל הסתיו. הם דיברו בקולות חלשים, כפי שהתרגלו כבר כולם לעשות כדי ליצור תחושה כלשהי של מרחב ב"עיר" הצפופה כל כך. גם הנוכחים האחרים בחורשה דיברו בקולות חלשים, ובכל זאת הגיעו אליהם מדי פעם קולות מהשיחות הזרות.
'ראי, אנה,', אמר ליס, 'המצב באמת רע. הפעם כבר היו לנו מספיק נתונים בשביל לקבל תוצאות אמינות, ו... ההתקררות הזאת היא כנראה לא תופעה חולפת. הירידה בטמפרטורה תישאר כנראה גם בשנים הבאות. אנחנו מצליחים להפיק פחות חשמל. למעשה, כנראה יהיה קיצוץ נוסף באור לחוות ו -'.
אנה הוציאה את ידיה משלו. 'אז פשוט נרעב למוות עכשיו? למה אתה מרשה להמשיך את הפרויקט של השיקום - ועל חשבון המזון? עוד לא הבנת שזה לא מביא לכלום?!'
'אנה, את יודעת שלא רק אני מחליט. חוץ מזה זה נותן לנו איזושהי תקווה. בלי זה פשוט נגווע כאן באיטיות.'
'אז טוב שכנמות מרעב תהיה לנו תקווה לחזור לפני השטח, אה?
טוב, ברשותך,' היא קמה, 'אני צריכה להודיע על השינויים לחוואים שלי. שיהיה לך יום טוב!', אנה עזבה בצעדים מהירים.



ליס יצא לחורשה עם הכריך שלו במטרה להתבודד, אך כשראה את אביטל ניגש להצטרף אליה בתקווה לזכות במעט עידוד. אביטל הייתה אופטימית באופן תמידי כמעט, מה שהיה נחוץ בעבודתה שמעולם לא הניבה תוצאות. אביטל חייכה אליו כשניגש להתיישב לידה.
'מה שלומך ליס?'
'אוה, אני בסדר. אבל את רואה שיש בעיות,' אמר ופרש את ידו להצביע על עצי החורשה והעלים שמאדימים ונושרים.
'אה, עכשיו שאתה מזכיר את זה באמת נעשה יותר קר.'
'כן, נאלצנו לקצץ בתאורה ובחימום כאן. בבקשה תגידי לי שיש לך משהו טוב לספר.'
'לא ממש, למען האמת. לא הצלחנו לשלב החודש אף מין במערכות האקולוגיות. צריך להכניס עשרות ביחד כדי שנוכל אפילו רק לקוות ליציבות, וגם כשהם שורדים במעבדה, הם אף פעם לא שורדים מספיק זמן בחוץ כדי שהמערכת כולה תמשיך להתקיים. ותמיד חסרים לנו מינים שאף פעם לא היית חושב לעצמך כמה הם קריטיים. יש למשל איזה סוג של יתוש שהבנו עכשיו שאנחנו צריכים. אבל הוא נכחד ואין לנו אפילו פרט אחד... ועכשיו גם החורף שמקדים השנה. זה גם לא עוזר במיוחד.'
'אבל עדיין יש דברים שלא ניסיתם, פיתוחים -'
הפנים של אביטל האדימו עכשיו והיא הרימה את קולה, 'אנחנו מנסים כבר עשרות שנים!'
'אביטל!'
כעת אביטל חזרה לדבר בשקט, אך קולה היה עצוב, 'גם אני מתחילה לחשוב שלא נצליח. שאין סיכוי. שלא נשארו מספיק מינים שיקיימו סביבה שנוכל לחיות בה. אילו ידענו אז -'
'די אביטל, ליס קטע אותה בקול עייף, 'אל תגידי לי שגם את התחלת לחשוב בצורה כזאת, "אילו ידענו אז כמה החיים יקרים וכמה החיים שבירים וכמה הכל רגיש וכמה כל מין חשוב". כמה כבר שמעתי את זה. אנחנו יודעים עכשיו! זה לא יעזור אם נאשים עכשיו את מי שהורישו לנו את העולם הזה. את יודעת את זה והצוות שלך יצליח. אתם התקווה שלנו. לכם לא קיצצנו בכלל במכסות.'
'אני יודעת שנצליח, זה פשוט... הרי כבר ברור שלא נראה תוצאות ולא נלך למעלה אנחנו עצמנו. והמצב לא משתפר עם הזמן.' היא עצרה כדי לחשוב. 'אבל אנחנו לפחות דואגים למי שיבוא אחרינו'.
'כן, אם הם לא יגוועו ברעב קודם', מילמל ליס לעצמו ונגס בכריך שלו.



ארתור לא אהב לשוטט ללא מטרה, ודאי לא כשהיה יכול לעסוק במשהו מועיל במקום זה. בימים עברו זה גם לא היה סביר למצוא אותו כך, שכן יומו עבר עליו לרוב בין המעבדות והשרטוטים שלו. אלא שככל שהחזון ב"עיר" גווע וככל שמכסות האנרגיה קוצצו, הפך הסיכוי למימוש איזושהי תכנית שלו לאפסי. כדי לא לשקוע בייאוש בגלל שהוא עובד על פרוייקטים שלעולם לא ימומשו, נאלץ לעבוד פחות ופחות, וכך מצא את עצמו יותר ויותר בחורשה. למעשה, עם הזמן החל לראות בה מקום יפה, מקסים אפילו. על אף הסידור הכאוטי החסר כל תבנית של העצים, הצורות החריגות לעתים שלהם, הצללים הלא נעימים שיכלו ליצור אפילו עצים מעטים כל כך. ואולי דווקא בגלל כל אלו. אם כך נראה בעבר העולם בחוץ... ובכן, הנטייה האנושית לנוסטלגיה גרמה להם להתגעגע לימים האלו שלעולם לא יחזרו, ודאי לא באותו הוד ושלמות של העבר. ארתור טען תמיד שעליהם לזנוח את העבר ורגשי האשמה ולהמשיך הלאה. רצוי רחוק, כדי שלא יירדפו על ידי החיים המאשימים בחוץ. אבל היתה להם פחות ופחות אנרגיה עם הזמן. ואחרי מה שליס סיפר לו אתמול... אם הם באמת עלולים להיות על סף רעב אז מאדים, הירח, אפילו אזור קו המשווה הם כבר לא תכניות שמישהו יתייחס אליהן. ארתור נשכב על אחד הספסלים ועקב אחר עלה אדום שניתק מענף אחד העצים וצנח באיטיות מלאת הדר עד האדמה. התכניות שלו העניקו לפחות איזושהי תקווה. ועכשיו, גם בלי תקווה... מה יקרה?



כמה עשרות מטרים מעל ה"עיר", על פני השטח, נשבה רוח מקפיאה. חיות קטנות ורזות ניסו למצוא מחסה מאחורי כמה מהצמחים הקטנים החיוורים. גם הן הרגישו בסתיו שהקדים, והיו מלאות דאגה ככל שיכול מוחן הקטן להכיל. כמה מהן מצאו מחסה מאחורי סוללות השמש השחורות המפוזרות בשטח. ברד החל להכות באדמה, רומז לתקופת כפור ארוכה שעומדת בפתח. ארוכה מדי, כנראה.



תחת כמה עשרות מטרים של אדמה, הייתה העיר מבודדת במידת מה מהקור שלמעלה. אך ההשפעה של חוסר מוחלט כמעט בשמש משך חצי שנה ניכרה גם בה - הסוללות בחוץ היו חסרות תועלת והפיקו מעט מאוד חשמל. העצים בחורשה לא הראו כל סימן ללבלוב. מראה האנשים רמז אף הוא לגוויעה האיטית. רובם רזו מעט, אך מעבר לכך - כעת לא ניתן היה למצוא כל רמז לתקווה בפני איש מהם. העולם לא הפגין כל כוונה לאפשר להם לחזור להיות חלק ממנו. הם היו פעם אדוני העולם בעיני עצמם. וכעת יהיו אדוני המחילות.



נושא נכתב על ידי נשלח
  שלכת דובדבן מתקתק 03:18 17/07/2002
  א. איפה העלילה? (a+b)^2=? 07:15 17/07/2002
  אוירה ותו לא NY מאושר 02:17 18/07/2002
  זה סיפור שצריך לפרסם בינואר יעל 11:19 19/07/2002
  היה משהו שאהבתי בסיפור, ברעיונות ג'יי האמיתית 14:05 22/07/2002
  תגובות, תגובות דובדבן מתקתק 04:37 23/07/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.