בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
עיניים כחולות
נכתב ע''י: גיל (IP Logged)
תאריך: 00:42 08/07/2002

כמו שביקשתם, נתתי לסיפור הזה לשבת שבוע אחרי שכתבתיו.
אני משוכנע כי משום כך הוא השתבח.
אני מקווה כי יתברר שלא היה צריך לתת לו שבוע נוסף.

עיניים כחולות

תמיד שנאתי לבקר את סבתא.
ייתכן כי השינאה נולדה כבת לוויה של ההרגשה המצמררת שזחלה במעלה גבי בכל פעם שעברתי את שער חצרה; ייתכן כי הריח הכבד שאפף את ביתה ועורר בי תחושת קבס הוא שזרע והניב את התחושות האפלות; אבל אין ספק כי למראה הדוחה של סבתא היה משקל מכריע בשינאה הטהורה שפיעפעה בי בכל פעם שאבא אמר כי בהמשך היום אנו חייבים, פשוט חייבים, לבקר את סבתא. היא היתה בודדה בעולם ואף אחד מעולם לא הזכיר את סבא.

בפעם הראשונה והיחידה, הזכורה לי, שהסתובבתי בין החדרים המעופשים, מצאתי אלבום תמונות מאובק. התמונה בדף הראשון היתה של צעירה יפיפיה תכולת עיניים נשענת על גזע עבות. היה משהו מהפנט בעיניה, ונדמה כי נצח עבר בטרם הפכתי דף. בתמונה השנייה נראתה הצעירה חבוקה בזרועו של גבר. אך התמונה נקרעה באמצעיתה ונבצר ממני לראות את גופו או פניו, ועוד בטרם היה סיפק בידי להפוך דף נוסף, צלעה סבתא לתוך החדר ובזעקה מרה חטפה ממני את האלבום.

בכל ביקורינו שלאחר אותו יום הוכרחתי להישאר תמיד בחדר הכניסה, ואף שמחתי על כך, מתנדנד על הכיסא החורק, בעוד אבא וסבתא נכנסים אל תוך הבית.

גם על אמא שלי אף אחד לא דיבר מעולם, פרט לפעם אחת כשהלכנו ברחוב, ובתשובה לשאלתו של מישהו אם אני בנו, ענה אבא שכן, וההוא השיב שלמרות צבען השונה, יש לי עיניים המזכירות את עיניה הכחולות של אמא שלי, וכמה מסכנה סבתא שננטשה ע"י בעלה כדי לראות את בנה ננטש ע"י אישתו, אבל אבא לא הגיב ומיהר להמשיך בדרכו. כזה היה אבא, תמיד ממהר, תמיד בנסיעות, תמיד משאיר אותי להסתדר בעצמי.

יום לפני חגיגת יום ההולדת השמונה-עשרה שלי, נסענו שוב לביתה של סבתא והפעם אבא עמד על כך שאכנס פנימה.
ישבנו על כיסאות עץ במרתף ביתה של סבתא. ריחות עובש, טחב ואבק התערבבו וגדשו את אפי. קורי עכביש מילאו את חללו האפלולי של המרתף שהואר על-ידי ארבעה נרות דולקים שהוצבו על שרפרף נמוך. החרבות והאקדחים שנתלו על קירות המרתף הוסיפו לאווירת האימה הקודרת.

"אני קוסם היכול לנוע בזמן בעזרת קלפים מכושפים." פתח אבא ללא שהיות. "מחר, אתה תזכה לרשת את היכולת הזו, תיטול את אחד הקלפים ותחזור בזמן. שמונים שנה בדיוק. אתה תחזור בזמן כדי לפגוש את סבתא בנעוריה, ואתה תאהב אותה. אתה תהיה אבא שלי."
הוא שתק במשך השעה הארוכה שנדרשה לי להתאוששות.

"איך אני אמור לחזור לכאן?"
"אתה לא אמור לחזור."
"אתה שולח אותי למות בין דפי ההיסטוריה?"
"אתה כבר מת" הוא אמר, בעודי עוקב אחר מבטו.
הוא הוציא תמונה קרועה של צעירה יפיפיה תכולת עיניים חבוקה בזרועו של גבר. "זו סבתא" הוא אמר בהצביעו על התמונה שראיתי לפני שנים רבות. "אתה רוצה לראות את סבא?" הנהנתי בראשי.
הוא הוציא את מחציתה השנייה של התמונה הקרועה, והניח אותה כך שקרעיה אכן חפפו בדיוק את המחצית הקודמת. לא היה כל ספק כי הגבר המחבק את היפיפייה תכולת העיניים הוא אני. קודר יותר ורציני יותר מאשר הצעירה החייכנית לצידי, קודר יותר ועגמומי יותר מאשר אפשר לצפות מכל גבר החובק בזרועו יפיפייה תכולת עיניים.

"ואם אני לא רוצה לחזור?"
"אין לך ברירה. אתה מכיר וודאי את פרדוקס הסבא. במקרה הספציפי שלנו המעבר בזמן אפשרי דווקא משום שאין סיכוי כי אתה תהרוג את הסבא. אתה הוא הסבא. אבל לכן בדיוק אתה חייב לחזור."
שתקתי.
"אתה רוצה תקציר של קורות חייך? נולדת עם עלות השחר ב 4 ליולי 1980. ביום הולדתך השמונה עשרה חזרת ל 1900, עיברת את סבתך, זנחת אותה מיד לאחר הלידה ומאז נעלמו עקבותייך. אני מניח שאתה קבור היכן שהוא, ואם הפעם תואיל להשאיר לי יותר פרטים על קורותיך, ייתכן כי בפעם הבאה אוכל לספר לך דברים נוספים."

היו לי חיים שלמים בהווה. לא היתה לי שום כוונה לזנוח אותם לטובת ההיסטוריה ולבטח לא כדי לזיין צעירה יפיפייה תכולת עיניים ולזנוח אותה לאנחות כדי שתגדל את המטורף הזה המתגלה כאבי.
היו לי פחות משתים עשרה שעות לחשוב על מוצא, אבל כנראה שאבא הכיר אותי טוב משחשבתי, או שמחשבותיי היו גלויות על פניי, כי אבא מלמל משפט סתום והעביר את ידו בתנועה מהירה מולי ואני מצאתי עצמי כבול לכיסא מבלי יכולת לזוז.

למחרת, אבא הציב מולי קלף.
"אתה תחזור בזמן, ואתה תפתה את סבתך, ואתה תעבר אותה, כי ככה כבר עשית, וככה אתה תעשה, כי השרשרת נמשכת לעד ולמעגל אין קצה."
"אז כמה פעמים עשית את זה כבר? לא נמאס לך להסתובב במעגל?"
"מה פרוש כמה? אינני יכול לזכור מאורעות מסיבוב קודם של הגלגל"
"אז מדוע לעשות כך? איזו טובה תצמח ממעשה שכזה? האם תרמת משהו לעולם שיצדיק את הקורבן שאני נוטל עלי?" ניסיתי להישמע שקול ובוגר אך תחושת האובדן הקרב הכריעה אותי וקולי נשבר ליבבה דקה.
"אני?" הוא גיחך, "אני המצאתי את קלפי הזמן. איך זה בתור תרומה לעולם?"
והוא העביר את כף ידו על פני הקלף ואני מצאתי את עצמי יושב על כיסא, באותו החדר ממש, ורק קורי העכבישים שנעדרו מפינותיו העידו כי ייתכן ובאמת נעתי אחורה בזמן.

-X-

יומיים תמימים הסתובבתי בשולי הדרכים המאובקות, מלקט מעט אוכל, מתחמק מאנשים ומנסה לחשוב. בצהריי יום סתווי שכבתי מותש על שפת הנהר בו טבלתי לרחצה, מניח לקרני השמש לייבש את גופי, בעוד מוחי מנסה למצוא פתרונות, לשווא. כל שהחלטתי הוא שאנסה להתחמק מסבתי הצעירה, ואף אם יצטלבו דרכינו, אתנער ממנה, ואולי אף אפצח בקריירה של ממציא בעידן הנוכחי.

"שלום. שמי ליזי. אתה חדש באזורים אלו, הלא כן?"
הזדקפתי בקפיצה. לא ניתן היה לטעות בה. חייכנית, יפיפייה, תכולת עיניים.
הבטתי בעיניה רק לרגע קצר, שהתארך, חשתי כנסחף במערבולת עמוקה, טובע, ללא אוויר, סחרחר, אובד, ובה בעת חסר כל בושה במערומיי. הו יפתי תכולת העיניים, אעשה הכל למענך, אך האמנם אהיה מסוגל לשבור את לבך ולזנוח אותך לאחר הלידה?

באחד מימי האביב הנעימים שעברו עלינו בצוותא, יצאנו לטייל בחורשה הקרובה. הנחתי את מצלמתי על חצובה וצילמתי את ליזי, נשענת על גזע עבות ומחייכת חיוך רחב. כיוונתי את המצלמה לתמונה נוספת עם השהייה של עשר שניות ומיהרתי לרוץ אליה, מחבק אותה ומחייך חיוך רחב, ממש כמוה.

-X-

מיד לאחר לידת התאומים, בן ובת תכולת עיניים, עקרה ליזי, למרות מחאותיי הנמרצות, מחדרנו המרווח והמואר למרתף האפלולי, ומנעה ממני את הכניסה אליו. אך בוקר אחד התעוררתי למשמע צעקתה ומיהרתי לרדת למרתף הבית, נכנס דרך הדלת שנשארה פתוחה. אם ליזי, החובקת את בני, צעקה מפני שלא הכירה את הגבר הזר שישב על כיסא ובידו אקדח שנטל מאחד הקירות, הרי שאני זיהיתיו מיד ולא מצאתי סיבה לצעקה.
"שלום אבא" אמרתי בקול שקט.
"שלום, שלום." הוא הרים את ידו וכיוון אלי את האקדח.
"ידעתי שלא תעזוב. תמיד היית רגשן סנטימנטלי. רוצה לשמוע את המשך קורות חייך? חודשיים לאחר לידת בנך, אביך חזר בזמן והרג אותך." והוא לחץ על ההדק.

דבר לא קרה.
הוא לחץ שוב. ושוב. ושוב.
הוא חדל ללחוץ על ההדק כשהרמתי מול עיניו הנדהמות את הנוקר שהוצאתי מכיסי.
"כשאמרת לי 'אתה כבר מת' ? היית צריך לשמור על מבט יציב, ולא לפזול לעבר האקדח" הנדתי בראשי אל הקיר ממנו ניטל האקדח.

"אתה לא מבין" הוא החוויר, "הסיבה היחידה בגללה שקעתי בלימוד כשפים ופיתוח קלפי הזמן הייתה כדי לנסות לחזור בזמן ולהציל את אבי. אותך. רק אחר-כך גיליתי שאני הוא זה שבעצם הרג אותך, אבל אם לא אהרוג אותך עכשיו לא יהיה לבנך הדחף לפתח את התנועה בזמן."
"באמת? אז למה אני מחייך בתמונה כשאני מחבק את סבתא?"
הוא הביט בי בחוסר הבנה.
הוצאתי אקדח מהכיס השני של מכנסיי וכיוונתי אותו אל אבא.
"חכה!" הוא נשמע נואש, "מה אתה רוצה?"
לא עניתי לו ודרכתי את האקדח.
"אידיוט! רגשן סנטימנטלי ואידיוט! זה מה שאתה!"
הסתובבתי לעברה של ליזי הצווחת וכשלתי בהפתעה לאחור בראותי את עיניה הצלולות שהעכירו. "זו אני! אני המושכת בחוטים. אביך הוא כלום. אתה כלום. כולכם משרתיי! הבט בעיניי הכחולות ושכח את הכל!" היא החלה למלמל מילים סתומות אבל אני לא חיכיתי עד שהכישוף יתגשם, ויריתי בה.
"ניתקת שושלת ייחודית רבת כח של מכשפות" אבא מלמל.
"תמיד שנאתי את הסבתא שהיא הפכה להיות." חזרתי וכיוונתי את האקדח אליו. "ומעולם לא האמנתי ביקום דטרמיניסטי." יריתי בו. פעמיים. פעם אחת כאבי, ופעם אחת כבני. ולמרות שסרקתי ממושכות את כל פינות הבית, לא מצאתי את ביתי התינוקת.

-X-

עד היום אינני יודע אם היקום באמת דטרמיניסטי, למרות שהיתה לי קצת יותר ממאה לבדוק זאת. השקעתי את עיקר כוחי כדי לשלוט ברזי הקלפים, אם כי לא הצלחתי לפענח את סוד כולם. נע ונד בין הזמנים, השתדלתי לכפר על שלושת מעשי הרצח במעשים טובים, ואם בתחילה עוד הקפדתי להתרחק מנשים יפיפיות כחולות עיניים, הרי שלאחרונה שלחתי זרועותיי גם לכיוון אחדות מהן.

נותר לי עוד לילה אחד.
מחר, 4 ליולי 1980, אני אמור להיוולד עם אור ראשון.
ימי האימה אותם שרדתי סביב תאריך עיבורה המשוער של אימי הגבירו בי את האמונה כי לשרשרת יש קצה, ולמעגל יש התחלה.
האמנם אבי היה עושה דברה של סבתי? האמנם היתה היא היוזמת? האם יש אכן כישןף שיכחה בעיניה הכחולות?
עוד שתים עשרה שעות.
אני הולך לישון עכשיו, ומקווה להתעורר מחר בבוקר, ליום חדש.


הכל חשוך. ורטוב.
הלחץ באוזניים.
היי ? כבו את האור החזק הזה.

בן זונה! ? למה אתה תופס אותי ברגליים?
היי! .. למה להרביץ? ולמה בתחת?
רק לתינוקות עושים כך.
אופס.

אז אולי היקום באמת דטרמיניסטי.
בבקשה דוקטור, אל תסובב אותי. אינני רוצה לראות את עיניה של אימי.
אני רוצה לזכור.

כן ? אכן יפיפייה.
הפסיקי לבכות אמא, הפסיקי למלמל מילים סתומות.
הישארי כך, עם עיניים עצומות.
אל תפקחי את עינייך. הכחולות הן?



נושא נכתב על ידי נשלח
  עיניים כחולות גיל 00:42 08/07/2002
  היי, לא התכוונתי להדגיש קטעים גיל 00:44 08/07/2002
  כללי הפורום. קרא את כללי הפורום.[[ל''ת]] NY מאושר 03:09 08/07/2002
  קראתי. באיחור, אבל קראתי. גיל 03:22 08/07/2002
  ותיקנתי לך את זה, בהזדמנות זו...[[ל''ת]] NY מאושר 06:26 08/07/2002
  ראיתי. תודה. אבל אני עדיין כוסס ציפורניי גיל 06:29 08/07/2002
  זה קורה לכולם בהתחלה יעל 03:28 08/07/2002
  כן. הסתבכתי עם הזמנים. גיל 03:44 08/07/2002
  פשוט בדוק את הרמה הטכנולוגית. יעל 04:18 08/07/2002
  לא רק תמונות צבע שלמקו 04:19 08/07/2002
  כשאתה אומר יותר מדי חורים לוגיים גיל 04:24 08/07/2002
  קצב טוב, בעיות לוגיות NY מאושר 07:22 08/07/2002
  אנ'לא מאמין - נעלמה לי פסקה! NY מאושר 14:59 08/07/2002
  הסבר פסאודו-הגיוני. בערך. גיל 23:18 08/07/2002
  הסבר נאה. חבל שהסיפור לא מבהיר זאת. NY מאושר 01:18 09/07/2002
  פתח אנציקלופדיה טובה בערך ''צילום'' יעל 01:44 09/07/2002
  פספסת אותי. Afalknon 10:29 08/07/2002
  RE: פספסת אותי. יעל 13:57 08/07/2002
  שוב פעם. Afalknon 15:13 08/07/2002
  לא טענתי שאין חורים יעל 01:33 09/07/2002
  מבחינתי הבעייה העיקרית ג'יי האמיתית 05:36 09/07/2002
  קצת קשה לי עם שאלות הרות גורל :-) גיל 22:51 09/07/2002
  קשה לכתוב סיפור קצר יעל 00:07 10/07/2002
  גם לחדשים מותר לתת ביקורת? Random 14:17 23/07/2002
  האם החיים מתחילים לאחר הלידה? או ברחם בן רוט 00:56 04/08/2002


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.