תגובה מרוכזת לכולם :

לשלמקו :
1. סיפור יכול להכתב גם בצורת מונולוג.
2. מה גרוע בהנחה שיש קורא? מה ציפית שאכתוב? "שלום, אני כריס וזה הסיפור שלי, תודה שאתם קוראים?"
3. מודעות עצמית - המספר עושה חשבון נפש עם עצמו, ורואה את חייו חולפים על פניו כשהוא נופל מהבניין. הדמויות ושמות הסרטים מהווים דימויים לאנשים שפגש, מקומות שבהם היה והדרך שבה התייחסו אליו.
4.יכול להיות שהרעיון בוזבז - אנא קבל את התנצלותי.


ל-NY מאושר :

1. רעיון גולמי - הרעיון שבסיפור אינו אמור להשפיע על אף אחד ובמיוחד לא על הסביבה. ראה תשובתי לשלמקו בנוגע לחשבון הנפש שכריס עושה עם עצמו (3).
2. מאפיין הסיפור הקצר הספציפי הזה אינו אפשר לי להרחיב את דמותו של כריס.
למען האמת, זה גם לא משנה למסר של הסיפור. כריס הוא כדמות אנשים רבים בחברתנו, החיים בשקר. (ראה : "והצבע האהוב עליי הוא צהוב" - נכנס לסיפור בכדי להדגיש כי הפוקוס הוא לא על כריס ספציפית).
3. עלילה - איפה כתוב "ועשיתי ככה ואח"כ עשיתי ככה". לא השתמשתי בדבר הקרוב אפילו לכך.
4. רקע - ראה תשובה 2. לא משנה למסר שרציתי להעביר.
5. קלישאות - כל החיים של כריס הם קלישאה אחת גדולה וזו האירוניה פה. גם במותו הוא משתמש בקלישאות.
6. אמריקניזציה - שטויות במיץ עגבניות. "מאגניב"? ממש לא.
סיבה ראשונה : השם, המיקום והמאפיינים נבחרו כמחווה לסרטי הקיטש האמריקאים (שאף מוזכרים בסיפור).
סיבה שניה : הוא עצמו מתבלבל עם דמויות מסרטים אליהם הוא נוחת עד שהוא מאבד כל מאפיין אישי. (וזה היה קצת קשה יותר להכניס לסיפור/מונולוג ואני מודה שבכך נכשלתי).


לאודווין :

היכרות עם השטח - סן אנטוניו נמצאת בטקסס (ודאגתי לבדוק את זה לפני כן). מה הקשר, לכל הרוחות, לגבעתיים? אתה טוען שבחרתי בארה"ב מכיוון שאנשים לא מכיר אותה? שטויות!
כנראה שממש היה חשוב לך להוסיף הערה.

לכולם :

נדמה לי כי כולכם טרחתם לחפש סיבות לשנוא את הסיפור מתחת לאדמה.
יתכן כי הסיפור גרוע, לא ממצה, אולי הרעיון הכללי נבלע איכשהו, אבל מבחינתי, אין ספק שנהנתם מהקטילה שלכם.
מזל שיש אנשים מוכשרים כמוכם.

והערה נוספת לסיום :
ניסיתי לקבל את הערותיכם בצורה אובייקטית ובאמת שלא נעלבתי, אך שניגשתי לשכתב את הסיפור הבנתי כי אני אוהב אותו כמות שהוא וכי הערותיכם מיותרות לרוב וקנטרניות.

על אף כל האמור, תודה על ההערות והמאמץ (אם ישנן כאלו שמתחבאות ככאלו שאכן רוצות לשפר). מקווה שנהנתם.